אלן קולסקי הורביץ בחצר ביתו ביוהנסבורג
(צילומים: אהוד עין-גיל)

[הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ", 23.3.2001]

אלן הורביץ ניצל בנס מניסיון התנקשות בחייו, אחרי שהחל לחקור את קשריה של חברת הבנייה הדרום אפריקאית קוביקס. אחד מבעליה של החברה הוא ארי בן-דוד, איש עסקים ישראלי. הורביץ ניגן בעבר עם אהוד בנאי והיה פעיל במצפן; בן-דוד היה ממצטייני הקרב על מוצב החרמון. איך ולמה התגלגלו שניהם אל שני צדי המתרס בדרום אפריקה.

אהוד עין-גיל, יוהנסבורג

הירייה נשמעה בשעה 8:25 בערב. דקות ספורות לפני כן נפרדה אנה וארני-הורביץ מבעלה אלן, שיצא לשחק סקווש, והיא היתה משוכנעת שזהו זה, האיומים התממשו. "חציתי בריצה את החצר והצצתי החוצה דרך חרך בשער הברזל", היא מספרת. "על המדרכה עמד גבר כהה עור ושרירי והסתכל לעבר הכביש. לרגליו, על הכביש, שכב אלן על גבו בלי תזוזה". בבהלה היא צעקה "אלן!" והתוקף הפנה את ראשו לעברה, היסס לרגע כאילו שוקל מה לעשות, והתרחק. "שמעתי מכונית מתרחקת ורק אז העזתי לפתוח את השער ולצאת אל הרחוב", היא נזכרת.

היא מצאה את בעלה חי, עם פצע מדמם בלסת, בהכרה אבל מטושטש. שכנה שהיתה עדה לתקיפה אמרה שהוא ספג מכת אלה בראשו ורק אז הבחינה וארני בנפיחות גדולה ולחה בעורפו. "אני רוצה לישון", הוא אמר בקול חלש והיא זוכרת באימה כיצד התאמצה לדבר אתו, הרגישה שהיא מנדנדת לו, רק לא להניח לו לאבד את ההכרה מחשש שמא לא תשוב אליו יותר. בבית החולים מצאו הרופאים שאלן הורביץ סובל משבר פתוח בגולגולת; אוויר חדר אל המוח. הוא קיבל תרופות הרגעה ושקע בשינה. הם לא יכלו להבטיח שהוא יישאר בחיים. 

לחוקר המשטרה, שבא לבית החולים רק לקראת חצות, אמרה וארני כי לדעתה זה היה ניסיון לרצוח את בעלה, מזכ"ל קרן הפנסיה של עובדי האירוח, בגלל חקירה פנימית המתנהלת ביוזמתו. חברת חקירות פרטית נשכרה לבדוק אם יש בסיס לחשדות שהקרן נפלה קורבן להונאה, ועכשיו התבקשה להציב על הורביץ שמירה צמודה ולדאוג לסידורי אבטחה בביתו. חוקרי החברה גילו חור של קליע בשער הברזל; הם עקבו אחרי מסלולו המשוער ומצאו חור נוסף בחלון חדר העבודה של וארני, כעשרה מטרים מהשער, וחור שלישי, גדול הרבה יותר, בקיר הנגדי. אבל אף על פי שסרקו את החדר היטב לא הצליחו למצוא את הקליע.

"אחרי כמה ימים ניסיתי להדפיס משהו מהמחשב", מספרת וארני, משוררת ומעצבת גרפית, "אבל המדפסת לא הגיבה, כאילו משהו מפריע לטעינת הדפים. בתוך מגש הניירות של המדפסת מצאתי את הקליע שניתז מהקיר, עדיין מכוסה פיסות טיח".

הבית ביוהנסבורג. הקליע חדר דרך החלון השמאלי
(מעל למכונית)
חור הקליע בחלון

כאשר חזרה אליו הכרתו, כעבור שלושה ימים, התברר שהורביץ אינו יכול לזהות את תוקפיו, שהתקיפה כולה נמחקה מזיכרונו: הוא רק זוכר את עצמו יוצא מהשער. התאוששותו היתה מהירה. החתך בראשו נתפר, סריקה לא הראתה קרישי דם במוח וכעבור ימים אחדים הוא עבר ניקור מותני, לוודא שלא לקה בדלקת קרום המוח בגלל חדירת האוויר לראשו. אחרי שבוע בלבד בבית החולים הוא שוחרר לביתו כשהוא עדיין סובל מכאבי ראש, צפצופים באוזניים, בעיות בשיווי המשקל ופגיעה בחושי הטעם והריח. גם היום, שבעה חודשים לאחר מעשה, הוא אינו מריח דבר, וטעמו באוכל השתנה: מזון מתובל מדי אינו טעים לו יותר.

החוקרים לא הוציאו מכלל אפשרות שהורביץ נפגע בניסיון שוד, ושסמיכות הזמנים בין התקיפה לבין האיומים הטלפוניים שקיבל לפני כן היא רק צירוף מקרים. בעיר ששיעור הפשיעה האלימה בה הוא מהגבוהים בעולם זו היתה השערה סבירה. אבל עד מהרה הצטברו עדויות וראיות שהצביעו על ניסיון התנקשות מתוכנן.

חשבונות מנופחים 

לשתיים מהדמויות הבולטות בפרשה יש פרק ישראלי בעברן: אלן הורביץ, מזכ"ל קרן הפנסיה, וארי בן-דוד, איש עסקים בעל חברת בנייה. הורביץ ובן-דוד הם למעשה שני הפכים, אף על פי שנקודת ההתחלה שלהם היתה דומה. שניהם ילידי דרום אפריקה ובני אותו גיל (49), גדלו במשפחות של חוואים יהודים ממוצא ליטאי (דודה של בן-דוד ודוד של הורביץ עדיין חיים בחווה), שירתו בצה"ל בשנות ה-70 וחזרו לדרום אפריקה בשנות ה-80. אבל בכך מסתיים הדמיון.

הורביץ הוא סוציאליסט מהפכן, שכבר בהיותו חייל סירב לדכא הפגנות של פלסטינים בשטחים ואחרי השחרור הצטרף למצפן. עם שובו לדרום אפריקה הוא נכנס לפעילות אינטנסיבית באיגוד מקצועי שכל חבריו היו שחורים, והצטרף למאבקם על זכויותיהם כעובדים וכבני אדם תחת משטר האפרטהייד הגזעני.

הורביץ הוא גם משורר ומוסיקאי, חבר בקולקטיב של משוררים, המוציאים יחד כתב עת ומופיעים בקריאת שירה בליווי מוסיקה וריקוד. הוא רואה בדרום אפריקה את ארצו, ואף שהוא מרגיש לפעמים מבודד מבחינה פוליטית (רוב חבריו מהאיגודים ומהשמאל נשאבו למשרות בכירות בשלטון או לעסקים, ודעותיהם השתנו בהתאם), אין לו תוכניות לעזוב. 

