זה היה בנצרת, באמצע החופש הגדול, 1962. יצחק אנגל, נהג אגד, הותקף באוטובוס שלו על-ידי נוסע ערבי, זוהייר אבו-לאשין. בעקבות התקיפה החליטה משפחת אנגל לעזוב את נצרת עילית. אהוד עין-גיל, בנו של יצחק אנגל, חוזר לנצרת אחרי 28 שנה ופוגש את זוהייר אבו-לאשין. הכתבה פורסמה בעיתון "חדשות", 19.9.1990
השמועה שקרה משהו הגיעה אלי באמצע פעולה של הנוער העובד. מישהו בא ולחש דבר-מה באוזנו של המדריך, והוא הביט לעברי ואחר כך אמר: כדאי שתלך הביתה, אביך נפצע. כשהגעתי הביתה אבי עוד לא חזר, הוא רק צלצל מבית החולים והודיע שערבי תקף אותו אבל עכשיו כבר הכל בסדר, בבית החולים אמרו שאין צורך לאשפזו, והוא כבר יוצא, רק בלי השיניים. אמי חשבה שהוא מתבדח, אבל עוד לפני שאבי חזר התייצב אצלנו מזכיר מועצת הפועלים ובידיו חמש שיניים שנאספו במקום התקרית.
זה היה בנצרת, באמצע החופש הגדול לפני 28 שנה. אבי, יצחק אנגל, חבר אגד, הותקף באוטובוס שלו על ידי אחד הנוסעים, זוהייר אבו-לאשין. אני הייתי אז בן 12, עמדתי לעלות לכיתה ז', אבל בעקבות התקיפה החליטו הורי לעזוב את נצרת עילית (אז עוד קראו לה קרית-נצרת), וכעבור שלושה שבועות כבר הלכתי לבית ספר חדש, בבת-ים.
המקרה, שאפשר היה לפטור אותו כאירוע פלילי שולי, נופח אז לכלל פרשה ציבורית והוצג כמאפיין את היחסים בין ערבים ויהודים בנצרת. "ידיעות אחרונות" פרסם סדרת כתבות תחקיר שבמרכזה עמד סיפורו של אבי. "חומר נפץ ושמו נצרת" היתה הכותרת של הכתבה הראשונה בסדרה. הרצל רוזנבלום ייחד לנושא מאמר מערכת והכתיר אותו במלים "מסכת שיניים".
"ובכן, יש במדינת ישראל גטו", קבע רוזנבלום, "ואל תטעו: לא גטו ערבי, הנתון לשליטה יהודית, כי אם להיפך – גטו יהודי הנתון לשליטה ערבית. ונזדמן לי, בעוונותי הרבים, לחזות באותות הגטו הזה: נהג אגד ותיק, ספורטאי וחבר ההגנה מנוער, ישב מולי במערכת, ובהוציאו מערכת שיניים תותבות מפיו הטילן על שולחן הכתיבה שלי ואמר: 'אלו נעקרו מפי בנצרת בשל האזנה לצלילי קול ישראל במכוניתי!"
הייתי אמנם בן 12, אבל אני זוכר מעט מאוד פרטים מאז. גם את גירסתו של אבי אני זוכר רק במקוטע. הוא עבד אז על קו חיפה-נצרת. באחת הנסיעות צלצל מישהו לפני כל תחנה; אבי היה עוצר את האוטובוס, אבל איש לא ביקש לרדת. אחר כך החל האיש לתבוע ממנו בקול שישמיע ברדיו מוזיקה ערבית (אמי אומרת שהוא צעק: "סאות אל-ערב, סאות אל-ערב"), אבל אבי התעלם ממנו. כשהגיעו לתחנה המרכזית בנצרת פתח אבי את הדלתות, והנוסעים החלו לרדת מהאוטובוס. בעודו מחליף את מספר הקו, ניגש אליו אותו נוסע, תפס בידו, וכשאבי הסתובב אליו הוא ספג ראסיה בפניו. התוקף ירד מן האוטובוס ואבי, שטוף-דם ועדיין המום מהמכה, ירד אחריו, אולי בניסיון לתפוס אותו, אולי בניסיון להחזיר מהלומות. ברחוב ספג אבי עוד אגרוף או שניים, עד שאנשים הפרידו ביניהם ולקחו אותו לבית החולים.
