עמוד השער של "העולם הזה", 23.5.1973

[כתבתו של עלי אל-אזהרי התפרסמה בשבועון "העיר", 22.10.1993]

הזמן: יום חמישי, ארבעה באוקטובר 1973, צהריים. המקום: אוניברסיטת תל אביב, בניין מקסיקו. פנים. אני עומד סמוך לכניסה, מחכה לאהוד אהרן, רכז ועדת הפנים של אגודת הסטודנטים, כדי לטפל עימו בבעיות הדיור של הסטודנטים הערבים, לקראת שנת הלימודים המתקרבת. הייתי אז מזכיר ועד הסטודנטים הערבים.

כשהגיע הרכז, מטעם הליכוד אגב, הוא הפתיע אותי: "אייבי נתן נמצא כאן, והוא מחפש סטודנט ערבי שיהיה מוכן לעלות איתו על ספינת השלום. הוא מפליג מחרתיים לכיוון מצרים. אתה מעוניין?" עוד באותו יום ערך אהוד היכרות ביני ובין אייבי. דיברתי בשבחה של תחנת קול השלום, על אף שמעודי לא אהבתי מטיפים ומבשרים כלשהם. אך מה לא היה עושה באותם ימים ערבי ישראלי כדי להציץ על מצרים, ולו מרחוק?

אייבי סיפר לי על תוכניותיו להגיע אל מול חופי מצרים, כדי להביא את בשורת השלום שלו לעולם הערבי בלשון הערבית. אני הייתי אמור להיות השדר. התלהבתי, אבל היתה בעיה אחת: תוקפו של הדרכון שלי פג.

איני יודע מה בדיוק הביא אותי להצטייד בדרכון החל מקיץ 1967, שבו סיימתי את לימודי בתיכון עירוני בנצרת: האם היה זה מה שהתרגש על הפלסטינים באותו קיץ, או מה שפקד אותם בקיץ שבו נולדתי, עם פרוץ המדינה. גם אחי המבוגר הצטייד בדרכון בהגיעו לגיל המתאים. אבי המשיך להחזיק בדרכונו הפלסטיני-מנדטורי עד יומו האחרון.

עלי אל-אזהרי, תחילת שנות ה-70

במשרד הפנים במגדל שלום סירבו לחדש את הדרכון שלי. "התיק שלו בנצרת," אמרו לאייבי, ולא עזרו לו כל ההסברים על דוחק השעה ודחיפות השליחות, קירוב הלבבות והקדמת בואו של השלום. "מחר אני שולח אותך עם רכב ונהג," פסק אייבי. עד שלא ראיתי את דרכוני מחודש וחתום כדבעי, השתדלתי לרסן את דמיוני המזרחי, פן יפליג ויביאני מצרימה בטרם הפלגת הספינה. מהרגע הראשון צצה במוחי משאלת לב, שהמצרים יעצרו את הספינה וישחררו את אייבי והמתנדבים שלו, ואילו אני אסתדר בכוח מוצאי ואמצא לי מסילות אל לבותיהם של אחי במצרים, ואהיה להם לעזר כנגד אויביהם-אויבי. העיקר להיחלץ מהגטו הזה. לא די בכך שהם הרסו את כפרי, כבשו את ארצי ועשוני פליט במולדתי, הם גם רוצים להחזיק אותי כבן ערובה בתוך הגטו שהקימו לעצמם כאן במזרח.

נצרת, 5 באוקטובר 1973. תוקף הדרכון הוארך בשנה

קניתי תרמיל גב מתייר קנדי, ובין השאר ארזתי טרנזיסטור טוב, מלאי של סוללות ומילון אנגלי-ערבי גדול. מנין לי שלא אצטרך לתרגם במסע השלום איזה גילוי דעת או הצהרה. אולי איקלע שלא מרצוני לניהול משא ומתן עם חוטפים לשחרור בני ערובה, תפקיד שיכול להיות גזור ותפור לפי מידותיו של ערבי ישראלי.