בן-דוד, לעומתו, בא לישראל כילד עם הוריו וגדל במושב שבי ציון. עם הגיוס הוא התנדב לסיירת שקד, השתתף בדיכוי ההתנגדות הפלסטינית ברצועת עזה תחת פיקודו של אריאל שרון, ואחרי שעבר קורס קצינים הוצב בחטיבת גולני. באוקטובר 1973 הוא פיקד על מחלקה בקרב החרמון (ראו "בנדה מקרב החרמון" בסוף הכתבה), ואחרי שנתיים בצבא הקבע עבד כמה שנים במערכת הביטחון. לדרום אפריקה הוא חזר כדי לעשות כסף, ואינו מרגיש בבית: רוב בני משפחתו, ובכלל זה שני ילדיו מאשתו הראשונה, חיים בישראל, החברים הישראלים שהיו לו ביוהנסבורג חזרו כולם לישראל ובשבע השנים האחרונות היה קורבן של שלושה מעשי שוד מזוין, שניים באיום אקדח ואחד באיום סכין. 

ארי בן-דוד. פניתי אל הורביץ כיהודי אל יהודי

הורביץ ובן-דוד נפגשו לראשונה לאחר שקרן הפנסיה הקימה ב-1996 את אגודת השיכון בדירי בהשקעה של 15 מיליון ראנד, במטרה לספק דיור זול למבוטחיה – 7,000 עובדים בלתי מקצועיים בבתי מלון ובמסעדות, כולם שחורים. ארי בן-דוד, קבלן ואחד השותפים בחברת קוביקס, שהציע שיטת בנייה מתועשת זולה ומהירה, נבחר לבנות 80 בתים בפרויקט טאנגאנאני של בדירי, מרחק חצי שעת נסיעה מיוהנסבורג.

לפני שנה, הרבה אחרי שהבנייה הסתיימה, ביקש הורביץ להיפגש עם בן-דוד כדי להתלונן על דליפות מהגגות ועל חדירת מים מהדלתות ומהחלונות. בן-דוד ניצל את הפגישה כדי לגלות להורביץ שמתחת לאפו משלמים אנשי בדירי חשבונות מנופחים של ספקים וקבלני משנה, וכנראה מתחלקים אתם בשלל. הוא גם אמר שביכולתו לספק ראיות נגד האשמים, בתנאי שיקבל חסינות. 

בן-דוד, שמעיד על עצמו שהוא "מסורתי, קצת דתי", אומר שפנה להורביץ "בתור יהודי אל יהודי", כי ראה ש"הגויים" חוגגים על חשבונו. זאת, אף על פי שהורביץ הוא בעיניו יהודי מוזר, "הוא קומראד, קומוניסט, הכסף לא חשוב לו. הוא עובד בשביל הכושים. אשתו לא יהודייה, נכון?". 

הפסד מצטבר

הורביץ החליט לשכור חברת חקירות פרטית במטרה לבדוק אם יש בסיס להאשמותיו של בן-דוד, וליתר ביטחון העביר אליו את זכות החתימה על כל ההמחאות של בדירי. הממצאים הראשונים של החקירה עוררו אצלו חשד שבן-דוד הוא המוח שמאחורי ההונאות, משום שרבים מהחשבונות המנופחים הוגשו לבדירי על ידי החברה שלו, קוביקס. החוקרים גילו עוד, שלבן-דוד היה שותף בקוביקס, שהשותפות פורקה והשניים נתונים במאבק משפטי.

הפיקוח הקפדני והחקירות הכניסו ללחץ את אנשי בדירי. בינתיים הצליחו החוקרים הפרטיים לקשור בין ההתנקשות לבין שירין הוף, מנהלת החשבונות של האגודה. לפי הראיות שנאספו והוגשו למשטרה, הנפיקה הוף המחאות בסדר גודל של אלפי ראנד בשבוע על שמם של עובדים שהועסקו כביכול בטאנגאנאני; על ההמחאות חתם מנהל בדירי, דייוויד בראנד. החוקרים הפרטיים גבו עדויות מהעובדים הללו: אחדים מהם טענו כי לא הועסקו בפרויקט באותם חודשים וממילא לא קיבלו שכר.

פולנג מוגטוסי, אחת העובדות בבדירי, מספרת כיצד חזרה הוף למשרד נסערת, לאחר שהורביץ סירב לחתום על כמה מההמחאות המפוקפקות הללו, ואמרה להן שהיא תלמד אותו לקח. "אחר כך היא צלצלה לאחותה ושאלה אותה אם היא מכירה מישהו שיוכל לעשות את זה. התברר שהמחיר תמורת תקיפה הוא 3,000 ראנד". 

היא רצתה שירצחו אותו? 

מוגטוסי: "לא, רק שיכו אותו, כי המחיר לרצח היה 5,000 ראנד. היא חשבה שזה ירתיע אותו וישתיק אותו".

המשטרה עוד לא הצליחה ללכוד את שני החשודים בתקיפתו של הורביץ, שזהותו של אחד מהם, תושב סוואטו, ידועה לה. בינתיים הועמדו לדין רק הוף ובראנד, שגייס אותה לעבודה בבדירי, אבל הם נאשמים רק בפרשת התשלומים לעובדים הפיקטיביים. משפטם נמצא בשלב מיקדמי, והם עוד לא נדרשו להשיב על כתב האישום. אבל זה רק הכסף הקטן. מלבד זאת היה בראנד מעורב, במקרה הטוב, באי-סדרים כספיים הגובלים בהפקרות. אם היה מעורב גם בסדרת מעילות מתוכננת ושיטתית, נראה כי פעל בצורה מתוחכמת: מבקרי הפנים, מבקרים חיצוניים והחוקרים הפרטיים לא הצליחו עד כה לאסוף ראיות שיוכיחו זאת. ההפסד המצטבר לבדירי, כולל הוצאות החקירה והעיכובים בעבודות, נאמד עכשיו ביותר ממיליון ראנד. 

את תגובתם של בראנד והוף לא היה אפשר לקבל. קו הטלפון בביתו של בראנד מנותק, וכך גם מספר הטלפון הסלולרי שלו. עו"ד יוג'ין מארייס, שייצג אותו עד לא מזמן, אומר שבראנד כבר אינו לקוח שלו. עורך דינה של הוף ניסה להשיג אותה במשך כמה ימים, כדי לברר אם ברצונה להגיב, אך לא הצליח. בן-דוד טוען שידע על ההונאות, אבל לדבריו לא היה שותף להן ולא ראה מהן ראנד אחד. "הרווחתי מספיק מהפרויקט", הוא אומר, "20-15 אחוז יותר מאשר בפרויקט ממשלתי". 

איך זה? 

