סיפורים אישיים

עם כל ההתנסויות וההשתלמויות שעברתי במשך השנים, את הכלים הכי משמעותיים להוראה ובכלל קיבלתי ולמדתי במצפן, וכן בהשתתפות בקבוצות פמיניסטיות: ניתוח טקסטים בצורה ביקורתית ולדעת לשאול שאלות.

הקשר החזק ביותר שלי עם ח'ליל נוצר ב־1967, לפני מלחמת יוני ובעקבותיה. מצאנו את עצמנו כקבוצה נצוּרה. החברה הישראלית סביבנו נאחזה בטירוף שוביניסטי: פּרנויה לפני המלחמה, ושיכרון־חושים לאחר הניצחון הקטסטרופלי. היינו זקוקים נואשות זה לזה כדי להביע את רגשותינו ודעותינו.

תחנות בחייה של מיכל: מילוז, צרפת; מקום מסתור בתקופת הכיבוש הנאצי; קיבוץ חניתה; שליחות חשאית במרוקו; לימודי אמנות בבצלאל; נישואים לאברהם זלצ'ובר; מצפן; פמיניזם; תיאטרון; נשים בשחור; מחסום-ווטש.

מכתב שפורסם ב-"הארץ" 26.10.2021, דעות. אהוד עין-גיל תרגם, הקדים וקרא בכנס לציון יום הולדתו ה–80 של אחמד מסארווה.

שיר שכתב המשורר שמעון רוזנברג

פסק הדין של בג"ץ בשבתו כבית המשפט הגבוה לציונות: סיפורו של הסרט "המאבק על הקרקע או פלסטין בישראל", שנפסל להקרנה בישראל על ידי הצנזורה ובג"ץ. הנוסח המלא של פסק הדין מ-1979 מלווה בהערות של העותר: מי סילף את ההיסטוריה, ומי התייצב על משמר המיתוס הציוני

צילם וערך: ערן טורבינר

בחברה הישראלית אנחנו היינו הרשעים, כי מתחילת דרכנו כפרנו בעיקר. כפרנו במה שנקרא היום הנרטיב הציוני, כפרנו באידיאולוגיה הציונית. היה לנו חלום על חיים של שני עמים בשוויון מלא כחלק מאחדות של כל האזור. אבל החלום הגדול הזה עדיין רחוק מאתנו.

הרצל שוברט על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

אבי גלזרמן על הסיבות להיותו חבר מצפן, מתוך ערב לרגל הופעת ספרה של ניצה אראל על מצפן, ספטמבר 2010. צילום: ערן טורבינר

גדלתי במשפחה בעלת הכרה "פועלית". רוח שמאלית נשבה בבית. אבי כפועל ותיק בחברת האשלג הפלשתינית, בים-המלח, היה ביקורתי מאוד לגבי אי מילוי תפקידה של ההסתדרות הכללית, כאיגוד מקצועי האמור להגן על האינטרסים של העובדים נגד ההנהלה.

נולדתי ב-1931 בברלין. הורי היו חילונים, הומניסטים, סובלנים, ולא השתייכו לשום מפלגה או תנועה פוליטית.

נולדתי בירושלים בשנת 1937, בעיצומה של ההתקוממות הפלסטינית נגד השלטון הבריטי ("המרד הערבי"). אחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא של הובלת סלע גדול ברחוב – שלושה מטרים ממיטתי. הסלע נועד למצבה לזכר איש מודיעין של ה"הגנה" שנהרג על ידי פלסטיני בסוף הרחוב, כחמישה בתים מביתנו (כעבור שנים ראיתי את המצבה, ולפי התאריך הבנתי שזה קרה כשהייתי בן שנתיים).

ההתוודעות למצפן, באמצעות ההכרות האישית שלי עם משה מחובר ועקיבא אור, היתה בעבורי מעין "התגלות" שהניעה תהליך של שינוי עמוק הדומה בכלליותו לתהליך של "המרת דת", שאותו עברתי במשך שנות הששים עד לנסיעתי ללמוד בארצות הברית בשנת 1970. גם עם שובי ארצה ב-1973 עקבתי אחרי פרסומי מצפן, אשר שימשו לי כעין מורה-דרך בשאלות השעה. אך המפגש הראשוני הוא שטבע את חותמו על מהלך חיי הפוליטיים.