הדבר האחרון שהכנסתי לתיק, אחרון וחביב, היה הכאפייה שלי. אני תמיד סוחב אותה לאירועים ולביקורים אקזוטיים. בדרך כלל אני כמעט לא עוטה אותה, חוץ מבכמה לילות קרים, כשיוצא לי לבקר קרובי משפחה בגליל. מה לי ולכאפייה, הרי לא איכר אנוכי ולא רועה. אך מאז הבנתי שהכאפייה של אבותי מלכדת נגדה קונצנזוס רחב כל כך במדינה הזו, התאהבתי בה.

מלחמת מלאכי השלום

יום שישי, חמישה באוקטובר 1973, עשר בבוקר. הודות לקשריו של אייבי, הוארך דרכוני בתוך דקות. לעת שקיעה כבר עלינו לסירת מנוע, שהביאה אותנו לאונייה בנמל אשדוד. זו היתה הפעם הראשונה שירדתי לים. נתקפתי סחרחורת והתחלתי להקיא. לספינה עצמה נאלצנו לטפס על סולם חבלים. כומר שעבד שם כמתנדב שיכן אותי בחדרון בבטן הספינה. עליתי על משכבי, וכל דבר שאני זוכר מאותו רגע ואילך שייך לעידן חדש בתולדות הסכסוך בין היהודים לפלסטינים.

"עלי, קום! קום! כנראה יש מלחמה", התעוררתי לקולו של אייבי, "הממשלה מתכנסת עכשיו, ביום כיפור!" אייבי דחק בי לעלות על הסיפון ולהאזין לחדשות מתחנות השידור הערביות. קפצתי מהמיטה כנשוך נחש. ראשי היה סחרחר. אייבי הגיש לי כוס תה עם דבש, ואני כשלתי במדרגות לסיפון. בידי האחת טרנזיסטור, מחברת ועט, ובשנייה אני סותם את פי ואפי פן אקיא. זה היה דקות ספורות לפני השעה 14:00. השענתי על הקיר ופתחתי את הטרנזיסטור.

"כאן קול המזרח התיכון מקהיר. השעה 14.00 והנה תקציר החדשות: האויב הישראלי תוקף עכשיו בראס א-זעפראנה וא-סוחנה, בגדה המערבית של תעלת סואץ. כוחותינו הודפים את הפולש". רשמתי כבקשת אייבי את מה ששמעתי וזינקתי אליו לתא השידור. "אוי ואבוי", אמר, "בחיי אני ארצח אותה, את האשה הזאת" (גולדה מאיר). והמשיך: "עד עכשיו שום תחנה בעולם לא דיווחה על המלחמה, אז בוא נשדר מה ששמעת. אתה בערבית ואני באנגלית ועברית, ונציין את המקור".

אחרי ששידרנו את החדשות, שבתי למיטתי. כל אימת שהרמתי את ראשי מעל הכרית חשתי את החדרון מתהפך והופך את קרבי. שכבתי צמוד לטרנזיסטור, מאזין לחדשות בתחנות ערביות, ואייבי הקשיב לבי.בי.סי ולקול ישראל. לקראת 14:30 שוב עליתי לסיפון. הפעם עם מהדורת חדשות מורחבת מקהיר, מלווה סחרחורת ובחילה. "מחלת ים", קבע הרב חובל.

"כוחותינו חצו את התעלה", דיווח רדיו קהיר, "הקימו שלושה ראשי גשר על הגדה המזרחית והניפו את דגל מצרים על אדמת סיני. הכוחות הסוריים שוטפים את רמת הגולן". נדהמתי. זינקתי לאייבי כדי לשדר את הידיעות הללו, כבקשתו. אך הפעם הוא הגיב אחרת: "אתה יודע מה", אמר, "אני לא רוצה להסתבך ולשדר חדשות ממצרים. אני אסתפק בשידור החדשות של הבי.בי.סי. אני רוצה שהתחנה שלי תהיה ניטרלית. פעם הזמינו אותי לחקירה בקרייה ואמרו לי, מה זה, הפכת לקול קהיר?"

התאכזבתי מאוד מאייבי, והודעתי לו שאני חולה ושאין בכוחי להיות הקשב שלו לענייני ערבים, וגם שלא אוכל לעשות את העבודה שבאתי למענה, לשדר בערבית ולהיות תקליטן בתחנה. הסתגרתי בחדרי כל אחר הצהריים של אותה שבת. הכומר המתנדב סעד אותי, והרב חובל ניחם אותי: "ברגע שנרים עוגן ונפליג תחדל הספינה להיטלטל, ואתה תשוב לאיתנך. שתה רק תה עם דבש".