"אין חוק שאוסר עלי להרוויח. עשיתי עבודה טובה, השתמשתי בחומרים באיכות גבוהה, הם קיבלו תמורה מלאה על כספם". 

אם לא התחלקת ברווחים עם אף אחד מאנשי בדירי, על סמך מה אמרת להורביץ שמועלים בכספי האגודה? 

"הספקים וקבלני המשנה הגישו לנו חשבונות מנופחים ואנחנו בנינו לפיהם את הצעת המחיר שלנו והגשנו אותה לבדירי. בראנד שילם לנו, ואנחנו שילמנו לקבלני המשנה ולספקים את חלקם". 

כאשר נשאל מי לדעתו אחראי לניסיון ההתנקשות בהורביץ, הוא הגיב בתמיהה (או שמא היתה זו היתממות): "לא ידעתי שאלן הותקף. נפגשתי אתו בפעם האחרונה לפני כמעט שנה, ישבנו בדיוק כאן, בשולחן שמאחורינו. הצעתי לו את כל ההוכחות שבידי בתנאי שיוציא את שמי מהעניין, ומאז לא היה לנו שום קשר. הוא לא חזר אלי מאז".

שכונת הפועלים טאנגאנאני. ברקע: שכונה צפופה יותר שהוקמה על פי תוכנית ממשלתית

החיים האמיתיים 

דרך ארוכה ומפותלת עשה הורביץ עד שהשתקע מחדש בדרום אפריקה לפני 15 שנים. את נטייתו לנדודים ירש עוד מרחם אמו. הוריו נישאו בישראל, ואמו כבר היתה בהריון כאשר החליט אביו, סמואל הורביץ, לשוב לדרום אפריקה, שם נולד. סבו מצד אביו בא מליטא בשנות ה-80 של המאה ה-19, עסק במסחר וקנה כמה חוות באזור קימברלי, שהתאים לגידול בקר. אחד מבניו הספיק ללחום לצד הבורים במלחמה שבה איבדו את עצמאותם וסופחו לאימפריה הבריטית. בן אחר, אביו של הורביץ, היה בית"רי, וב-1949 הוא נסע לישראל והצטרף לגרעין דרום אפריקאי שהתיישב במושב הבונים.

"את ההשפעות האמנותיות ספגתי מאמי, אווה קולסקה", אומר הורביץ, שבגיל 16 ביטא את הערכתו אליה כאשר שינה את שמו לאלן קולסקי הורביץ. "היא נולדה בפולין, במלחמת העולם השנייה איבדה את כל משפחתה שנשלחה מגטו טומשוב מזובייצקי להשמדה. אחר כך הועברו שרידי הגטו למחנה ריכוז ומשם למחנה עבודה באושוויץ. עם הנסיגה הגרמנית הוצעדו אסירי המחנה במצעד מוות, והשורדים הוסעו בקרונות פחם לברגן בלזן, שם היתה כלואה עד תום המלחמה. היה לה קול סופרן יפה וחלום – להיות זמרת אופרה. אחרי השחרור היא נשארה בגרמניה והצטרפה לאופרה של מינכן, אבל לא עמדה בזה ואחרי חצי שנה עברה לאופרה של טורינו. אחרי שנתיים בטורינו היא עברה משבר, נטשה את האופרה ובאה לישראל. במושב הבונים היא פגשה את אבי". 

זמן קצר אחר כך הגיעו חדשות רעות מדרום אפריקה. "סבי חלה בסרטן, ואבי לא רצה להשאיר את אמו לבדה. הורי חזרו לדרום אפריקה, צעד שאמי לא השלימה אתו מעולם. דודי צבי, שהיה מדריך חקלאי בגליל, חזר גם הוא והחל לנהל את החוות. אני נולדתי בעיירה הנידחת פריבורג, קרוב לגבול בוטסואנה, שם ניהל אבי חנות למוצרים חקלאיים. כשהייתי בגיל שש עברנו לקייפטאון".

אלן הורביץ למד בבית הספר היהודי הרצליה. "חיינו במין גטו יהודי מרופד, רחוק ממרכז העיר, כל החברים שלנו היו יהודים, ציונים; אני הצטרפתי לתנועת הנוער הבונים, שהיתה תנועה חלוצית שמאלית, שראתה בקיבוץ דגם של חברה טובה יותר. באותן שנים, אמצע שנות ה-60, התחלתי להיות מודע יותר למה שקורה בדרום אפריקה, וזה חיזק אצלי את התחושה שהחיים האמיתיים שלי יתחילו בישראל".

הרוח של 68' 

בסוף 1967 ביקר הורביץ לראשונה בישראל, עם קבוצת תלמידים מקייפטאון ויוהנסבורג שבאו לשלושה חודשים ללמוד עברית באולפן בירושלים. רמת החיים בישראל היתה נמוכה יחסית, הוא זוכר, אבל החברה נראתה לו יותר פתוחה ושוויונית. "טוב, לא ידענו מה קורה בשטחים", הוא אומר. "לקחו אותנו לטייל רק באתרים ארכיאולוגיים".

הוא חזר לקייפטאון, ונרשם לאוניברסיטה, ספרות ופילוסופיה. מתוך 10,000 הסטודנטים היו אולי מאה שחורים ו"צבעונים". השנה היתה 1968, והדי מרד הסטודנטים באירופה ובצפון אמריקה הגיעו גם לקצה הדרומי של אפריקה. "מרצה שחור קיבל משרה באוניברסיטה אבל הממשלה לא נתנה לו אישור עבודה ומגורים. סטודנטים השתלטו במחאה על בניין ההנהלה, אבל כל המחאות וההפגנות לא הועילו. אנחנו עקבנו אחרי מה שקורה במערב, קראנו על דני כהן-בנדיט, על השמאל החדש, על ההתנגדות למלחמת וייטנאם, ואז גם התחלתי להתעניין במאבק הפלסטיני. עד 1970 כבר ניתקתי את עצמי מהפילוסופיה הציונית". 

מה בדיוק הפריע לך במדיניות של ישראל? 

"אחרי 67' היתה ציפייה שהשטחים יהיו קלף לשלום, שטחים תמורת שלום, וזה לא קרה. במקום זה היתה תוכנית אלון והקמת ההתנחלויות הראשונות וגולדה מאיר אמרה שאין עם פלסטיני, והבנתי שמתחילה כאן דינמיקה מעכבת שלום".

הוא העמיק את מעורבותו בפעילות הפוליטית של הסטודנטים הרדיקלים. "ניהלנו מערכה נגד השקעות זרות בדרום אפריקה, עשינו למשל שביתת שבת נגד חברה גרמנית בטענה שההשקעה שלה מחזקת את משטר האפרטהייד. אחר כך שבתו הסטודנטים באוניברסיטאות של השחורים נגד שיטת החינוך המפלה, ואנחנו יצאנו להפגנת סולידריות אתם. זה היה ב-72'. המשטרה פיזרה אותנו בכוח וזאת היתה הפעם הראשונה שאמצעים כאלה ננקטו נגד סטודנטים לבנים".