יצחק אנגל לאחר שהותקף, בן 38, 1962
השופט המחוזי בחיפה, שלום קסאן, קיבל את גירסתו של אבי והרשיע את התוקף, זוהייר סעיד אבו-לאשין. בגזר הדין כתב השופט: "לנאשם שורה ארוכה של הרשעות קודמות – מהן שמונה מעשי אלימות – המוכיחות על אופיו הפלילי של הנאשם… בשים לב לכל השיקולים לקולא ולחומרה, אני מטיל על הנאשם עונש מאסר של שנתיים".
אבו-לאשין נשלח לכלא שאטה, ובינתיים הגיש משרד עורכי-הדין כספי ושות' בשם אבי תביעה אזרחית נגדו. בינואר 1964 חייב בית המשפט את אבו-לאשין לפצות את אבי בסך 2,000 לירות (משכורתו של אבי היתה אז בערך 200 לירות בחודש). כשהשתחרר מהמאסר נדרש אבו-לאשין לשלם את הפיצוי, טען שאין לו כסף, ואנשי ההוצאה-לפועל עצרו אותו ל-15 יום. אחרי מותו של אבי ב-1970, ביקשה אמי מעו"ד רם כספי לסגור את התיק, למרות שהפיצוי לא שולם.
כפי שהדברים נראו לי מיד לאחר המקרה, זה היה ארוע בלתי צפוי. אני זוכר שאבי דווקא התאמץ לפתח קשרי ידידות עם ערבים; הוא האמין שהערבים אזרחי ישראל יקבלו את עובדת קיומה של המדינה היהודית (כשהגענו לנצרת, זה היה תשע שנים בלבד אחרי הקמתה), וישלימו עם היותם מיעוט במדינה הזאת, והוא היה בטוח שייהוד הגליל יסייע להם בכך. במישור האישי הוא חתר לקשרי ידידות שיצליחו להתעלות מעל חילוקי הדעות הפוליטיים ומעל הבדלי המוצא.
בשנה השלישית שלנו בנצרת, במרס 1959, הגה אבי רעיון לקידום השלום הישראלי-ערבי. במסמך מצהיב שמצאתי עכשיו בין ניירותיו, שכותרתו "נבחרת השלום", פירט אבי תוכנית לשיגור קבוצת כדורגל מעורבת, של מוסלמים, נוצרים ויהודים מהעיר נצרת, לסיבוב משחקים בחו"ל ששיאו – מפגש עם קבוצת כדורגל מצרית במצרים. אחרי סיור בארצות הברית ("הכנת דעת הקהל שם"), באיטליה ("להתקבל אצל האפיפיור ולהשיג את ברכתו למבצע"), בפרס ובפקיסטאן ("לארצות מוסלמיות תהיה השפעה מוסרית חשובה"), "הנבחרת תגיע למצרים ממש בכוח, אם תיתקל עד אז בסירוב הערבים לקבל אותה כאורחים ולשחק נגדה". אמי זוכרת שאבי ניסה להציע את התוכנית למרכז 'הפועל', אולי גם לבן-גוריון, שאתו התכתב באופן קבוע, אבל שום גורם מוסדי לא היה מוכן לאמץ אותה.
אבי הצליח יותר ברכישת חברים ערבים, ובמשך חמש השנים שגרנו בנצרת עילית ביקרנו אצלם פעמים רבות. אני זוכר ארוחה גדולה אצל מערוף, נהג אגד, וביקורים אצל מיכאל הנגר, ושבתות שעברו במשחקי שש-בש אצל יוסוף, שעבד במוסך בחיפה וגר בדרך ליפיע, וביקורים אצל עיסא שחאדה, שגר באחת הסימטאות היוצאות מן השוק ועבד אז כצבע בבנימינה, והיה נוסע בכל בוקר עם אבי באוטובוס הראשון לחיפה. והיו השעות שבילינו אצל סטפן הארמני, שהירבה גם לבקר בביתנו, ובכל פעם התפעל מן הקיר הדק שהפריד בין המטבח לסלון, וכדי להיווכח בדקותו היה מכה עליו באגרופו כשהוא גורם לצלחות בארון המטבח להצטלצל.
את תחושת הגטו שעליה כתב הרצל רוזנבלום לא חשתי מעולם. בגיל תשע הייתי נוסע לבדי לטיפול שיניים בחיפה: אוטובוס אחד לתחנה המרכזית בנצרת, אוטובוס שני לחיפה, ושלישי אל המרפאה בשדרות או"ם, ששמן הוחלף לשדרות הציונות, ואותו סידור בדרך חזרה. אם לא היה אוטובוס של אגד בתחנה, הייתי עולה בלי חשש על אוטובוס של אחת משתי החברות הערביות, "עפיפי" או "ג'ליל". בשבתות היינו יוצאים, כמה ילדים מהכיתה, לטיולים רגליים בסביבה, עם או בלי ליווי של מבוגרים. פעם אפילו הלכנו עד הר תבור, דרך עין-מאהל ודבוריה, וההורים חיכו לנו רק בסוף הדרך.