בכל מקום בספינה אפשר היה לשמוע לאורך המלחמה, יומם ולילה, רק את שידורי קול השלום. גם בחדרוני, במקלחת ובשירותים שמעתי את All we are saying is give peace a chance חזור ושמוע, כאילו בכך ביקש אייבי לנצור את האש בחזית. עם אייבי עצמו, שקלט בחדר השידור את כל תחנות העולם, כבר לא היה לי קשר, לא היתה הידברות. מסע שלום שכזה, וספינת שלום שכזו. המלחמה ניתקה את הקשרים בין מלאכי השלום.

בנפול אויבך

בהתחלה התייחסתי בחשדנות לחדשות מקהיר על הצלחתם של הכוחות המצריים לחצות את התעלה. לא משום שאיני מאמין לערבים, אלא משום שחוויתי את מלחמת יוני 1967. בראשית אותה מלחמה שמעתי ברדיו קהיר במו אוזני דברים שכעבור ימים אחדים בלבד, התחוור לי שהיו אלה שקרים שנאמרו ביודעין. מה גם שהנביא מוחמד אומר: "אין האדם הזהיר נעקץ פעמיים מאותו חור".

רק במהדורת החדשות של השעה שבע, במוצאי אותו יום כיפור מר ונמהר, נוכחתי לדעת סופית שישראל אכן אכלה אותה, והפעם בגדול. אז נתקפתי חרטה וצער שלא נשארתי ביבשה, בתל אביב. מדוע? כי עם ערבים כבר חייתי מלחמה אחת, שבה היתה ידם על התחתונה. זו העת, שחתי ביני לביני, לחיות עם היהודים מלחמה שבה תהיה ידם על התחתונה.

עכשיו אולי יחדלו לשנן לי על כל צעד ושעל בתל אביב, איך השאירו הערבים את הנעליים בחולות סיני וברחו. הנה נקרית לי הזדמנות פז לחוות בגדול תרפיה דו-לאומית משותפת. הם יירפאו מאקסטזת הניצחון ההוא, ואני מטראומת התבוסה ההיא. אבל אני תקוע בלב ים, בבטנה של ספינה-לא- ספינה, כמו עכבר מסוחרר ומפוחד. אח, מה טוב ומה נעים היה להיות עכשיו בתל אביב, לחזות בשקיעת אימפריה בלתי מנוצחת, לגעת בה, לסעוד אותה. אולי להגיש לה כוס תה עם דבש. והאונייה הארורה הזו, מתנדנדת למנגינה המנדנדת: All we are saying.

לפי שעה גמרתי אומר בלבי לגנוז עמוק עמוק את רגשותי, ולעטות ארשת של חולה ים מוכה, הזכאי למידת הרחמים הראויה. לשם כך לא נדרש ממני מאמץ מיוחד. מי שהיה רואה אותי אז היה, בלי ספק, מחשיבני לישראלי מן השורה שחרב עליו קו בר־לבו. עובדה, היה שם יהודי ישראלי אחד על הספינה, ואם לשפוט לפי מראה פניו באותו יום, הוא היה נראה ערבי יותר ממני. אם הייתי מחצין את מצב רוחי, אולי זה היה גורר ויכוח חריף עם עם-השלום המשונה הזה שעל הספינה, שרובו היה מתנדבים מחו"ל, כ-12 נפשות למיטב זכרוני. וגם מורשת אבות עמדה לי באותם רגעים, לאמור: אל תשמח בנפול אויבך.