באותה תקופה החלו גם פועלים שחורים להתארגן. "היו כמה שביתות, ונוצר קשר ראשון בין הסטודנטים הלבנים לבין הפועלים השחורים. הקמנו אגודות שנתנו ייעוץ לפועלים, למדנו את חוקי העבודה, הלכנו להיפגש אתם בעיירות הפחונים שבהן התגוררו, בקייפטאון אפילו ניסינו להקים איגוד מקצועי של עובדי תחנות הדלק, שהיו כולם שחורים, אבל נכשלנו".

בתחילת 73' מצא הורביץ את עצמו מעורב שוב בפעילות יהודית. "חבר מבית הספר, שהיה פעיל בארגון הסטודנטים היהודים, ביקש שאעזור להם להקים עיתון. הסכמתי בתנאי אחד: שהעיתון יהיה נגד האפרטהייד. הוצאנו שישה-שבעה גיליונות שבהם חשפנו את המדיניות האמיתית של בעלי עסקים יהודים, שלמעשה תמכו באפרטהייד. מתחנו ביקורת על השכר הנמוך שהם משלמים לעובדים שחורים, שאינו מאפשר להם להתקיים. רדיו מוסקבה ציטט אותנו, העיתונים כאן הצטרפו לחגיגה, ובקהילה היהודית האשימו אותנו באנטישמיות".

מבחינתך זה נראה דווקא כנסיגה, ממעורבות בתנועה שמאלית כללית, שבוחלת בחלוקה על פי מוצא, לפעילות בארגון יהודי. 

"גם בקמפוס נתקלתי בשאלה הזאת. הסברתי להם שאני ממוצא יהודי, אני לא מוכן להתכחש לשורשים שלי, גדלתי בקהילה הזאת, אני מבין אותה, למה שלא אשתתף בחשיפת הצדדים השליליים של 'הקהילה שלי'? וחוץ מזה, העיתון שלנו היה הרבה יותר רדיקלי מכל עיתון סטודנטים אחר בדרום אפריקה".

עריק פה, סרבן שם 

ככל צעיר, קיבל גם הורביץ צו גיוס לצבא דרום אפריקה, אבל כסטודנט היה זכאי לשרת במין מסגרת דמויית העתודה האקדמאית בישראל, שלושה שבועות בשנה. הוא השלים מחזור אחד כזה של אימונים והחליט שזה לא בשבילו. כאשר זומן בפעם השנייה, הוא חיכה לרגע המתאים, התגנב למשרד היחידה, גנב מהארון את התיק הצבאי שלו והסתלק.

"הוא הבין שבלי התיק פשוט ישכחו ממנו", אומר אילן שלו, ששירת תשעה חודשים בצבא דרום אפריקה והכיר את הורביץ בישראל. "צריך להבין את המשמעות החמורה של המעשה. דרום אפריקה היתה אז מדינה טוטליטרית ומסמך צבאי נחשב קדוש. אם היו תופסים אותו, חוץ מעונש מוות הוא היה יכול לספוג את העונש הכבד ביותר. אבל כזה הוא אלן, עם תערובת של חוצפה ותעוזה".

אחרי גמר הלימודים הוא היה חסר מנוח, לא ידע לאן פניו מועדות. הוא נסע לבוטסואנה, שם, כך שמע, הקים גולה מדרום אפריקה בית ספר חופשי מתקדם, שעירב לימודים עם עבודה חקלאית. "כשהגעתי לשם אמרו לי שאין להם משרת הוראה פנויה, אז חזרתי לקייפטאון. אמי רצתה שאמשיך ללמוד ואעשה תעודת הוראה, אבל המצב הפוליטי השתנה, שחורים החלו להתארגן ולפעול בעצמם, בלי לבנים, והרגשתי שיהיה לי קשה להישאר. בדיוק אז בא חבר להיפרד ממני, אמר שהוא נוסע לישראל עם קבוצה, שישה חודשים באולפן בקיבוץ ניר אליהו ואחר כך אפשר להחליט מה לעשות. אמרתי לעצמי, זה רעיון. ידעתי קצת עברית, כסף לא נחוץ, עובדים ואוכלים בקיבוץ, ואחר כך אפשר יהיה להמשיך לטיול באירופה".

הוא אהב את החיים בקיבוץ. "עבדתי בפרדס, כל עובדי הקטיף היו פלסטינים מקלקיליה. אני התיידדתי איתם ובשבתות הייתי הולך ברגל לקלקיליה לבקר אותם. בפעם הראשונה נתקלתי בעוני ובפער כלכלי שהזכירו לי את דרום אפריקה. קלקיליה היתה אז כפר גדול, עדיין אפשר היה לראות את ההריסות, תוצאה של ניסיון למחוק את המקום ב-67', ונדהמתי לראות באילו תנאים חיים האנשים שעובדים בקיבוץ, ובמלים אחרות – איך הקיבוץ, גן העדן החלוצי השוויוני – יודע לנצל את כוח עבודתם של הפלסטינים ואת מעמדם השביר ככל בעל עסק קפיטליסטי".

אחרי חצי שנה באולפן הוא נסע לטיול באירופה, חזר לקיבוץ והחליט להישאר בישראל. "עניין הצבא עלה על הפרק, והקבוצה של הדרום אפריקאים החליטה להתגייס לנח"ל כגרעין. אני, בגלל שהייתי מבוגר יותר, בן 24, הייתי צריך לשרת רק שנתיים, אז הצטרפתי".

אילן שלו, יליד דרבן וכיום בעל משק במושב תלמי יוסף, הכיר את הורביץ בניר אליהו. "באתי ארצה כמתנדב חודש אחרי מלחמת יום כיפור", הוא מספר. "אלן בא חודשיים אחר כך. במשך שנה היינו יחד באולפן בקיבוץ וב-1975 התגייסנו יחד, אבל בטירונות הופרדתי ממנו מסיבות בריאותיות. הוא עשה טירונות רגילה של הנח"ל במחנה 80, וקצת אחרי הטירונות חזרנו לשל"ת [שירות ללא תשלום] בקיבוץ. כשחזרנו לשירות מלא העליתי פרופיל ונשלחנו יחד לבית הספר לשריון, משם ירדנו לסיני כנהגי טנקים". 

איזה מין חייל הוא היה? 