שתי תקריות בלבד זכורות לי. ביום עצמאות אחד נסענו לסרט בנצרת בג'יפ שאותו קנה אבי אחרי שה"טטרה" הצ'כית, מודל 1933 עם הגה ימני, סירבה לטפס במעלה התלול מעפולה לנצרת; אחרי הסרט מצאנו שמישהו שבר את אנטנת הג'יפ, שאליה הצמיד אבי דגל ישראלי קטן. התקרית השנייה אירעה קיץ אחד במתקני קייטנה שהוקמו בקרבת בתיה הקיצוניים של נצרת. כמה ילדים ערבים, מונהגים על ידי נער שהחזיק בידו בקבוק מיץ תפוזים כאילו היה זה בקבוק ערק, עמדו במרחק 20 מטר מאיתנו וצעקו אחריו: "יעיש עבד אל-נאצר". אחר כך הם יידו אבנים, ואנחנו השבנו בירי אבנים מרוגטקות, וחוטי ברזל מעוקמים מרובי העץ ששימשו אותנו בדרך כלל למלחמות שכונתיות בנצרת עילית.
אני לא זוכר פחד, למרות שלפעמים היתה סיבה לפחוד. ב-1 במאי 1958 ארגן סניף 'הפועל' המקומי, שאבי היה מייסדו ומזכירו, יום ספורט, שהוזמנו להשתתף בו גם ספורטאים מקיבוצי הסביבה. פתיחת התחרויות התעכבה, משום שהאורחים מכפר החורש איחרו להגיע. היו שמועות שבנצרת יש התפרעויות, וכשהאוטובוס שלהם הגיע לבסוף, היו כל שמשותיו מנופצות. אלה היו ימי השיא של עבד אל-נאצר, והפגנת ה-1 במאי בנצרת הפכה לסדרת התנגשויות עם המשטרה, שבמהלכן יידו צעירים אבנים לעבר השוטרים ולעבר כלי רכב של יהודים. אחד הצעירים הללו היה זוהייר אבו-לאשין, אז בן 19, שכעבור ארבע שנים תקף את אבי באוטובוס.
זוהייר אבו-לאשין בגיל 20
העובדה שאבי הוכה על ידי ערבי, ושבמשך שבוע-שבועיים הוא היה מעין גיבור תקשורת, לא זכורה לי כמקור לגאווה. אבי, אז בן 38, היה גבר חזק, ספורטאי, ואני חושב שגם לו הפריעה העובדה שבעימות של אחד לאחד הוא יצא המוכה, מבלי שהצליח להכאיב לתוקפו. אם היה בי כעס כלפי התוקף, זה לא בגלל שפגע באבי, אלא משום שבגללו נאלצתי לעזוב מקום שאהבתי.
אמי אומרת היום, שיותר משנפגעה מהמקרה עצמו, החליטה לעזוב בגלל יחסם של הידידים הערבים הרבים שהיו לנו, שהתייצבו ברובם לצידו של התוקף. "אחד מהם אמר לי: טובה, אני אמנם חבר של יצחק, אבל קודם כל אני ערבי". כך סיפר גם אבי לכתב "ידיעות אחרונות" ב-1962. "מאז המקרה הפסיקו אפילו ידידיו הערבים לומר לו שלום ברחוב. איש מהם לא התעניין בגירסתו שלו על המקרה. 'זה מאפיין משהו', הוא טוען, 'האחדות הזו ביניהם, אם יש סכסוך בין יהודי לערבי, לדעתם הערבי תמיד צודק'."
זה לא נכון שאף ערבי לא התעניין בגירסתו של אבי. נכון, אחרי הפציעה רק מעטים באו לבקרו. עמיתיו לעבודה בסניף אגד בנצרת התדפקו על הדלת רק בשעת ערב מאוחרת, בחשאי, לבל ייראו. אבל היו אמיצים מהם: אום-חסן, למשל, תושבת יפיע שעבדה אצלנו כמה שנים במשק-בית, ועיסא שחאדה, ידיד המשפחה, שעבד אז בגדרה והקדים את שובו לחופשה כדי להתייצב בביתנו. שש שנים אחר כך – גרנו אז בבת-ים – הגיע עיסא לביקור מפתיע, כשהוא חיוור ונרגש. בתחנה המרכזית בתל אביב נמצאה פצצה, וההמון התנפל על כל ערבי שעבר בסביבה. עיסא, שלא הצליח להתקרב לתחנת האוטובוס לנצרת, עלה על האוטובוס הראשון לבת-ים, ונשאר אצלנו עד שנרגעו קצת הרוחות.