מוצאי יום הכיפורים. חושך. עלטה אפפה את האונייה. ריח מלחמה עז עמד באוויר. הרב חובל קורא לי לעלות לאולם הישיבות, להשתתף בהצבעה מה לעשות כאן ועכשיו. סיפרתי לו שאני חושש להקיא בזמן הדיון וההצבעה, וכך אכתים את הדמוקרטיה בהתגלמותה. הוא הרגיע אותי שזה יהיה דיון קצר והצבעה, יאללה, אין זמן, המצב מסוכן. "אחרי ההצבעה נרים עוגן ונפליג ללב ים", אמר, "ומיד אתה תרגיש טוב". הצמדתי רצועת לימון לנחירי ועליתי בקומה שפופה להצביע. הספקתי להעיף מבט במהדורת החדשות מהטלוויזיה הישראלית. רק כשראיתי את פניה של גולדה מאיר הבנתי מה טוב מצבי.

בישיבה שררה אווירת נכאים. אייבי היה הנואם הראשון והיחיד. הוא סנגר על תוכניתו המקורית, מלפני פרוץ המלחמה, שיש להפליג בכיוון מצרים. "דווקא עכשיו, במלחמה, יש לדבר שלום בערבית ובמשנה תוקף". הרב חובל טען לעומתו שיש לנהוג על פי כללי השיט הבינלאומי, להפליג ללב ים ולהתרחק מחופי המדינות הנתונות במצב מלחמה. ניטש ויכוח. ראייתי מיטשטשת. הקיא עולה לראשי. אני חס על הדמוקרטיה ומהדק את רצועת הלימון אל נחירי, עוצם עיניים ומבקש מהיושב לידי להעיר אותי להצבעה.

זו תהיה לי ההצבעה הראשונה בבחירות או במשאל עם כלשהם, אף שהייתי אז כבר בן 25. הדמוקרטיה שם, על החוף ההוא הלוט כעת בהאפלת מלחמה, לא לי נועדה. רק פעם אחת מימשתי את זכותי להצבעה. שלשלתי לקלפי פתק שכתבתי עליו בערבית: "תהילה ונצח לחללינו הקדושים". זה היה בבחירות לכנסת באוקטובר 1969."!Voting! Voting" ניערה אותי ידו של שכני. הרמתי את ידי. הצעתו של אייבי זכתה לרוב גדול. חיש קל שקקה האונייה חיים. הרב חובל הרים עוגן, ובתוך דקות ספורות התקיימה הבטחתו והספינה התייצבה. כעבור שעה קלה אזרתי עוז לשתות מרק חם. אט אט שבה אלי נפשי, והתחלתי לחוות מלחמה בלב ים.

מה בוער, אייבי

אייבי ניגש אלי וביקש שנשדר −אני בערבית והוא באנגלית ובעברית − שאנו מפליגים דרומה, בכיוון מצרים, כדי לדבר שלום. דקות אחר שידורנו זה נתקבלה בספינה הוראה מבסיס חיל הים בחיפה, הדורשת מאייבי שלא להפליג ולהיכנס לנמל אשדוד. אייבי התעלם.

כעבור שעה קלה הופיע לידינו כלי שיט של חיל הים הישראלי, וניסה לחסום את דרכנו ולהכניס את הספינה לנמל. לבקשתו של אייבי, תמרן פרנסואה את הספינה סחור סחור, וסירב להיכנס לאשדוד. זה נמשך כמה דקות, ולבסוף הרפה כלי השיט מספינתנו והסתלק.

הפלגנו קרוב לעשרים שעות, עד שעצרנו במרחק של כ-150 קילומטר מחופי מצרים, מול פורט סעיד. אייבי ביקש שנשדר שנינו, יהודי וערבי, קריאה נרגשת אל הלוחמים המצרים והישראלים בחזית להשליך את נשקם ולהתחבק. דחיתי את הבקשה. "איני יכול לצאת נגד מלחמה צודקת", אמרתי, "הערבים יצאו למלחמה כדי להשיב בכוח את אשר נלקח בכוח".

"אוי ואבוי לי", נאנח אייבי, "איפה נפלתי. הארכתי לך את הדרכון והבאתי אותך הנה בשביל שתדבר איתי כמו נאצר?" אני: "מה אתה רוצה ממני, לא ידעתי שתפרוץ מלחמה. ישראל לא הסכימה לנסיגה מהתעלה בשלום תמורת משא ומתן. מה בוער, אייבי, חכה, תן צ'אנס לערבים להחזיר כמה דונמים, כמה תלמים. אז נשדר ונדבר שלום". אייבי ענה: "אתם הפלסטינים לא מוכנים לעשות כלום. אתם רוצים שאחרים יעשו את העבודה בשבילכם".