"חייל די טוב, אבל גם תמיד קצת מרוחק, כאילו מרחף, מצפצף על כולם, כאילו לא מבין מה עושים לו. פעם איזה מפקד החליט לטרטר אותו, שלח אותו בריצה לטפס על גבעה, הלוך ושוב. בשלב מסוים זה נמאס לאלן. הוא נשאר בראש הגבעה, חלץ נעליים ופשט את הגרביים, התיישב והתחיל לקרוא ספר. פעם אחרת, לקראת סוף השירות, הוא לא חזר מחופשה ואף אחד מאיתנו לא ידע איפה הוא. הימים עברו ובסוף השבוע עמדנו במסדר לקראת יציאה לחופשה, ואלן מגיע: 'איפה המ"פ? אני חייב לצאת שוב לחופשה'. הוא נכנס אל המ"פ, שמענו משם חילופי צעקות ואחרי כמה דקות הוא יצא עם אישור להצטרף אלינו לחופשה. עד היום אני לא יודע איך הוא שיכנע את המ"פ".

שניהם קראו הרבה, זוכר שלו, אבל היה להם גם הרבה זמן לשיחות נפש. "כמו כל הדרום אפריקאים שבאו אז לישראל גם אני התנגדתי לאפרטהייד, אבל אלן היה בעל מודעות גבוהה יותר. הוא ידע למה צריך להתנגד. ככה גם בארץ, רובנו הבנו שהכיבוש לא יכול להימשך הרבה זמן, אבל אלן עזר לי להבין למה הכיבוש כל כך רע. פעם שלחו אותנו למעלה אדומים והבנו שעומדים לשלוח אותנו לפזר הפגנות של פלסטינים. בשיחת פלוגה אמרנו למ"פ שאנחנו לפזר הפגנות לא הולכים. היינו חמישה: אלן, אני ועוד שלושה, וחיילים נוספים רק הביעו הסתייגות מפיזור הפגנות, אבל לא סירבו. התגובה היתה קשה, זה הרי היה כמעט מרד". 

ומה קרה? 

"כלום. לא העמידו אותנו במבחן. את שתי הפלוגות האחרות לקחו לפזר הפגנות, אבל אותנו לא. אני לא יודע, אולי ההתנגדות שלנו השפיעה".

הורביץ דווקא זוכר לטובה את מפקד הפלוגה, איש מפ"ם, שגילה הבנה למניעיהם ואולי בזכותו נחלצו ממאסר. "זה היה לקראת סוף השירות הצבאי שלי", הוא מספר. "זמן קצר לפני כן הוציאו אותנו ממעלה אדומים לעשות סריקות באזור חברון, אחרי שפלסטיני צעיר נהרג בביתו מהתפוצצות מטען. אותנו שלחו לכפר קטן. היינו שם יומיים-שלושה. בהתחלה סרקנו את הסביבה, בלי מגע עם האוכלוסייה. היה אביב, הכל היה ירוק, השקיעות והזריחות היו מדהימות, אחרי הסביבה המדברית של מעלה אדומים זה היה שיפור גדול. 

"ביום השלישי הוטל עלינו לעשות חיפוש מבית לבית. הוציאו את כל התושבים, כמה עשרות, רובם נשים, וריכזו אותם בכיכר בכפר. עלי ועל עוד חייל הטילו לשמור עליהם. זה נמשך שעתיים, אבל אני זוכר שאז החלטתי – עד כאן. הסתכלתי על האנשים ואמרתי לעצמי, הם לא האויבים שלי, אני תומך במאבקם, לא בשביל זה באתי מדרום אפריקה. הרי בדיוק נגד דברים כאלה נאבקתי שם".

בין שתי ארצות 

שני מאורעות היסטוריים חשובים קרו כשהוא היה בקיבוץ: יום האדמה הראשון בישראל, יום של שביתה כללית והפגנות שבו נורו למוות שישה מפגינים, והתקוממות תלמידי סוואטו, עיירת השחורים בדרום-מערב יוהנסבורג, שהתפשטה לכל רחבי דרום אפריקה. הורביץ, שהשתחרר מהצבא, החליט לחזור לדרום אפריקה כדי לראות מה השתנה. "זה היה סוף 77' תחילת 78', חידשתי קשרים, נפגשתי עם סטודנטים, מרצים, פעילים פוליטיים, אנשי איגודים מקצועיים, וקיבלתי הצעה להצטרף לפעילות באחד האיגודים". 

זה לא היה קצת מוזר, לבן שמתבקש לארגן פועלים שחורים?

"לא, זה היה כמעט טבעי, משום שאיגודים רבים נוסדו למעשה על ידי סטודנטים ואנשי שמאל לבנים. רובם היו כמוני, סוציאליסטים עצמאים, לא קשורים למפלגה הקומוניסטית או לקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC). הרעיון היה לנסות לנצל את מעט הזכויות שהמשטר הכיר בהן כדי לבנות איגוד מקצועי דמוקרטי ובעל בסיס רחב, במקום להשתלב בפעילות המחתרתית של מפלגות שהוצאו אל מחוץ לחוק. נציגי המפלגות כמובן לא אהבו את זה וניסו להשתלט, אבל זה לא היה עניין של שחורים-לבנים. היריבות שהיתה בתוך האיגודים היתה בין זרם של 'תודעה שחורה' לבין זרם פועלי שמאלי, שכמעט כל הפעילים הלבנים השתייכו אליו".

אז למה לא נשארת? 

"אחרי ישראל, דרום אפריקה נראתה לי כל כך רחוקה וסגורה, ולי עוד היו חלומות על כתיבה ונגינה ושירה. כבר בקיבוץ התחלתי לנגן עם אהוד בנאי, שהיה שם בשל"ת, אבל עכשיו החלטתי לעשות את זה בצורה מקצועית יותר".

הוא נסע לאנגליה, הקים להקת פולק-רוק קטנה, אחרי חצי שנה פג תוקף האשרה שלו והוא חזר לישראל. כאן חיכה לו צו גיוס למילואים; הוא לא היה מוכן לשרת בשטחים ובכלא לא רצה לשבת, והוא החל תקופה של נדודים, כמה חודשים בחו"ל וכמה חודשים בישראל, עד שמגיע הרגע להתחמק ממילואים.

באנגליה הלך הורביץ לאסיפות ולהפגנות בענייני המזרח התיכון ופגש את משה מחובר, ממייסדי מצפן, שגר בלונדון. הרעיון של מזרח תיכון סוציאליסטי שבו תשתלב ישראל לא ציונית שבה את לבו. הוא קיבל כתובת וכשחזר לישראל הלך לפגוש את האנשים. אילן שלו, חברו מהקיבוץ ומהצבא, עבר אז לתל אביב. "אלן בא לבקר וסיפר שהוא הולך לפגישות של מצפן. אני לא ידעתי מה זה, והוא סיפר לי שהתרשם מאוד מהפעילות ומהרמה של האנשים, וזה נשמע לי מסקרן. הלכתי אתו פעם או פעמיים, ואחר כך פעם אחת לבד, אבל התרשמתי פחות ממנו מהאנשים ומרמת הדיון, זה נשמע לי נאיבי מאוד. בדעות הייתי קרוב מאוד, אבל אלן הרחיק לכת יותר ממני, הוא הגדיר את עצמו קומוניסט אם כי הוא תיעב את המשטר בברית המועצות". 

