מארק אדלמן, ורשה 1993

[הכתבה פורסמה בעיתון "חדשות", 19.3.1993]

את השאלה הראשונה בראיון שאל דווקא ד"ר מארק אדלמן: "נו, מה אתה רוצה לדעת? אני הרי יכול גם לדבר איתך על בחורות." אדלמן הוא אחרון מפקדי מרד גטו ורשה שנותר בחיים, וזוהי כנראה דרכו הצינית לומר שוב: אל תהפכו אותנו לגיבורים מיתולוגיים, בסך הכול היינו בני אדם, כל אחד עם המעלות והחסרונות האנושיים שלו.

מישראל לא נשקפת לאדלמן סכנה כזאת. אדלמן היה אמנם חבר המטה של הארגון היהודי הלוחם, אבל לישראל הרשמית הוא תקוע כעצם בגרון, במיוחד עכשיו, כשמתקרב מועד האירועים לציון 50 שנה למרד הגטו. כי אדלמן, מה לעשות, היה ונשאר בונדיסט: סוציאליסט יהודי, דובר יידיש ואנטי ציוני. יותר מזה, אדלמן נשאר בפולין אחרי המלחמה, ואפילו אינו מרגיש שהוא חייב למישהו הסבר על כך, שלא לדבר על התנצלות.

בעצם קיומו מערער אדלמן את הניסיון הישראלי לנתק את מרד גטו ורשה משורשיו הפולניים ולספחו למורשת הקרב של צה"ל. מהטקס הרשמי לא יהיה אפשר לדחוק את רגליו, ולא רק בזכות חלקו במרד. בתקופת המשטר הקומוניסטי היה אדלמן פעיל בחוגי האופוזיציה המחתרתית, וכמה מחבריו למאבק מרושתים עכשיו בעמדות מפתח בממשל הפולני. מצידם זו גם אינה רק בעיה של שמירה על כבודו של חבר. אדלמן מייצג בעיני הפולנים את פולניותו של המרד, והוא מספק לנציגיהם את כרטיס הכניסה המוסרי אל במת הכבוד של הטקס, לא רק בתור נציגי המדינה המארחת.

ישראל מצאה את עצמה, אם כן, במצב לא נוח. הנה מתקרב טקס לציון אירוע בעל משמעות היסטורית ופוליטית עמוקה, שהיא רגילה לראות בו כמעט עניין פרטי שלה, ולה אין שליטה מלאה על עיצובו. בשם ישראל אמנם יישא דברים בטקס ראש הממשלה, יצחק רבין, אבל יחד עם נשיא פולין, לך ולנסה, היא קיבלה בעיסקת חבילה גם את מארק אדלמן.

החתונה הזו אינה נוחה גם לאדלמן. "ישראל", הוא אומר, "נוקטת כבר הרבה שנים קו שלפיו, 'אנחנו אלה שנלחמים ומגינים על המולדת ואתם', וזה בעצם מה שגם היטלר אמר, 'אתם זבל, נתתם להרוג אתכם בלי להתנגד'. וישנה גם הבעיה של המיסטיקה הישראלית, שלפיה מהאפר של שישה מיליון יהודים נולדה ישראל ושזאת היתה הזדמנות לאלוהים להקים את ישראל.

"אם מישהו בישראל חושב שהמדינה קמה בגלל רצח יהודי אירופה, יש לו טעות גדולה. ישראל קמה משום שרוסיה רצתה לזרוק את האנגלים מהאזור, הם לא הצליחו. האמריקאים ניצחו במשחק וישראל נעשתה נושאת המטוסים שלהם באזור. הכול היה מסיבות פוליטיות, כי אם היו רוצים לפתור באמת את הבעיה של היהודים למה דווקא בישראל, למה לא מינכן?"

מינכן?

"כן, שם היה יותר טוב ליהודים, אם שיקולים מוסריים היו המניע בחיפוש הפתרון ליהודים, הפתרון לא היה צריך להיות שם, אלא כאן, באירופה. הרי הם היו יהודים אירופים, באירופה היה להם יותר טוב מאשר בישראל, והמקום הטוב ביותר לשם כך היה מינכן."

למה דווקא מינכן?

"כי שם יפה, יותר נעים וגם יותר מוסרי, כי שם נולדה התנועה של היטלר. לא, את ישראל לא הקימו בגלל אהבה ליהודים, זו היתה תוצאה של משחק כוח בין ברית המועצות לבין ארצות הברית."

בגידה ברוח מאבקנו

"יש לנו איתו בעיה אידיאולוגית," מאשר עמי מל, נספח העיתונות בשגרירות ישראל בורשה, "לכן התעקשנו שיהיה שם גם נציג של הלוחמים הציוניים." זהותו של הנציג הזה עמדה בשבוע שעבר במרכזה של פרשיה אופיינית. על פי שמועה, שנמסרה מפה לאוזן בורשה ויוחסה לשגריר ישראל בפולין, מירון גורדון, אמר אדלמן שאם נציג הלוחמים בישראל יהיה סטפן גראייק הוא, אדלמן, לא ישתתף בטקס.