התחיל להיות משעמם על הספינה. רציתי לראות עיתונים, שבתי לקו הבריאות והתחלתי ליהנות מהארוחות הנפלאות שבישל אייבי. מדי יום בשעה ארבע הוא החל להכין את ארוחת הערב. עם רדת החשיכה היינו אוכלים. זה היה נסיוני הראשון עם הים. המיית המים העמוקים היתה זורה אימה בלבי עד כדי כך, שהייתי שוכח לשעה ארוכה את המלחמה הניטשת לא הרחק מכאן.

לכומר היתה הצעה: לקשור אותי בחבלים ולהוריד אותי למים. לא במטרה ללמוד שחייה, אלא אכדי לשבור את הפחד שלי מהים. אם פעם כמעט טבעתי בחוף תל אביב, כשעומק המים לא עלה על מטר אחד, מה אעשה במים שהעומק שלהם מאה מטר? וחוץ מזה, כמה זמן כבר יכולים מיטיבי שחייה לשרוד, אם ספינתם הולכת פייפן בלב ים?

היתה לי תחושת נחיתות בים. להיות האדם היחיד שאינו יודע לשחות, בלב ים, על ספינה כזו, וכה קרוב לזירת הקרבות?! עובדה זו, חשבתי, בטח נעוצה במוצאי האתני. כשהאיסלאם נשא את השבטים הערביים הרחק ממכורתם המדברית אל חופי הים התיכון, מספרות הכרוניקות האיסלאמיות, הים הילך עליהם אימים. החליף עומר אבן אל-ח'טאב אמר פעם: שומר נפשו ירחק מים, והמשיל את מצב הערבים בים ל"דוד עלא עוד", תולעים קטנות עלי סוכה.

האמת היא שגם ישראל אשמה בנחיתות הפלסטינים בים. מבט ברשימת הטובעים מבין המתרחצים בחופי הארץ מראה שרובם ערבים. ישראל הרי דאגה במלחמת 1948 לנקות את רצועת החוף מכפרים ערביים. לכן רוב הערבים שפוקדים את הים לא נולדו לחופיו. עובדה, הנה העזתים למשל, שישראל לא הצליחה להרחיקם מקרבת הים, הם דייגים בעלי שם ויורדי ים.

מכל מקום, בסוף הוחלט להטיל על מתנדב אמריקאי גרום להיות המציל שלי, אם חלילה תיעלם לפתע האונייה מתחת לרגלינו, ומאותו רגע דאגתי להשאירו תמיד בטווח הראייה שלי.

ומנחיתות בים לעליונות באוויר. ערב אחד, בטרם שקיעה, ציינו במסיבה ובארוחה כיד אייבי נתן את יום הולדתו החמישים של הרב חובל פרנסואה. פתאום קרע את השמים מעלינו להק מטוסים של חיל האוויר הישראלי בטיסה נמוכה, עשרות מטרים מעל פני המים, מצפון לדרום. כעבור שניות שמענו קולות פיצוץ מכיוון החוף המצרי. אייבי צהל: "הנה המטוסים שלנו, איזה יופי! שוב הערבים משקרים". מה לעשות, גם מלאכי השלום עשויים בשר ודם, ויש להם רגעי חולשה. להקי המטוסים התוקפים שבו בימים הבאים פעמים מספר.

הכל בזכות הכאפייה

בנקוף הימים, התרבו והלכו הקולות התובעים מאייבי לחזור ארצה. הכומר רצה לחזור לכנסייתו בבית לחם, המתנדב הישראלי דאג לצו המילואים שחיכה לו, ומתנדבים אחרים כבר שבעו שמש ושיזוף. שוב אסיפה כללית. הרוב היה בעד חזרה לאשדוד. לשווא דיבר הרב חובל על הסכנה שכרוכה בהתקרבות הספינה אל חופי מדינה הנתונה במלחמה. הצעתו היתה להביא אותנו לנמל לימסול, ומשם יטיס אותנו אייבי ללוד. אייבי סירב. הוא חשש כנראה שבקפריסין ינשרו רוב המתנדבים, כולל צוות התחזוקה.