אף על פי שנהנה לצאת למכור את ביטאון מצפן בכפרים הערבים, הורביץ לא הרגיש שמצא את הבית הפוליטי שלו. באנגליה, הוא אומר, היה בקשר עם ארגון לניניסטי קטן ובהשפעתו חיפש ארגון מהפכני ממושמע ומאורגן שיוכל להנהיג את הפועלים למהפכה. מצפן היה רחוק מזה. "באחת הפגישות אמרתי שצריך לחזור למקורות, ללמוד את אבות הסוציאליזם, מארקס ואנגלס, ונתקלתי בתגובה של זלזול. חברי מצפן לא ראו את עצמם כמנהיגים בפוטנציה, אלא כסוציאליסטים שתפקידם לעזור לפועלים להתארגן בעצמם ולבחור את נציגיהם בצורה דמוקרטית. כעבור שנתיים כבר הבנתי שהם צדקו". 

הוא המשיך להיות קרוע בין ישראל לדרום אפריקה. במשך שנה הוא לימד אנגלית בתיכון בבת-ים, אחרי הסכם השלום עם מצרים מצא עבודה בסוכנות הנסיעות הסטודנטיאלית איסת"א וליווה קבוצות של סטודנטים לטיול במצרים, "במשך שנה הייתי שבועיים שם, שבועיים בישראל. תמיד הוצמד לנו מדריך מצרי, אבל קראתי הרבה על מצרים, למדתי, ובפעם הרביעית כבר הרגשתי שאני יכול להדריך בעצמי. בערבים הייתי מוציא את הקבוצה לבדי לבילוי".

לא נתקלת בעוינות? 

"הקבוצות היו בדרך כלל של סטודנטים מחו"ל, אבל למרות שהיה לי דרכון דרום אפריקאי תמיד הצגתי את עצמי כישראלי, הסברתי מה עמדותי הפוליטיות, ונתקלתי ביחס חם ומכניס אורחים. מעולם לא נתקלתי בעוינות".

גיבור מעמד הפועלים 

המוסיקה בערה כל הזמן בעצמותיו. "ניסינו להקים ביחד להקה", נזכר המוסיקאי אהוד בנאי. "הקלטנו שני שירים שאלן כתב, אבל הם לא זכו להתייחסות". הורביץ זוכר שאחד השירים הושמע כמה פעמים ברדיו, אבל מאשר שההתחלה לא היתה מעודדת. ב-1980 יצאו שניהם למסע גיוס כספים באירופה, כדי לרכוש ציוד ללהקה.

"במשך ארבעה חודשים מכרנו פוסטרים ברחובות", מספר בנאי. "היינו בגרמניה, בהולנד ובאנגליה, והצלחנו לחסוך סכום שהספיק לנו אחר כך בישראל לקנות ציוד ולעשות כמה הקלטות, אבל לא יצא מזה שום דבר".

כאשר שוהים יחד ארבעה חודשים, יום ולילה, לומדים להכיר זה את זה לעומק. הורביץ, אומר בנאי, היה בעל מודעות פוליטית וחברתית עמוקה, ודיבר על זה הרבה. "הוא טיפוס בעל אופי חזק, עקשן, אחד שלא מוותר. אחרי הכישלון שלנו בארץ הוא נסע לניו יורק וניסה לעשות שם מוסיקה, לא הצליח והחליט לחזור לדרום אפריקה ולהקדיש את מאמציו למאבק פוליטי וחברתי".

גם אילן שלו מפרש בצורה דומה את החלטתו של הורביץ לחזור לדרום אפריקה. "אחרי כמה שנים של ניסיונות לעשות מוסיקה, כאן ובארצות הברית, לא הלך לו ואז הוא החליט לחזור. זה היה די מפתיע, אבל בצורה שהוא הגיע להחלטה – זה היה מובן. יהודים אחרים שעשו את המסלול הזה עשו את זה אחרי שהתאכזבו מישראל וחזרו במטרה לאמץ את צורת החיים הנוחה של היהודים שם ולהתמסד. אלן לא ראה את זה כוויתור על החלום שלו, אלא כהמשך של אותו מאבק, לעשות שם משהו שהוא מאמין בו".

אחרי שנתיים וחצי בארצות הברית, שבהן הקים להקת רוק שלא הצליחה להתרומם, התחתן עם חברתו האמריקאית כדי לקבל גרין קארד והתפרנס מעבודות מזדמנות (נהג מונית, פועל שיפוצים, סבלות, עורך טקסטים אקדמיים), הוא התגרש מאשתו וחזר לדרום אפריקה, הפעם לתמיד. "אחרי חודש הציע לי חבר, שהיה הפעיל הלבן היחיד באיגוד עובדי האירוח, להחליף אותו בתפקיד. הנהגת האיגוד הסכימה ואני קפצתי לתוך המים החמים עם כל הלב. למדתי במהירות את חוקי העבודה, זכויות במקרי פיטורים, משא ומתן על הכרה באיגוד המקצועי ואחר כך על הסכמי שכר. עבדתי שבעה ימים בשבוע, לפעמים גם בערבים, הייתי כמו שאומרים נשוי למאבק, אבל היה בזה הרבה סיפוק".

עובדי בתי המלון היו בתחתית סולם השכר של העובדים העירוניים. "היו לנו הרבה שביתות, כמעט כולן ביוזמה של הפועלים עצמם ושל ועדי העובדים שלהם. היתה לנו תוכנית הדרכה, אנשים היו באים אחרי העבודה לדיונים על מבנה האיגוד, שמירת השליטה באיגוד בידי העובדים עצמם (ערכנו בחירות להנהגה אחת לשנה), והיה נחוץ להבהיר לחברי הוועדים שעל כל פעולה המחייבת את כולם, למשל הצגת דרישות למעסיק או שביתה, עליהם לקבל מראש מנדט מהעובדים".

האיגוד הקטן היה נתון ללחצים להצטרף לאיגוד גדול יותר ולהשתלב בקונפדרציה של האיגודים המקצועיים (קוסאט"ו), שהיתה בשליטת ה-ANC. פעמיים נכנעו החברים ללחצים, אבל בשתי הפעמים התעקשו לשמור על עצמאותה של קרן הפנסיה שלהם. בעת האיחוד השני התבקש הורביץ על ידי אנשי קוסאט"ו להיות אחד מנציגי העובדים בהנהלת הקרן, בהנחה שיסייע להם למזג את הקרן בקרן של האיגוד המשותף. אבל הורביץ סירב לקבל תכתיבים מקוסאט"ו והתעקש לדווח על כך לעובדים ולהניח להם להחליט. הם נתנו גיבוי להורביץ וליתר נציגיהם בהנהלת הקרן. 