שלום גראייק (75),הידוע יותר בשמו המחתרתי סטפן, לשעבר חבר קיבוץ לוחמי הגטאות, הוא היום גימלאי של קופת חולים, מתגורר בהרצליה ומכהן כנשיא הארגון העולמי של לוחמים יהודים, פרטיזנים ואסירי המחנות, הכולל 40 ארגונים מ-18 מדינות. גראייק, מפעילי מפלגת פועלי-ציון בגטו ורשה, השתתף בקרבות, הצליח להיחלץ מהגטו כעבור שלושה ימי לחימה עם עוד 40 לוחמים והספיק אפילו להשתתף, יחד עם שרידי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל), במרד של ורשה הפולנית, באוגוסט 1944.

אלא שגראייק סוחב על גבו חטוטרת קטנה, וזו הודבקה לו לא על ידי אדלמן, אלא דווקא על ידי חבר תנועתו יצחק צוקרמן (אנטק), שהיה סגנו של מפקד אי"ל, מרדכי אנילביץ'. בעדות מוקלטת, שפורסמה לפי דרישתו של צוקרמן רק לאחר מותו, בספר "שבע השנים ההן", אמר צוקרמן: "יש אנשים הטוענים, ללא צידוק, לחברות בארגון היהודי הלוחם. סטפן גראייק פעל רבות במחתרת ומחוצה לה, אך אם הוא טוען לחברות באי"ל – אין זה נכון, שכן לא השתייך לאף אחת מפלוגותיו."

לצוקרמן, שנשלח זמן קצר לפני המרד אל הצד הארי של ורשה כנציג הארגון, היתה טענה נוספת אל גראייק. לגראייק, אמר צוקרמן, היה מידע על מעבר תת קרקעי לרחוב אוגרודובה שמעבר לחומה, "אף כי בעת היותי מפקד האזור לא סיפר לי עליו, ולא על מקומות מסתור שהיו לו בצד הארי של ורשה. לזכותו יירשם שבימי המרד העמיד את המעבר לרשות הלוחמים."

צוקרמן חיבב את גראייק כאדם וכחבר, ואף נהג ללכת אליו כדי להשתכר, בכל פעם שהתקשה לעמוד במתח העבודה המחתרתית ובהשפעת הידיעות על השמדת היהודים. אפשר להבין את עומק הפגיעה והעלבון שחש כאשר גילה שגראייק הסתיר ממנו מידע חשוב כל כך.

אבל זו אינה הסיבה להסתייגותו של אדלמן מגראייק. ב-1983, לאחר שהוכרז בפולין משטר צבאי, תנועת סולידריות הוצאה אל מחוץ לחוק וראשיה נעצרו, קרא אדלמן להחרמת הטקס הרשמי לציון יום השנה למרד גטו ורשה: "לפני 40 שנה לחמנו לא רק כדי להישאר בחיים, אלא כדי לחיות בכבוד ובחרות. לציין את היובל כאן, כששיעבוד והשפלה הם מנת חלקה של כל החברה, כאשר המלים והמחוות נהפכו לשקרים – זו בגידה ברוח מאבקנו. לא אהיה שותף לכך ולא אשלים עם השתתפותם של אחרים, יבואו מהיכן שיבואו ובשם מי שיהיה".

סטפן גראייק השתתף, ועכשיו הוא מבקש להתנקות מאשמת שיתוף הפעולה עם המשטר הקומוניסטי. "מ-1968 ועד 1978 ניתקתי את הקשרים עם פולין, בגלל המסע האנטישמי והאנטי ישראלי, וניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל לאחר מלחמת ששת הימים. בשנים אלו לא נתתי לקיים בפולין אף ישיבה בינלאומית של ארגוני ההתנגדות ולוחמי המחתרות האנטי נאציות".

בשנת 1978 הסכים גראייק להסיר את החרם, לדבריו בעצת משרד החוץ הישראלי, בתנאי שפולין תסכים לפתוח ביתן יהודי באתר אושוויץ. "בתוך חודשים, ב-19 באפריל 1978, נחום גולדמן ואני פתחנו שם את התערוכה, עם חומר שנשלח מהארץ. אדלמן רוצה להיות הנציג היחיד של הלוחמים בטקס, אבל נוח לו יותר להגיד שהוא מתנגד להשתתפותי כי הייתי בקשר או שיתפתי פעולה עם המשטר הקומוניסטי. כאילו שהיה משטר אחר, הרי גם סולידריות  עוד לא היתה קיימת אז בכלל".

אבל גראייק המשיך להשתתף בטקסים גם לאחר הקמת סולידריות והוצאתה אל מחוץ לחוק. "לאחר הכרזת המשטר הצבאי," הוא מספר, "נעצר ולדיסלב מטושבסקי, חסיד אומות העולם. הגעתי לורשה והודעתי שאני לא אשתתף בעצרות שהם מארגנים עד שישחררו אותו. ביום העצרת, 19 באפריל, שחררו אותו והביאו אותו לורשה בהליקופטר. עכשיו הוא שגריר פולין באוסטריה".