מתחיל להחשיך. כשאנו עומדים לאכול טרם שנפליג, מגיח לפתע לעברנו מכיוון דרום כלי שיט צבאי. הוא שלח אלינו זרקור מסנוור, והחל להקיף אותנו במהירות וברעש מחריש אוזניים. המולה פרצה על הספינה. נכנסנו לכוננות. סירות ההצלה הורדו.

אייבי ניסה לשדר ברדיו שלו באנגלית ובעברית "זוהי ספינת השלום", אך כלי השיט האלמוני ממשיך לפטרל סביב האונייה, הולך ומתקרב. כולנו מתקבצים על הסיפון סביב לאייבי, ואני נצמד למצילי האמריקאי. אייבי צועק ברמקול לעבר המפלצת: "זוהי ספינת השלום", בעברית ובאנגלית, אך לא בערבית. הוא לא פונה אלי. כאילו היינו באותו מצב כמו ישראל, שלא גייסה באותה מלחמה את ה"ערבים שלה" לעזרה נגד המצרים והסורים. המתח גאה.

בשבריר של שנייה אוחז בי חוש הומור איום. כחתול אני מזנק לתאי, וחוטף משם את הכאפייה שלי. אני חובש אותה כדרכו של לוחם פלסטיני וחוזר לעמדתי, לצדו של אייבי. אני מנופף בידי לעבר הכלי השואג ומסמן לו "וי" בידי. הספקתי להגיד לאייבי שאלה מצרים, וברגע שיזהו ערבים על הספינה, לא ייגעו בה לרעה. כעבור שניות ספורות כיבה כלי השיט את זרקוריו והסתלק דרומה כלעומת שבא. החבר'ה פרצו בצחוק אדיר ומשחרר, חוץ מאייבי. יכולתי לדמות בנפשי מה גדול היה כעסו, על שספינתו על נוסעיה ניצלה בזכות חתיכת סמרטוט פלסטיני.

למחרת הרמנו עוגן, והספינה שמה פעמיה לאשדוד. בדרך דחק בנו אייבי להישאר איתו כדי להפליג לביירות, ואמר שלבנון היא ארץ לא עוינת. שם, אמר, ייתנו לנו לרדת לביירות ונבלה ונעשה חיים. אבל אפילו בפיתויים הללו לא היה די.

חותמת יציאה בדרכון, אשדוד, 5 באוקטובר 1973. חותמת כניסה, אשדוד, 15 באוקטובר 1973

בוקר, 15 באוקטובר 1973. אנחנו מול חופי אשדוד. ספינת מנוע אספה אותנו משם. עכשיו כבר התחשלתי, ולא נתקפתי סחרחורת. נכנסנו לנמל. זו הפעם הראשונה שעיני רואות חלק מהסקטור היהודי במצב מלחמה. לא פחדתי כלל. אולי בגלל החיילים הישראלים החמושים שעמדו בין שקי החול בנמל, שפניהם שידרו ייאוש.

טח, טח, טח, מוחתמים שלושת דרכוניהם של עמיתי בידי משטרת הגבולות. הם יוצאים, ואני ממתין לבד לגמר חתימה טובה. מהחדר הסמוך מהדהד קול מתוח של שוטר ששואל בטלפון: "ערבי ישראלי חזר מהספינה של אייבי נתן, לתת לו אשרת כניסה?" חלפה דקה ארוכה מאוד. טח, ורווח לי.

בדרך הביתה קניתי עיתון. "זה כל העיתון?" קבלתי לפני בעלת הקיוסק הקשישה למראה העיתון המצומק.

"מה אתה רוצה, ברוך השם שגם זה נשאר. מה, לא היית בארץ?"

"הייתי בחזית, ושם לא קיבלנו עיתונים".

*

הכתבה פורסמה בשבועון התל אביבי "העיר", 22.10.1993. המחבר הוגדר בכתבה "מתורגמן, תושב תל אביב, יליד 48'.

כתבה נוספת של עלי אל-אזהרי, "פעמיים נפלה ספוריה", על הכפר שנולד בו, התפרסמה ב"מעריב", 15.10.1995.