את טנג'י מיקיאסו, בת לאב זולו ואם קוזה, פגש הורביץ במסיבה חברתית. בעבר היתה פעילה באיגודים המקצועיים אבל אז כבר עבדה בבנק בינלאומי. הקשר ביניהם התהדק כאשר היא קיבלה משרה בחינוך עובדים, ותקופה מסוימת עבדו וחיו יחד. להתחתן בדרום אפריקה לא יכלו, נישואים מעורבים עוד לא היו חוקיים; הורביץ אומר שאפשר היה לצאת לאחת המדינות השכנות ולהינשא שם, אבל היתה לו התנגדות עקרונית למוסד הנישואים, והוא התמיד בעמדתו גם אחרי שנולדה בתם נומוויו, המכונה ווּ (שמה המלא: נומוויו מישל קולסקה מיקיאסו הורביץ). היחסים ביניהם הידרדרו בהדרגה, הוא אומר, בין היתר משום שעם ביטול האפרטהייד היא רצתה לראות אותו יותר בבית, כאילו תם עידן המאבק והגיע הזמן ליהנות קצת מהחיים.

כשנה אחרי שנפרדו הוא הכיר את אנה וארני, משוררת ומעצבת גרפית, בת למשפחת אמנים, הזוג עבר לגור ביחד ולפני שנולד בנם נוויל התפשר הורביץ עם עקרונותיו והסכים להינשא לה.

אלן הורביץ לא תיאר לעצמו במה יהיה עליו לעסוק, כאשר קיבל על עצמו לפני חמש שנים את תפקיד מזכ"ל הקרן, שבהנהלתה יש ייצוג שווה לנציגי העובדים והמעסיקים. הוא תיכנן להשתמש בחלק מכספי הקרן, יותר ממאה מיליון ראנד, שעד אז היו מושקעים כמעט כולם בבורסה, כדי לקדם פרויקטים חברתיים לטובת העובדים המבוטחים בקרן. הוא חשב בעיקר על סיוע בדיור, הבעיה המעיקה ביותר על העובדים, המשתכרים בממוצע 1,500 ראנד בחודש (כ-750 שקלים), שכר נמוך עד כדי כך שהבנקים מסרבים לתת להם הלוואות לדיור.

בגל של ירידות שערים בבורסה הפסידה הקרן 15 מיליון ראנד, והורביץ הצליח לשכנע גם את נציגי המעסיקים לגוון את אפיקי ההשקעות של הקרן: כספים הוקצו למתן הלוואות לעובדים הזקוקים לדיור ולהקמת אגודת השיכון בדירי. האגודה קנתה מלון יוקרה נטוש ביוהנסבורג, שהיה שייך למשפחה יהודית, והסבה אותו לבניין מגורים שבו 140 דירות חדר להשכרה במחיר נמוך מהמקובל בשוק.

בדירי. מלון היוקרה הנטוש הוסב לבית דירות לחברי האיגוד המקצועי

דירות קטנות אלו מיועדות לעובדים מהאזורים הכפריים, שבאים לעיר לעבוד וחוזרים אל משפחותיהם בחופשות. לדירות יש ביקוש גדול, והתפוסה בבניין מלאה. אבל גולת הכותרת של בדירי נועד להיות פרויקט טאנגאנאני, שכונת פועלים לדוגמה, עם מרכז מסחרי ותחנת דלק: נרכש שטח אדמה גדול שחולק ל-400 חלקות של 250 מ"ר, ובדירי השקיעה סכומי עתק בתשתית, כולל מים זורמים, חשמל וחיבור לביוב, רחובות סלולים ותאורת רחוב. 80 הבתים הראשונים נבנו, דיירים החלו להיכנס, ואז עלה כל העסק על שרטון.

במקום להתקדם הלאה מצא הורביץ את עצמו שקוע בשגרה אפרורית: בדיקת חשבונות, משא ומתן מתיש עם יזמים ובעלי מקצוע שמחפשים רווחים קלים, היתקלויות מתסכלות עם ביורוקרטיה מקומית ומחוזית, ועימותים לא נעימים עם דיירים – חברי האיגוד המקצועי – שציפיותיהם לא התמלאו. אחר כך התגלו המעילות, שהצריכו חקירות ופגישות עם עורכי דין, ועל הכל – ניסיון ההתנקשות.

15 מיליוני הראנדים שהושקעו באגודת השיכון בדירי, הבייבי שלו, כבר אזלו, והקרן נאלצה להזרים לבדירי ארבעה מיליוני ראנדים נוספים, שכבר רשומים ככספים אבודים. כבעל התפקיד הבכיר בקרן הוא יודע שהאחריות לכישלון מוטלת בסופו של דבר על כתפיו: עודף התלהבות ורצון טוב לא תמיד יכולים לחפות על בחירה מוטעית של אנשי מפתח, אי הקפדה על עבודה משרדית מסודרת והאצלת סמכויות בלי מנגנון בקרה יעיל. אנשי קוסאט"ו רק מחכים למעידה שלו כדי לנסות להשתלט על הקרן, וברקע מאיימת תמיד הסכנה שהאשמה תוטל על המזכ"ל הלבן (מלבד הורביץ ואיש ההשקעות של הקרן, כל יתר 23 העובדים הם שחורים).

אדם אחר כבר היה מרים ידיים ופורש, אבל לא הורביץ. "כשהוא מחליט לעשות משהו הוא עושה את זה עם כל הלב, עד הסוף", אומר חברו אהוד בנאי. 

יתומי האיידס 

לפני שבוע נפגשו הורביץ ובן-דוד בפעם הראשונה אחרי שנה, במרכז המסחרי שבו נפגשו גם בפעם הקודמת. זו היתה פגישה קרירה, בעמידה, מלאה חשדנות משני הצדדים, אבל בסופה הם סיכמו לחדש את המגעים ואולי לפעול יחד לפיענוח הפרשה. מאחר שהמושכות נמצאות עכשיו, משני הצדדים, בידיהם של עורכי הדין, העניין הועבר לידיהם.

פגישת אלן הורביץ וארי בן-דוד

בן-דוד אומר שהוא כבר רוצה לחזור לישראל, אבל אשתו, יהודייה דרום אפריקאית, לא רוצה לעזוב. "וחוץ מזה, יש לי כאן בית ענק עם שטח אדמה ששווה חצי מיליון ראנד, שזה פחות משבעים אלף דולר. מה אוכל לקנות עם סכום כזה בישראל? אבל אלה לא חיים כאן, מאחורי חומות וגדר חשמלית, עם כלבי שמירה וחברת אבטחה ובכל רגע יכולה לבוא הירייה או הדקירה שתביא למותך. זה מוות סתמי, אם כבר למות – אני מעדיף שזה יקרה לי בישראל, שם יש לזה לפחות משמעות כלשהי".