גראייק לא מתרגש

גראייק חזר לישראל לפני שבועיים מביקור בפולין, שם הופגש עם מארק אדלמן. שניהם לא ששו לרעיון, אומר גראייק, "זה היה בתיווך של אנשים שלחצו על שנינו לקיים פגישה." פעם, הוא אומר, היו ביניהם יחסים אחרים. "במלחמה היינו יחד והיינו ביחסים טובים מאוד. כשהוא בא לביקור ראשון בארץ, בשנות ה-60, הוא גר אצלי בדירה. כשהוא הגיע לגיל פנסיה ונדרש לעזוב את בית החולים בלודז', הוא הקים צעקה שמפטרים אותו מסיבות פוליטיות, בו בזמן שגם רופאים אחרים יצאו לפנסיה בגיל 65. פנו אלי אנשים, כולל אשתו, שעזבה אותו מאז ונמצאת עם שני ילדיהם בצרפת, וביקשו שאפעיל לחץ על המשטר. עשיתי את זה והחזירו אותו לעבודה".

מהפגישה האחרונה יצא גראייק בתחושה שאדלמן מציב אולטימטום: או אתה, או אני. גראייק לא יצטער אם אדלמן יתעקש וייעדר לבסוף מהטקס. "מה שהוא רוצה להראות זה שהבונד היה יוזם ההתקוממות, יוזם המרד, וזה שקר וכזב. השלטונות בפולין שאלו אותי, מה עושים, כי הוא רוצה להופיע יחידי, אבל הם לא יכולים להתעלם מזה שבארץ החליטו שאני מופיע. אז אמרתי להם: זו בעיה שלכם, תפתרו אתם אותה. זה בא אצלו קודם כל מבלבול מוח שלו, והפולנים מודעים לזה. הוא נשאר בודד, יותר גרוע מאשר האידיאולוגיה הבונדאית לפני המלחמה. וזה גם קשור לצורת החשיבה שלו, אתה יודע מה זה זוואריובני? – משוגע, וכולם אומרים את זה. ואני לא מתרגש מזה שהוא אומר שהוא לא יופיע איתי".

גראייק אולי לא מתרגש, אבל בקהילה היהודית ובשגרירות ישראל בפולין מתרגשים ועוד איך. "מאוד לא נוח לי לדבר על זה", אומר יו"ר הוועדה המתאמת בין הארגונים היהודיים בפולין, שמעון שורמיי. "אני אמסור לך את התוכנית, אבל לא אכנס לשום אי הבנות אדלמן-גראייק. בשבילי, 50 שנה למרד צריך להיות עניין שעומד מעל ומעבר לכל האמביציות האישיות. זה לא המקום לאי הבנות כאלה, אבל זה לא העניין שלי".

שורמיי, שמילא תפקיד רשמי בקהילה היהודית גם בתקופת המשטר הקומוניסטי, בוודאי שמח שזה לא העניין שלו. הוא יודע שבנסיבות שונות במקצת פרשת אדלמן-גראייק היתה יכולה להתפתח בקלות כפרשת אדלמן-שורמיי.  

שורמיי מסרב לבודד את הטקס הממלכתי, שייערך בחסות נשיאי ישראל ופולין, מיתר האירועים הצפויים. לארגון הטקס הרשמי אחראי מטעם לשכת נשיא פולין השר אנדז'יי זקשבסקי, שנמצא עכשיו בבית החלמה לאחר שאושפז בשל מחלת לב. ליתר האירועים דואגת הוועדה של שורמיי. "לפי הצעה שלי, שהתקבלה, פרסנו את האירועים לציון 50 שנה למרד לאורך כל השנה, כסמל. זו תהיה שנה של מאבק בשנאת זרים, בלאומנות ובאנטישמיות."

יש לו רשימה ארוכה של אירועים מתוכננים, והוא מדקלם אותה בעל פה בלי בעיה, כולל התאריכים, השעות, שמות המשתתפים ותאריהם המדויקים. שורמיי הוא גם מנהל התיאטרון היידי של פולין, מה שמסביר את כושרו לשנן טקסטים. "ב-19 באפריל, בשעה שבע בערב, ליד אנדרטת הגטו, יתקיים ערב זיכרון, שבו יופיעו נשיא הרפובליקה הפולנית, לך ולנסה; ראש ממשלת ישראל, יצחק רבין; נציג הקונגרס היהודי העולמי ושני לוחמים".

אם נצטרך, נפעל

נספח העיתונות בשגרירות ישראל, עמי מל, אינו מוכן להתחייב אפילו על שמותיהם של ולנסה ורבין. אם יתעוררו בעיות ברגע האחרון, ולנסה עלול לסגת, כדי לא להסתבך במלחמות היהודים, שבמקרה הזה הן בחלקן גם מלחמות הפולנים. מרשימת הדוברים של מל נפקד נציג הקונגרס היהודי העולמי, ובאשר ללוחמים יש לו גירסה שונה במקצת מזו של שורמיי. מלבד שני הנצינים הבכירים של פולין וישראל, אומר מל, ינאמו "נציג מהלוחמים בישראל ונציג מהלוחמים בפולין, ושים לב שאני לא אומר סטפן גראייק".

מסתובבת כאן שמועה שהשגריר אמר שאדלמן יסרב להופיע אם גראייק יהיה הנציג מישראל.

"אני לא מאשר ולא מכחיש."

אז מה יהיה?

"אם נצטרך, נפעל".