ב-1962 המצב הביטחוני לא היה הנושא המרכזי שהעסיק את הישראלים. זה היה בימים שלפני אש"ף ופתח, וישראל הקטנה, זו המעוררת היום את געגועי השמאל הציוני, עדיין שלטה בערבייה באמצעות ממשל צבאי. בעיריית נצרת עוד שלטו הזנבות המקומיים של מפא"י, ואפילו פעילות אנשי אל-ארד וייסוד מצפן (ב-1962) לא הצליחו לקלקל את התחושה שהציונות ניצחה. הדיבורים על עם פלסטיני בעל זכות להגדרה עצמית לא עוררו אז זעם, רק גיחוך.
מפעם לפעם עלו באותה שנה לכותרות גם יחסי ערבים-יהודים, ולא תמיד היתה נצרת זירת האירועים. היתה, למשל, סדרת תקריות בעכו, שאחריה כתב הרצל רוזנבלום, כי "נמצאו בקרב יהודי עכו כאלה שלימדו את אנשי ההפקר הערבים הפקרות!" והיה הפוגרום בראשון-לציון. "כמו במיסיסיפי", דיווח אורי פורת לקוראי "ידיעות אחרונות". "לאחר שבדווי דקר בסכין צעיר יהודי שבא להגן על חברתו, אשר ערבים הציקו לה, ב'לונה פארק', התרוצצו בעיר חבורות של יהודים, מזוינים באלות, במגמה לעשות שפטים בכל ערבי אשר ייקרה בדרכם". גם לאחר שנודע כי הנדקר חי, ומצבו הוטב בהרבה, "בוצעה שוב פעולת תגמול, בפרדס שבפרבר, שם רוסקו איבריהם של שלושה פועלים ערבים".
בנצרת עילית התארגנה אז קבוצה חצי-מחתרתית לפעילות בנוסח הקו-קלוקס-קלאן. בשל המצב הכלכלי הקשה החלו נשים אחדות לעסוק בזנות, ואירחו בבתיהן גם לקוחות ערבים. ברחובות נצרת עילית נתקלו נשים יהודיות בשעות הערב בצעירים ערבים שנטפלו אליהן והציעו להן הצעות מגונות. כמה תושבים, ובהם אבי, הקימו מעין "משמר אזרחי", שסייר ברחובות והרתיע ערבים מכניסה ליישוב אחרי שקיעת השמש (גם עובדה זו מעידה על החברה הישראלית של אותם ימים, שהרי אבי לא היה "כהניסט" אלא חבר מפא"י, בן-גוריוניסט, ממש סמן מרכזי במפה הפוליטית). יהודים שהגיעו אז מאלג'יריה ייבאו שיטות שלמדו שם מהמתיישבים הצרפתים. מה בדיוק עשו אני לא יודע, אבי מעולם לא סיפר לי. רק על פעולה אחת, שהתבצעה ממש בשבוע שעזבנו את נצרת עילית, נודע לי כמה שבועות אחר כך.
גרנו כבר בבת-ים, בדירה בקומה הרביעית והאחרונה של בית משותף. ערב אחד ישבנו במרפסת הצופה אל הרחוב. ניידת עצרה בחזית הבית, ושוטר ירד ממנה, נכנס לבניין והחל לטפס במדרגות. אמי מיהרה אל הדלת להקשיב, ואבי הלך לארוז מגבת ומברשת שיניים. הוא היה בטוח שזהו, המשטרה עלתה עליו והוא עומד להיעצר. השוטר הגיע לבסוף אל דלת הדירה שלנו וצלצל בפעמון. אמי פתחה את הדלת, ולהפתעתה הוא רק התעניין באיזו דירה מתגורר אחד השכנים.
