לירושלים הגעתי מחיפה כסטודנט ב-1965, אחרי שפציעה קשה בתאונת דרכים חסכה ממני את השירות בצבא. בתוך שנה הכרתי את אנשי מצפן בירושלים, בעיקר יושבי קפה טעמון, הושפעתי מדעותיהם ועברתי תהליך ארוך של נטישת הציונות ותמיכה גוברת בסוציאליזם.
המפגש שלי עם ארגון מצפן היה כמו מעבר מעיוורון להתפכחות, מחושך לאור.
גדלתי בארגנטינה בבית חילוני מאוד. אמי בישלה מעדנים רק ביום כיפור. הורי באו מליטא, מאזור וילנה, בזמן שהיתה תחת כיבוש פולני. הקשר שלהם ליהדות היה בעיקר לתרבות האידיש, הן לספרות והן ל"ערכים" שלפי אמונתם היוו בסיס לתרבות זו: לעמוד בתוקף נגד ניצול, דיכוי, גזענות; להאמין בסולידריות בין אנשים ובין עמים שונים; הגינות ודיבור אמת; היה להם יחס של בוז לכסף ולפחדנות. הקשר לתנועת הפועלים העולמית היה בשבילם מקור לגאווה.
ב 1997 החלטתי לכתוב במסגרת לימודים באוניברסיטת תל אביב סמינר על 'מצפן'. בסוף אותה השנה נערך באוניברסיטה העברית כנס לציון 35 שנה להקמתו של הארגון. יצאתי לתעד את הכנס עם מצלמה ביתית ומצאתי את עצמי מתחיל מסע בעקבות אנשים ורעיונות שעד אז ההכרות שלי איתם היתה חלקית ביותר.
הביקורת על ספרו של אהוד עין-גיל "תחנות בדרך חצרמוות", מאת אמוץ גלעדי, התפרסמה במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ", 9.3.2004. "לצד יצירות כגון 'הדרך לעין חרוד' של עמוס קינן, הרומאן של עין-גיל הוא הריאקציה האולטימטיבית למדיניות הכוח הישראלית".
לכל אנטישמי – אני יהודי / לארץ ישראל השלמה – אני פלסטיני
בלב שדות חקלאיים, מאת מינה צמח – זיכרונות הילדות של הסוקרת והסטטיסטיקאית מתל אביב של שנות ה-40, התפרסמו בשבועון "העיר", 20 בספטמבר 2001
אלן הורביץ ניצל מניסיון התנקשות בחייו, אחרי שהחל לחקור את קשריה של חברת בנייה דרום אפריקאית. אחד מבעלי החברה הוא ארי בן-דוד, איש עסקים ישראלי; הורביץ הוא מוסיקאי ומשורר, שהיה בישראל חבר מצפן ובדרום אפריקה השתתף במאבק נגד האפרטהייד. איך ולמה התגלגלו שניהם אל שני צדי המתרס?
"אני בן של קולוניאליסט ואני יכול להבין מה יוצר קולוניאליזם, אלו דברים נגועים ומזוהמים יוצר הכיבוש. הרס עצמי הן של הכובש והן של הנכבש. כך שאני שונא את סיסמאות הכיבוש ואת השליטה על עם אחר. אגב, אני גם לא אוהב את החמאס, כפי שאפשר לנחש".
ממהפכת הסטודנטים של 1968 עד החברה האזרחית הגלובלית.
תרגום מתוך חוברת בערבית לזכר פריד פרח, שיצאה לאור במלאת ארבעים יום למותו.
פריד לא הניח למרכזיות המאבק הפלסטיני הצודק נגד הציונות להסיט אותו מעמדתו האינטרנציונליסטית האנושית הרואה במקופחים ובעשוקים בכל מקום בעלי ברית במאבק, הראויים לכל העזרה והסולידריות.
רפיק שאמי: אני מתבייש בשני הצדדים – יהודים וערבים. במקום לשבת בצוותא כדי לחפש פתרון בר-קיימא וצודק לכל הצדדים בקונפליקט אנחנו מידרדרים לרמה של יבואנים וצרכנים טיפשים של נשק. זוהי טיפשות, מפני ששום צד לא יצליח לנחול ניצחון "נקי" על יריבו, מבלי שיביא לחורבן ביתו שלו.
בן שלוש או ארבע הייתי בבוקר בו התעורר הכפר א-רינה לקול פיצוצים עזים שעלו מכיוון ספוריה. נצמדתי לאבי ואחזתי בשולי בגדו אחוז אימה. מסביב עמדו בני משפחתי ושכנינו מסומרים לאדמה לנוכח המראות והמוראות. תימרות עשן ואבק נקשרו בשמי ספוריה. בערב הגיעה הבשורה: נסתם הגולל על השיבה. היהודים פוצצו את הבתים בדינמיט.
פתאום קרע את השמים מעלינו להק מטוסים של חיל האוויר הישראלי בטיסה נמוכה, מצפון לדרום. כעבור שניות שמענו קולות פיצוץ מכיוון החוף המצרי. אייבי צהל: "הנה המטוסים שלנו, איזה יופי! שוב הערבים משקרים". מה לעשות, גם מלאכי השלום עשויים בשר ודם, ויש להם רגעי חולשה.
ראיון עם מארק אדלמן, ממפקדי הארגון היהודי הלוחם, לקראת הטקס לציון 50 שנה למרד גטו ורשה. "כן, היום קל מאוד להגיד שהציונות הצליחה והבונד הפסיד, בטח שהפסיד, הרי כל אירופה הפסידה להיטלר בתחילת המלחמה, אבל גם ההצלחה הציונית בישראל לא כל כך מוצלחת: יש להם 50 שנה של מלחמות, מבחוץ ומבפנים"
זה היה בנצרת, באמצע החופש הגדול, 1962. יצחק אנגל, נהג אגד, הותקף באוטובוס שלו על-ידי נוסע ערבי, זוהייר אבו-לאשין. בעקבות התקיפה החליטה משפחת אנגל לעזוב את נצרת עילית. אהוד עין-גיל, חבר מצפן ובנו של יצחק אנגל, חזר לנצרת אחרי 28 שנה ופגש את זוהייר אבו-לאשין
למה בכלל הלכתי להיות מורה? כנראה כבר אז חשבתי שהכל מתחיל בחינוך. כשהייתי בגיל של בחירת מקצוע רציתי משהו שיכול לשנות דברים, אז חשבתי על עבודה סוציאלית, או עיתונאות, או הוראה, והבחירה נפלה על הוראה. כתלמידה בבית ספר תמיד חשבתי שאפשר לשנות את המסגרת, כך שתהיה מקום של ילדים ובשביל ילדים.
זכות הפליטים לשוב למולדתם - מודעה, "העולם הזה", 20.10.1982
השיר פורסם בחוברת שירים, "לזכרו של עודיק, במילותיו", שיצאה לאור לאחר מותו של עודד פילבסקי ב-2011.