אף אחד מהנוגעים בדבר אינו מאשר זאת, אבל נראה שמאחורי הקלעים כבר החלה מערכת בחישות שנועדה לפתוח לפני גראייק דרך לנסיגה מכובדת. ייתכן שיותר מאשר חוששים בישראל מכך שאדלמן יחרים את הטקס, חוששים ממה שהוא עשוי להגיד. אם ייאלץ לבסוף להופיע לצד גראייק, הוא יכול להגיב בנאום חריף, שיביך עד מאוד את הישראלים וימקד אליו באופן טבעי את תשומת לבה של התקשורת העולמית.

עמי מל אומר, שאת נציג הלוחמים מישראל יבחר הארגון שלהם, והממשלה לא תתערב בבחירה. גראייק, שמיום שישי שעבר הדגיש יותר מפעם אחת ש"אצלנו יש החלטה ברורה מצד כל המוסדות שאני מופיע", רמז לקראת סוף השיחה שכבר היתה לו מחשבה שנייה. "אם לא היתה כאן שאלה פוליטית," אמר, "אולי הייתי מוכן לוותר, אבל ככה, בגלל הדרישה של אדלמן, זה לא. חברים שלי, לוחמים ותיקים, כבר אמרו שאם ישראל תסכים לדרישה שלו, הם לא יופיעו בעצרת עם רבין".

היה לכם חשש שממשלת ישראל תסכים?

"לא, מה פתאום", מתעשת גראייק, "כל המוסדות כאן החליטו שאני אופיע".

גראייק מטמין מוקש

סטפן גראייק: "לפני עשר שנים, כשהגעתי לפולין, זה היה כבר אחרי הסרת המשטר הצבאי, ואדלמן בא אלי בערבים למלון כדי לשוחח. כיוון שהיתה האזנה בחדרים, יצאנו לרחוב, הלכנו ושוחחנו, והיינו ביחסים טובים מאוד. לפני שלוש שנים הוא הודיע פתאום למכרים משותפים שלנו מתקופת המחתרת שהוא מנתק איתי קשר, כיוון שהייתי בקשר הדוק עם המשטר הקודם. אדלמן נעשה פעיל מבחינה פוליטית רק עם התפתחות סולידריות, ואז, כדי להראות להם את מחויבותו ונאמנותו, הוא אמר שהוא לא מקיים קשרים עם אנשים שהיו בקשר עם המשטר הקודם".

אם גראייק מבקש להקשות על מארגני הטקס בפולין, אלה בדיוק הדברים שיכולים לגרום לפיצוץ. בפולין חיים מספיק אנשים שיכולים להעיד אחרת. למשל שר העבודה, יאצק קורון, מוותיקי האופוזיציה למשטר, שישב שנים בבית הסוהר, ומאושפז עכשיו בבית חולים עם בעיות לב. אדלמן היה לא רק רופאו, אלא גם ידידו וחברו למאבק.

אדלמן: "זה לא נכון שנשארתי שנים מחוץ לפוליטיקה. באופוזיציה היו כל מיני אפשרויות לפעול, וכל אחד צריך לפעול ממקום שהוא יכול להביא תועלת גדולה יותר. אני הייתי רופא ויכולתי לעזור לאנשים. היה צריך לעזור לאנשים שהיו בבתי סוהר להשתחרר, להכין ניירות כדי שאנשים יוכלו לנסוע לחו"ל, דברים כאלה. עשיתי מה שיכולתי.

"אחר כך, כשנוצרה אופוזיציה מאורגנת, לא הייתי איש מרכזי, אבל כבר בשנות ה-70 הייתי פעיל בוועד להגנת הפועלים (קו"ר), ואחר כך בסולידריות. זה לא דבר חדש בחיים שלי, עוד כשהייתי ילד קטן לימדו אותי שצריך לעמוד לצד החלשים: ואת זה עשיתי כל הזמן".

אדלמן מפתיע

ביום ראשון שעבר ירד שלג בפולין. זה לא הפריע לכמה מאות אנשים, רובם ותיקי המאבק המחתרתי נגד המשטר הקומוניסטי, להגיע לאוניברסיטת ורשה, שם נערך כנס לציון מלאת 25 שנה לאירועי מרס 68': בתגובה על הפגנות סטודנטים, שדרשו רפורמות דמוקרטיות, הגיבה הממשלה במסע דיכוי, מלווה בתעמולה אנטישמית. האחריות להפגנות הוטלה על הציונים, כלומר על היהודים. אלפים פוטרו ממקומות עבודתם, ואלפי יהודים נדחפו לעזוב את פולין.

אחד מהם היה מיכאל סובלמן, או נער בן 15 מסוסנוביץ והיום היסטוריון ירושלמי, המקים בורשה מרכזיה פדגוגית, מפעל משותף של הג'וינט והסוכנות היהודית. בצהריים הגיע תורו של סובלמן לדבר בכינוס. הוא סיפר למאה הנוכחים באולם כיצד נהפך בהדרגה מפולני לישראלי.