אחר כך מצאתי בין הניירות של אבי את קטע העיתון הבא:
"שערות ראשה הארוכות של אשה יהודיה כבת 30 המתגוררת בנצרת עילית גולחו על ידי אלמונים, לאחר שנחשדה בקיום יחסים עם ערבי תושב העיר התחתית. נודע, כי מספר אלמונים ארבו בסוף השבוע שעבר בפתח דירתה של האשה, ובשעות הלילה המאוחרות הבחינו הבחינו בערבי המתדפק על דלתה וחומק פנימה. כעבור שעה קלה נקשו האלמונים על הדלת וביקשו ממנה לפתוח. משלא נעתרה האשה לבקשתם – פרצו את הדלת בכוח. האלמונים, שנטלה על עצמם כנראה לשמור על טוהר המידות, אחזו באשה הנפחדת וגילחו את שערות ראשה במספריים, ואילו את אורחה, שנמצא במצב עדין, היכו מכות נמרצות ושלחוהו הביתה".
אחרי שהתאושש מהפציעה, יצא אבי כמה פעמים לפעולות מסוג זה. הוא חשש כנראה שמא עזיבתו תתפרש בעיני הערבים כניצחון, ורצה להשאיר מאחוריו, לאיזון, כמה ערבים מוכים, ואולי גם לנקום בצורה זו על הפגיעה שספג בגופו ובכבודו. אני לא יודע מדוע, אבל הוא לא חיפש, לא אז ולא אחר כך, ליישב את החשבון ישירות עם האיש שתקף אותו.
*
את התוקף, זוהייר אבו-לאשין, לא ראיתי מעולם, ועד שלא עיינתי מחדש בניירותיו של אבי, גם לא זכרתי את שמו. מאז שעמדתי על דעתי הפוליטית, בפינה השמאלית של הסקאלה, ביקרתי עשרות פעמים בנצרת, אך אף פעם לא ניסיתי לאתרו. מפעם לפעם הייתי נזכר בו, חושב איך נראו הדברים מהצד שלו, והאם היה מעשהו יותר מהשתוללות של בריון חמום מוח ובעל עבר פלילי, כפי שסופר לי. עכשיו נסעתי אליו, לפגישה ראשונה.
מי שאיתר את אבו-לאשין ותיאם את הפגישה היה חברי, העיתונאי מכרם ח'ורי מח'ול, המנהל עכשיו את מערכת היומון הקומוניסטי "אל-איתיחאד" בגוש דן. חששתי לעשות זאת בעצמי, שמא יחשוד אבו-לאשין בכוונותי, שמא יחשוב שאני מחפש נקמה, או פיצוי, ויסרב להיפגש איתי. החששות היו מוגזמים. "הוא התרגש מאוד לשמוע שאתה רוצה להיפגש," סיפר לי מכרם, "הוא זוכר את המקרה, ובמיוחד הוא זוכר לטובה את אמך".
בנו של אבו-לאשין, ג'וואד, חיכה לי בכניסה לשוק, ומשם הלכנו אל בית אביו. הדרך היתה מוכרת לי, פעמים רבות הלכתי בה לביתו של חברנו היקר, עיסא שחאדה. הגענו אל הכנסיה האנגליקנית, ומשם חתכנו ימינה, בחזרה לשוק. כאן, 80 מטר מביתו של עיסא שחאדה, מתגורר היום זוהייר סעיד אבו-לאשין.
זוהייר אבו-לאשין, בן 51, 1990 (צילום: שחר עזרן)
בכניסה קיבל את פני גבר חסון במכנסיים קצרים ובגופיה, כתובת קעקע על זרועו הימנית, ולעיניו משקפי ראייה כהים עם עדשות עבות במיוחד. לחצתי את ידו המושטת. זה היה זוהייר אבו־לאשין, היום בן 51, נשוי ואב לתשעה ילדים, המתקיים מקיצבת נכות (ראייה לקויה) של הביטוח הלאומי.
הוא אומר שהוא קצת מתבייש לפגוש אותי, מתקשה להביט לי בעיניים, כאילו יש חשבון פתוח בינינו, למרות שבעצם אין. המקרה, הוא אומר, זכור לו היטב, איך אפשר לשכוח. "הייתי אז בן 23, עבדתי בשוק הסיטונאי בחיפה, סבלות, דברים כאלה. אחרי העבודה חזרתי לנצרת באוטובוס. ליד מגדל העמק הנהג הדליק את הרדיו והחל לסובב את הכפתור, לחפש תחנה. לרגע נשמע קולו של פריד אל־אטרש, ואני קראתי אליו: תשאיר פריד אל-אטרש. הוא הסתכל עלי במראה, לא אמר מלה, והעביר לקול ישראל.