הורביץ, לעומתו, דווקא מרגיש אופטימי. אחרי הזעזועים בבדירי, שהצריכו להחליף את כל הצוות הבכיר, העניינים שוב החלו לזוז, בהנהגת המנהלת החדשה, ג'ן כהן. בית בדירי, המלון לשעבר, כבר מכניס רווח קטן בתפעול השוטף שלו, ובטאנגאנאני הצליחה כהן למכור 26 מהבתים. מהתקיפה הוא מרגיש שהצליח להשתקם, ואף על פי שאשתו התעקשה למגן את הבית בגדר חשמלית ובאזעקה, הוא מסרב לשנות ממנהגיו וממשיך להתנהג בטבעיות ובחופשיות. "אסור לתת לפחד להשתלט עליך", הוא אומר. "אם אתה מניח לזה לקרות, אין עוד טעם לחיים".

אבל הטראומה חידדה את הרגישות האנושית שלו, או יותר נכון הרגשנות שלו. פעמיים במשך השבוע האחרון ראיתי את עיניו מתמלאות דמעות. פעם אחת זה היה בפגישה משולשת עם אריק סטילרמן, חברו מימי האולפן בירושלים, המנהל עכשיו ביוהנסבורג חברה להשקעות ולצמיחה כלכלית. סטילרמן ביקש להתעדכן במצב הנוכחי בישראל ובשטחים [זה היה כחצי שנה לאחר שהחלה האינתיפאדה השנייה], וכאשר הזכרתי את היוזמות הפרטיות של ישראלים המגייסים כספים ושולחים מזון לפלסטינים, לא הצליח הורביץ לעצור את דמעותיו.

הפעם השנייה היתה במשרדי בדירי, בפגישה עם נציגי אגודת זינזאנאני, המנסה לסייע לנשים ולילדים במצוקה. האורחים ביקשו לרכוש חלקה או שתיים בפרויקט טאנגאנאני, כדי להקים שם מקלט זמני ליתומי איידס מעיירת הפחונים השכנה דיספלוט. "ילדים בני שלוש וארבע מאבדים את הוריהם ונשארים לבדם בפחון", סיפרה גלניס ואן האלטר, מנהלת זינזאנאני. "מקבצים נדבות ושאריות מזון כדי להתקיים, ונתונים לסכנה של תקיפה מינית ואונס. ניסינו למצוא חלקה באזור, בלי הצלחה. קיבלנו תקציב, הכסף ישנו, והילדים בינתיים סובלים. אתם התקווה האחרונה שלנו". הדמעות שזלגו מעיניו של הורביץ בוודאי המתיקו את הגלולות המרות שנאלץ לבלוע בחודשים האחרונים. אלה בדיוק המטרות שלמענן הוא מוכן לסבול הכל.

בנדה מקרב החרמון 

"עד גיל שמונה גדלתי בחווה", אומר ארי בן-דוד, שנקרא אז ליונל דווידוביץ. "סבא וסבתא שלי, הוריו של אבי, באו לדרום אפריקה מליטא בסוף המאה ה-19. סבא היה סוחר בקר וברווחים שעשה קנה קרקעת וחוות. אחרי מותו הפסידה סבתא בהימורים כמה מהחוות, הורי מכרו את החווה שירש אבי והמשפחה עברה לפרטוריה. בשנים ההן, אחרי ההפגנות ההמוניות של השחורים והטבח בשארפוויל, כמעט כל היהודים שגרו באזורים החקלאיים ובערי השדה ברחו לערים הגדולות, הקהילה בפרטוריה גדלה ונפתח בית הספר היהודי כרמל, שבו למדתי".

בפרטוריה מצאה אמו עבודת מזכירות בפדרציה הציונית. "בתוך זמן קצר הצטרפו הורי לגרעין של 60 משפחות יהודיות שהחליטו לעלות ארצה. כשנחתנו בשדה התעופה לוד החליטו הפקידים שקלטו אותנו לעברת לנו את השמות, ומדווידוביץ נהיינו בן-דוד. אחר כך גילינו שזה שם אופייני של יהודים מרוקאים".

אחרי שנה באולפן של קיבוץ גן שמואל החל הגרעין להתפזר. "הורי רצו מושב שיתופי ונסעו לראות את רגבה, שם היתה להם מכרה, יהודייה מדרום אפריקה שהתחתנה עם תימני, אבל במשטר האפרטהייד לא היו מוכנים לתת לו להישאר בגלל צבע עורו. על כל פנים, האוטובוס עצר בדרך במושב שבי ציון והם החליטו שזה המקום בשבילם".

הוא גמר את בית הספר היסודי ברגבה, למד בתיכון האזורי יד נתן וב-1969 התגייס לצה"ל והתנדב לסיירת שקד. אחרי קורס קצינים הוצב בגולני. את הקריירה הביטחונית שלו הוא מסכם בקצרה: "הייתי מ"מ, נפצעתי בכיפור, החייל שאמר על החרמון 'העיניים של המדינה' היה חייל שלי. אחרי שהחלמתי נשלחתי לקורס מ"פים מזורז, מ"פ מסייעת בגולני, קצין אג"ם חטיבתי, שנתיים קבע, כמה שנים במשרד הביטחון, התחלתי כמאבטח מטוסים ואחר כך דברים אחרים". 

בירור נוסף מלמד שסג"מ אריה בן-דוד, שהיה ידוע לכולם בכינוי "בנדה", מילא תפקיד מכריע בקרב לכיבוש מחדש של מוצב החרמון, ב-22 באוקטובר 1973. הוא פיקד אז על מחלקה בפלוגה א' של גדוד 52. אחרי שהמ"פ נהרג, הסמ"פ נפצע והמ"מ שהחליף אותו נהרג, נשאר בן-דוד לנהל את סופו של הקרב. "יהללך זר ולא פיך", הוא אומר כעבור יומיים, בתשובה על שאלה מדוע פסח על הפרטים. 

לדרום אפריקה הוא חזר בשנת 1981, כנציג של חברת כוח אדם ישראלית שסיפקה לשוק הדרום אפריקאי אנשי מקצוע ישראלים. "הם באו על חוזים לחצי שנה עד שנה ורובם נשארו יותר מעשר שנים", הוא אומר. גם הוא נשאר. באמצע שנות ה-80 החליט לנסות את מזלו בעסקי הבנייה, והקים שותפות עם כמה מהנדסים ישראלים שהכיר. "הקמנו מפעל לייצור בטון מוקצף עם קלקר (פוליסטירן), והיה לנו שוק גדול, בעיקר בבניית רבי קומות".

 


 
 
ראיון מצולם שערך ערן טורבינר עם אלן קולסקי הורביץ ב-2018
(מערוץ היוטיוב של מצפן: https://www.youtube.com/@MatzpenOrg/videos)