בדיוק אז נפתחה הדלת בחזית האולם, וד"ר מארק אדלמן, משקפי הראייה שלו על המצח, נכנס פנימה עם כמה מלווים וצעד באיטיות לאורך הקיר עד השורה האחרונה. עשרות ראשים הסתובבו ועקבו בעיניהם אחרי מסלולו עד שהתיישב. אחר כך נשמעו רחשים מרחבי האולם, המידע הועבר, ועשרות ראשים אחרים, אלה שלא זיהו אותו בתחילה, הסתובבו לאחור כדי להתבונן בו.

אדלמן נשאר לשבת עד שסובלמן סיים את דבריו. המנחה הכריז על הפסקה ואדלמן קם ופסע לעבר הדלת. אבל אנשים מהאולם ביקשו להגיב על דבריו של סובלמן והדיון התארך. אדלמן נשאר לעמוד, נשען על הקיר, עד שהדיון הסתיים. מי שציפה אולי לסקנדל קטן, או להתערבות מסעירה של אדלמן בדיון, לא בא על סיפוקו. בתום הדיון יצא אדלמן אל המסדרון, נשען אל הקיר והצית סיגריית גולואז.

אז מה יהיה, תשתתף בטקס?

"אני לא יודע, כנראה שכן".

אומרים שהתנית את השתתפותך בכך שסטפן גראייק לא ישתתף.

"אני? מה פתאום. אני לא אמרתי את זה, אולי זה מה שהוא רצה להבין. כל מי שרוצה יכול לבוא, יצחק רבין יהיה, גראייק יהיה, אז יהיה. למה, מי זה גראייק בישראל, הוא אישיות חשובה?"

אדלמן, כך נראה, קצת נהנה לראות את נציגי ישראל מתפתלים בגללו. על כל פנים, אם שינה את עמדתו, או מלכתחילה הציג אותה בצורה מעורפלת ופתוחה לפירושים, הוא החזיר עתה את הכדור למגרש הישראלי. למחרת, בבניין שגרירות ישראל, הופתע עמי מל לשמוע על כך ומיהר לרשום זאת לעצמו על פתק. ביום שישי הגיע תורו של גראייק להיות מופתע. "אם אתה אומר שאדלמן הסכים, אז זה חדש בשבילי. אני בקשר עם המוסדות ועם משרד החוץ והם לא אמרו לי דבר כזה."

שיחות רקע

"אתה הולך לראיין את אדלמן? לא כדאי לך, עזוב אותו, הוא משוגע, הוא יקלל אותך. הוא לא מייצג שום דבר, זה רק יעוות את משמעותו של מרד גטו ורשה. הוא לא נורמלי. הוא שונא את ישראל, את הציונות, ממש כמו הערבים. נכון, הוא היה חבר המפקדה של הארגון היהודי הלוחם וצריך לכבד אותו על זה, אבל הוא אדם בודד, אין לו שום קשר לחיים היהודיים בפולין, וגם עם הפולנים הוא לא כל כך מסתדר, הם רק מנצלים אותו".

לא עזרתם לנו

לא אוהבים אותך בישראל.

ד"ר מארק אדלמן (71), רופא לב מומחה, הצית עוד סיגריה. "הם לא מדברים איתי בכלל."

לא כולם. בספרו של יצחק צוקרמן (אנטק), למשל, יש רק דברים טובים עליך.

"אבל ישראל לא אוהבת גם את אנטק. אתה צריך להבין, לפני שישראל קמה היתה תנועה ציונית בשטח המנדט הבריטי בפלשתינה, וצריך להגיר זאת בגלוי: התנועה הציונית הזו לא עזרה ליהודים במרכז אירופה, שם הם הושמדו על ידי היטלר. שליחי התנועה הציונית היו בכל מקום, רק לא באירופה, ולא משום שלא יכלו להגיע, אלא בגלל החלטות פוליטיות לא לשלוח אותם לכאן. כשהתגלו אפשרויות לעלייה גדולה, למחרת התייצבו כאן 12 שליחים.

"ודאי שהוא דיבר איתי. אנטק שלח כבר ב-43' מכתב לאחד ממנהיגי תנועתו:  אתם דם מדמנו, עצם מעצמותינו, ואנחנו מקללים אתכם עד הדור השני, בגדתם בנו, לא התעניינתם בנו, לא עזרתם לנו. אולי אני טועה במילה, אבל זו היתה תמצית המסר.

"אני רוצה לציין שוב שהתנועה הציונית לא עשתה בזמן המלחמה אפילו צעד מינימלי כדי לעזור, זה היה הקונפליקט של אנטק עם ישראל, ולכן הוא נדחה שם. מדי פעם מגיעים אלי אורחים, נציגים מכל מיני תנועות, מדרור, השומר הצעיר, ציונים כלליים, ציונית ימניים, ציונים שמאליים וזרם של אגודה- שמודה-פודה, ואומרים שאנטק היה לא נורמלי וככה וככה, ושהם האנשים שמייצגים בפולין את הרוח הציונית. אבל הם לא לקחו בכלל חלק במרד".

אנטק התאכזב מתנועתו, ואתה, אתה לא התאכזבת מהבונד?

"לא".

העמדה המקובלת בישראל היא שהתנועה הציונית צדקה: היא קראה ליהודים לעזוב את אירופה, וההיסטוריה הוכיחה את צדקתה.

"לצערי".