"כשהגענו לנצרת, הנוסעים התחילו לרדת מהאוטובוס. הנהג החליף את המספר של הקו, עם הגב אל הנוסעים. כשהגעתי אל הדלת הקדמית שאלתי אותו: 'למה לא השארת פריד אל-אטרש?' הידיים שלו היו למעלה, הוא התעסק עם המספר, ואז הוא הסתובב לעברי, וחשבתי שהוא עומד להוריד עלי את היד. עצרתי את היד שלו, ואז הוא ניסה לתקוף אותי. נתתי לו מכה עם המרפק בפנים. הוא היה נמוך ממני, והדפתי אותו לעבר כיסא הנהג. לא חיפשתי צרות, ומיד ירדתי מהאוטובוס והתרחקתי מהמקום, אבל הוא רדף אחרי. הוא היה חזק. אחר כך שמעתי שהוא היה מתאמן במשקולות. הוא נעמד עם האגרופים מוכנים, כאילו לקראת קרב אגרוף. נתתי לו עוד בוקס, והוא נפל שם".
– אבי טען שנתת לו ראסיה.
"אה, כן, זה היה קודם, בתוך האוטובוס".
אבו־לאשין נעצר, הועמד לדין, והופיע בלי ייצוג משפטי. "לא היה לי כסף לעורך דין. היתה אז תחרות על הקו לחיפה בין אגד לבין חברות האוטובוסים הערביות, ואחרי המקרה חשדו שנשלחתי במיוחד להכות את נהג אגד. אבל אם הייתי שליח, לא הייתי מופיע בלי עורך דין, הם הרי היו מסדרים לי הגנה".
עמדה נגדו העובדה שלא ירד מהאוטובוס בדלת האחורית, שהיתה קרובה יותר למקום מושבו, אלא מהדלת הקדמית. השופט פירש זאת ככוונה לתקוף את הנהג וגזר עליו שנתיים מאסר. "זה היה עונש כבד. על דקירה בסכין קיבלו אז משהו כזה. חשבתי שאקבל על תנאי, או מקסימום שישה חודשי מאסר, אבל שנתיים? זה היה בגלל שהפכו את המקרה לעניין לאומי, ערבי נגד יהודי. אבל זה לא היה ככה. אם ערבי היה מניף עלי יד, הייתי מתנהג אותו דבר. זה היה בסך הכול סכסוך של אדם עם אדם".
ג'והאר אבו-לאשין, זכה בתואר אלוף העולם באיגרוף (התמונה מתוך דף הפייסבוק שלו)
לבנו הבכור קרא אבו-לאשין פריד, על שם פריד אל-אטרש. בן אחר שלו, ג'והאר, הוא מתאגרף, אלוף "כפפות הזהב" במשקל תרנגול, שפתח עכשיו בקריירה מקצוענית בארצות הברית. אביו, סעיד, היה פועל בניין ועבד בנצרת עילית. "הוא הניח את האבן הראשונה לבניין הראשון שנבנה שם", מספר אבו-לאשין, "אני הייתי אז בן 16, והייתי מביא לו אוכל בהפסקת הצהריים". אחרי שהשתחרר מהכלא אסרה עליו המשטרה להיכנס לתחומי נצרת עילית; "אבל אני הייתי הולך", הוא אומר בגאווה.
אבו-לאשין זכר לטובה את אמי, ולפני שיצאתי מביתו, אמר: "תמסור לאמך שתבוא לבקר, נשמח לארח אותה". כשסיפרתי על כך לאמי, היא לא ידעה מדוע. "אולי זה בגלל שסגרתי את התיק, ואולי זה בגלל הג'ינג'י".
– איזה ג'ינג'י?
וכך שמעתי לראשונה את הסיפור, שעליו ילמד כאן גם אבו־לאשין בפעם הראשונה. כמה ימים אחרי המקרה – אבי היה בדיוק בטיפול רפואי בעפולה – קיבלה אמי ביקור בלתי צפוי. "עומד בדלת בריון ג'ינג'י, אומר שהוא חבר של יצחק מתל אביב, נרקומן שיצחק עזר לו לצאת מהסמים, והוא שואל אותי: תגידי, מה את רוצה שנעשה לערבי? אמרתי: שום דבר. אבל הוא התעקש: אין בעיה, יש לי חברים בתוך הכלא, יש לי חברים בחוץ, את רוצה שנשבור לו את הידיים והרגליים? את רוצה שכשייבשו את הירקון ימצאו שם את הגופה שלו? את רוצה שנרסס את השכונה שלו? נבהלתי, אמרתי לו: תודה רבה, אבל אל תעשה שום דבר".