על מצפן

הארגון הסוציאליסטי בישראל, הידוע יותר בשם מצפן, על שם בטאונו, הוקם בשנת 1962 על־ידי קבוצה שבמרכזה ארבעה חברים שהוצאו מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית לאחר שמתחו ביקורת על תמיכתה הבלתי מסתייגת בברית המועצות ודרשו מהנהגתה לאפשר ויכוח דמוקרטי גלוי בשאלות פוליטיות ורעיוניות. הארגון דוגל במהפכה סוציאליסטית שתהיה מבוססת על מועצות נבחרות של העובדים, מתנגד לציונות וקורא להכרה בזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני. בשנים הראשונות פעלו חבריו בעיקר למען הקמת איגוד מקצועי עצמאי של הפועלים מחוץ למסגרת ההסתדרות.

חבריו הבולטים של הארגון מראשיתו היו משה מחובר, עודד פילבסקי, עקיבא אור וחיים הנגבי. ב-1964 התאחדה עם מצפן קבוצת חברים ערבים שהתפלגה מסניף מק”י בחיפה, ובהם ג’ברא ניקולה ודאוד תורכי. הצטרפותה נעשתה על יסוד העקרונות המשותפים הבאים: שלילת הציונות, עמידה חד-משמעית על בסיס הסוציאליזם המהפכני, שלילת פולחן ברית-המועצות והמסקנות הרעיוניות והפוליטיות שלו, שלילה מוחלטת של הסטליניזם ופולחן האישיות, תמיכה בסולידריות בינלאומית אמיתית, תמיכה בהשתלבות ישראל באיחוד סוציאליסטי ערבי שיהיה מבוסס על הכרה בזכות ההגדרה העצמית.

ב-8 ביוני 1967, שלושה ימים לאחר שישראל פתחה במלחמה נגד מצרים, פורסמה ב”טיימס” הלונדוני הצהרה ערבית-ישראלית משותפת על המשבר במזרח התיכון, בחתימת נציגי “החזית הדמוקרטית הפלסטינית” ונציגי מצפן. ההצהרה, שנוסחה ונחתמה ערב המלחמה, מפרטת את התנאים לפתרון הרצוי לסכסוך: ביטול אופיה הציוני של ישראל; שיבת הפליטים שרוצים בכך לשטח ישראל; הסכמה ישראלית להקמת מדינה פלסטינית, אם הפלסטינים יבחרו בכך, ונכונות לוויתורים טריטוריאליים למענה; ישראל החדשה, הלא ציונית, תחתור לשילוב הישראלים והפלסטינים במדינה פדרלית וסוציאליסטית, לא-לאומית, שתשתתף בתהליך האיחוד הפוליטי והכלכלי של כל המזרח התיכון.

מיד לאחר המלחמה, ב-5 ביולי 1967, קרא מצפן לממשלת ישראל לסגת משטחי הכיבוש ומהניסיון לכפות הסדר בכוח. גילוי דעת זה התפרסם בגיליון הראשון של “מצפן” שיצא לאחר המלחמה, ביולי 1967. זמן קצר אחר כך תבע הארגון את הסיסמה “הלאה הכיבוש”. הגיליון הבא של “מצפן” הופיע בספטמבר 1967. על שערו נראו תמונות מרחובותיה השוממים של אל-עריש, שבה הוכרזה שביתה כללית נגד הכיבוש, והכותרת הכריזה: “סיפור ישן: תסיסה ומרי נגד כיבוש זר”. השער של גיליון מס’ 47, מינואר 1969, כבר הכריז: “הכיבוש נמאס”.

ב-1970 התפלגו ממצפן שתי קבוצות: ברית הפועלים (אוונגרד), והברית הקומוניסטית המהפכנית (מאבק). ב-1972 חל בארגון פילוג נוסף, והפעם הקימו הפורשים את הליגה הקומוניסטית המהפכנית, שלמשך זמן מה ראתה בעצמה את הממשיכה האמיתית של מצפן, ואף הוציאה ביטאון שנקרא “מצפן מרכסיסטי”, אך אחר כך הזדהתה כסקציה הישראלית  של האינטרנציונל הרביעי (הטרוצקיסטי).

בנובמבר 1977 שינה הארגון את שמו מ”הארגון הסוציאליסטי הישראלי – מצפן” ל”הארגון הסוציאליסטי בישראל – מצפן”.

בשנות השמונים היו חברי מצפן פעילים במסגרות רחבות יותר, כוועד הסולידריות עם אוניברסיטת ביר זית, וב-1982 השתתפו בפעולות מחאה על פלישת ישראל ללבנון החל מיומה הראשון. הפעילות במסגרות הרחבות, כיחידים ולא כארגון, באה במידה רבה על חשבון הפעילות הארגונית המשותפת. ב-1983 הופיע הגיליון האחרון, מס’ 90, של הביטאון “מצפן”. ב-1984 היו חברי הארגון פעילים בהקמת הרשימה המתקדמת לשלום, שהתמודדה בבחירות לכנסת והיתה להתארגנות הלא-ציונית הראשונה ששברה את המונופול של המפלגה הקומוניסטית על ייצוג הערבים אזרחי ישראל בכנסת. הרשימה המתקדמת היתה בנויה משני מרכיבים, אחד יהודי-ישראלי (“אלטרנטיבה”) והאחר ערבי-פלסטיני. לאחר הבחירות תבעו כמה מחברי מצפן, יחד עם תומכים אחרים של הרשימה המתקדמת, לאחד את שני מרכיבי הרשימה לתנועה אחת. תביעה זו נדחתה על ידי ההנהגות של שני מרכיבי הרשימה. לחלופין תבעו אותם חברים אפשרות להקים תחת המטריה של הרשימה מסגרת סוציאליסטית שתהיה משותפת לכל הרוצים להשתתף בה, בלי קשר למוצאם. גם תביעה זו נדחתה. אי לכך עזבו רוב חברי מצפן את הרשימה המתקדמת, ואלה מהם שנשארו בה – עזבו את מצפן. אפיזודה זו החלישה עוד יותר את הארגון, ופעילותו דעכה בהדרגה.

בשנים האחרונות ממשיכים חברי מצפן להיפגש מעת לעת, אך כבר אינם פעילים כארגון.

עקרונות היסוד 

יומן פעילות (מרץ 1980 – יוני 1983)

איך הגעתי למצפן? – סיפורים אישיים

סרטו של ערן טורבינר על מצפן