ואתם אמרתם אז את ההפך. בספרה "להקדים את אלוהים", חנה קראל מצטטת אותך כך: "לפני המלחמה אמרתי ליהודים שמקומם כאן, בפולין, שכאן יהיה סוציאליזם וכאן הם חייבים להישאר".

"כן, אמרתי. לצערי, הזמן הוכיח שזה לא קרה והסוציאליזם לא היה יכול לקום על יסוד הרעיונות שלו. הסוציאליזם, כמו הנצרות, האמין שהאדם טוב מיסןדן, והתברר שזה לא נכון".

אז אתה כבר לא סוציאליסט?

"סוציאליסט זו הגדרה כללית מאוד. אני תמיד למען החלשים, והסוציאליזם תמיד היה לצד החלשים. כן, היום קל מאוד להגיד שהציונות הצליחה והבונד הפסיד, בטח שהפסיד, הרי כל אירופה הפסידה להיטלר בתחילת המלחמה, אבל גם ההצלחה הציונית בישראל לא כל כך מוצלחת: יש להם 50 שנה של מלחמות, מבחוץ ומבפנים, גם לזה צריך לשים לב."

אני רוצה לעבור לנושא אחר.

"תודה לאל".

אבל עדיין באותה תקופה. יש עוד נושאים ששנויים במחלוקת בישראל ויש להם חשיבות…

"חשיבות רבה, שלושה מיליון אנשים, כולם נכנסים לרובע אחד של ורשה".

אני מתכוון לגישה שמבליטה את ההרואיזם של אלה שיורים.

"אה, גובנו (חרא), אני לא רוצה לדבר על זה".

בכל זאת.

"תבין, מה זה מלחמה: מלחמה זה מצב שבו אתה חייב לירות. אם אתה לא יורה אז אתה אדם מסכן. כשירינו היה טוב. היום אם אתה תירה, תלך לכלא, אבל אז היה מוסר אחר.

"עכשיו ישראל רוצה להגיד שהם בעלי הבית היחידים על מה שקרה: זה שלהם, זה הם, הם האחראים למרד. זה לא נכון, כי זו הרי היתה מרידה מאוד פולנית. אנטק ידע בעל פה את י.ל. פרץ, שכתב ביידיש, וגם את המשורר הפולני סלובצקי. הוא דיבר במבטא וילנאי, אבל הכיר ספרות פולנית הרבה יותר טוב ממני, הוא גם היה תלמיד יותר טוב בבית הספר.

"בן גוריון, לעומת זאת, לא אהב את יהודי אירופה. את גולדה מאיר יהודי אירופה לא עניינו בכלל. הם התנתקו מהתרבות היהודית (היידישאית) הגדולה, לקחו את השפה המתה הזאת והתחילו להחיות אותה, יכול להיות שבעוד מאה שנים תצא מזה תרבות, תרבות לא נוצרת בעשר או בחמישים שנה.

"צריך גם לזכור את יחסי הכוחות בורשה לפני המלחמה. ב-1938 נבחרו בבחירות לעיריה 17 נציגים בונדיסטים ורק ציוני אחד; בלודז' היתה תמונה דומה. אלה היו שני המרכזים הגדולים של יהודים בפולין, ובין הגדולים בעולם".

מוות יותר קל

דברים שאמרת לחנה קראל והתפרסמו בספרה הרגיזו אנשים רבים. אמרו שאתה מגמד את המרד. למשל: "לזה אפשר בכלל לקרוא מרד? העניין היה בסך הכול לא לתת שישחטו אותך כשמגיע תורך. העניין היה בסך הכול לבחור בצורת המוות".

"נו כן, זה נכון".

אתה עדיין חושב כך?

"מה אתה חושב, שאני ילד כזה קטן, כמו ישראל, שמשנה את דעתו מהבוקר עד הערב?"

נשמע מדבריך כי מי שיורה מת מוות יותר טוב, יותר יפה, אולי גם יותר מכובד.

"לא, זה היה מוות יותר קל, לא יותר טוב, היריות גם לא הופיעו פתאום, סתם כך. לפני כן היו כל מיני צורות של התנגדות: בתי ספר במחתרת, מטבחים ציבוריים, במחתרת, תרבות, מוזיקה, היה מרי אזרחי מאורגן. גם זה היה מאבק נגד גרמניה, אולי יותר קשה".

מדי פעם מצלצל הטלפון, ואז מפסיק אדלמן את השיחה, יוצא לחדר השני, חוזר ומדליק עוד סיגריית גולואז לפני שהוא מתרווח על הספה. הפעם הוא כבר מבקש לסיים את הראיון. "נו די, מספיק, בישראל ממילא לא אוהבים אותי, יש להם דעות מבוססות עלי, והם לא ישנו אותן גם אם אגיד דברים הפוכים".

אולי תספר על השתתפותך במרד של ורשה הפולנית, באוגוסט 1944? בספרו של אנטק, שפיקד על היחידה הקטנה שלכם, כלול פרק מרגש במיוחד על האפיזודה הזאת.

"מה יש להגיד, זה היה דבר נורמלי, לא עלתה בכלל השאלה אם להשתתף. חברי הארגון היהודי הלוחם שהיו בורשה באותו זמן רצו להילחם, והשתתפו בקרבות. היינו מעטים, וכמה מאיתנו נהרגו מיד בשעה הראשונה. מי שנשאר, מי שהיה מסוגל, השתתף. הרי זה היה אותו מאבק נגד הטוטליטריזם. היום נדמה לאנשים שהיתה אז רק בעיה של היהודים, אבל בשבילנו זו היתה אותה מלחמה נגד טוטליטריזם ובעד דמוקרטיה.

"צריך להבין עוד דבר אחד: בונד, ציונים, קומוניסטים, כולם השתתפו במרד. במרד לא היו חילוקי דעות פוליטיים, והשאלה למי היו יותר לוחמים – אז השאלה הזאת לא עלתה. היום ההיסטוריונים עושים חישובים, אז היינו כולנו מאוחדים במאבק האנטי פשיסטי.

"היום אומרים: לנו היו שתי קבוצות, לאלה היו ארבע קבוצות, לאלה שמונה. אז זה היה חסר משמעות. זה גם היה מקרי, שמתנועה מסוימת נותרו אחרי האקציה יותר אנשים, ומאחרת פחות".

אתה אומר שלא היו חילוקי דעות פוליטיים אבל מלבד הארגון היהודי הלוחם היה עוד ארגון בגטו, הארגון הצבאי היהודי, שהקימו הרוויזיוניסטים.

"אני לא רוצה לדבר עליהם".

ביומן שכתב מחנך מגטו ורשה, שנספה בטרבלינקה, קראתי שבשלב מסוים הגרמנים הביאו לגטו ורשה 5,000 צוענים, והיהודים כבר התחילו לדאוג מפני נישואי תערובת.

"בגטו ורשה? זה לא נכון. באושוויץ, זה כן, ובטרבלינקה הומתו בגז גם פולנים. שמעתי שכמה ועדים של יהודים התנגדו לא מזמן להנצחה משותפת של יהודים וצוענים באושוויץ. זה זבל שוביניסטי דבילי."

למען מה אתה נלחם עכשיו: למען זכרון העבר, למען ההווה והעתיד?

"אם יש איזושהי חשיבות לדברים שקרו בעבר, היא ביחס להווה ולעתיד. אם למה שקרה בעבר לא היתה השפעה על מה שקורה עכשיו, זה היה חסר משמעות.

"זיכרון הוא דבר שנמצא אצל כל אדם, אבל אינך יכול להטעין את הדור החדש בזיכרון שלך. אני אדם זקן ואני זוכר כמה דברים שצעירים לא יודעים, הם לא מבינים את הסכנות במאה ה-20. עכשיו קורים באירופה דברים גורליים. צריך להבין, אירופה היתה ערש של תרבות גדולה, היא למדה את האדמה וגילתה את השמש, יש לה הספרות הטובה ביותר והיפה ביותר, מחזות ומוזיקה, ובמרכז הציוויליזציה הזאת יש מדינה שהשתמשה בכל ההישגים הללו להשמדת אנשים.

"צריך לשים לב לכך שאלו לא היו רק 15-12 שנים של מציאות היטלריסטית בגרמניה, אלא יש לזה השלכות עד היום. מה שקורה עכשיו ביוגוסלביה הוא חזרה על אירועי מלחמת העולם השנייה במרכז אירופה: ההתנהגות הפוליטית של אירופה התרבותית ושל אמריקה התרבותית היום אינה שונה מאשר היתה אז.

"אנשים לא יכולים להבין את הסכנה, כי אין יותר יהודים להרוג, אבל יהרגו מוסלמים, יהרגו קרואטים, מחר יהרגו רומנים, יהרגו הונגרים, ומחרתיים יהרגו צרפתים ואנגלים.

"העולם היום טוב יותר, כמובן, מאשר היה במלחמת העולם השנייה. אם עכשיו האמריקאים החליטו לזרוק לרעבים כמה עצמות מהאוויר, וישראל החליטה לקלוט 80 וכמה ילדים ומבוגרים מוסלמים, או קרואטים, אני לא יודע בדיוק; ממש התקדמות גדולה ב-50 שנה, מאז שהאנגלים לא נתנו לאנשים שהיו בסכנת מוות להיכנס לטריטוריה שלהם. טוב, בשביל ארץ שהיא כל כך שוביניסטית כמו ישראל, יש לכך משמעות".

שאלות אחרי הראיון

"נו, איזה מין אדם הוא? הוא לא משוגע? איך הוא היה? הוא קילל? הוא בכלל הסכים לדבר איתך? הוא לא גירש אותך?

צללים מן העבר

במרס 1975 פורסם בכתב העת הפולני "אידרה" ראיון עם מארק אדלמן, שהיכה גלים. את הראיון ערכה העיתונאית היהודית-פולניה חנה קראל, והוא תורגם לגרמנית ("די צייט"), לצרפתית (ל'אקספרס") וקטעים נבחרים ממנו צוטטו בעיתונים בארצות רבות. שנה אחר כך, ביום השואה והגבורה 1976, פרסם "הארץ" את הראיון במלואו.

כעבור חודש פורסם ב"הארץ" מאמר תגובה גדול מאת ההיסטוריון ישראל גוטמן, תחת הכותרת "סילופים על מרד גטו ורשה". "למה נבחר אנילביץ' למפקד?" נשאל אדלמן בראיון. "הוא רצה בכך, אז בחרנו בו", ענה. "בנקודה זו הוא היה קצת ילדותי, אך הוא היה בחור מוכשר".

"לפנינו עלילה הפוגמת בארגון ובאדם העומד בראשו", כתב גוטמן, שהשתתף במרד בקבוצה לוחמת של השומר הצעיר, תנועתו של אנילביץ'. גוטמן ערער גם על טענתו של אדלמן, כאילו אנילביץ' חשב בסתר לבו על אפשרות של ניצחון או לפחות הישארות בחיים. "האמת הפוכה", כתב גוטמן, "אנילביץ' שם את הדגש על הלחימה עד תום, וכפי שצוין לא פעם, הארגון, שהתכונן היטב לקראת המאבק, לא השקיע עבודה ומאמצים להכנת הנסיגה או פעולות הצלה".

קראל פרסמה את הדברים שנית ב-1977, בספר "להקדים את אלוהים" (הופיע בעברית ב-1981) והפעם קיבלו הדברים משנה תוקף, משום שספר קטן זה, 100 עמודים בסך הכול, הוא יצירה ספרותית, פילוסופית והיסטורית ממדרגה ראשונה. אם לצטט את ההיסטוריון מיכאל סובלמן, שעבד ביד-ושם בגביית עדויות מניצולים, "מהספר הקטן הזה הבנתי יותר על המצב בגטו מאשר מכל דבר שקראתי ושמעתי קודם".

גם אחרי פרסום ספרה של קראל נפתח ויכוח, והושמעו טענות על סילופים ועל גימוד דמותו של אנילביץ'. אלא שלפני שלוש שנים הופיע ספרו של יצחק צוקרמן, "שבע השנים ההן", וחיזק את גירסתו של אדלמן. וצוקרמן לא היה בונדיסט אנטי ציוני שחי בפולין, אלא סגנו של אנילביץ', איש תנועת העבודה, פעיל בתנועה ציונית אקטיביסטית וחבר קיבוץ לוחמי הגטאות.

"לא פעם נשאלתי," אמר צוקרמן, "איך קרה שמרדכי אנילביץ' היה המפקד של אי"ל ולא אני? אני משיב על כך: יכולתי להיות המפקד בלי שיתעוררו בעיות… מרדכי אנילביץ' רצה להיות המפקד של אי"ל, והיה ראוי לכך מכל הבחינות. הוא האמין בכוחות עצמו והיה בעל אמביציה. הוא הציע את עצמו לתפקיד, בישיבת המטה, ואני קיבלתי את זה ברצון, אף שדובר לפני כן שאני אהיה המפקד".

והיה סיפור הדגים, שקומם אנשים במיוחד. בראיון המקורי סיפר אדלמן, כי אנילביץ', שבא ממשפחה ענייה, נהג לצבוע את זימיהם של דגים באדום כדי שאמו תוכל למכור אותם למחרת כדגים טריים. גוטמן הגיב אז: "הסיפור על הדגים הוא קרוב לוודאי פרי המצאה, משום שבחנות הזעירה, שהחזיקו הוריו של אנילביץ', סחרו בירקות ובמעט דברי מכולת, אך לא בדגים".

בספרו של צוקרמן אין התייחסות לסיפור הדגים, רק בעקיפין: "יום אחד סיפר לי אנילביץ' על ילדותו, על אמא שלו, שהיתה אשה מדלת העם… האם היתה מוכרת דגים".

נשארה העדות על אמונתו של אנילביץ' בהצלה אפשרית, וטיעונו של גוטמן כי אנילביץ' לא השקיע מאמצים בהכנת דרכי נסיגה. כאן יש לסטפן גראייק מה לתרום. לפני שבוע, כשהתבקש להגיב על טענתו של צוקרמן, כי לא דיווח לו על המעבר התת קרקעי ועל המחבוא שהכין בצד הארי, הסביר גראייק: "אנטק לא ידע על זה, כי הוא  כבר היה בצד הארי. אבל אנילביץ' ידע.

"אני עם אנילביץ' יצאתי לצד הארי, כדי להבטיח שבמקרה שמישהו יישאר, אז שיישאר בצד הארי מקום להסתתר. זה היה סניף של בית חרושת שולץ, ברחוב אוגרודובה. יצאתי לשם עם מוטקה אנילביץ'. לא האמנו שמישהו יישאר בחיים, אבל שנינו הגענו למסקנה שאם בכל זאת מישהו יישאר, שיהיה מקום.

"השארנו שם שתי בחורות שישמרו על הדירה הזאת. אחר כך הוצאתי 40 לוחמים לשם, עד שהגיעה משאית של המחתרת הפולנית הקומוניסטית, ארמיה לודובה, והביאה אותם ליערות, לפרטיזנים. אנטק לא ידע על זה, כי אני יצאתי עם אנילביץ', אז הוא כותב 'גראייק וחבריו'."

הוא גם כתב שלא הצטרפת ליחידה של אי"ל. זה נכון?

"לא לא לא, זה לא נכון. הוא כותב על הלחימה והמחתרת. בסדר, אבל במקום אחר הוא כותב שמבחינה פורמלית – כאילו שהיה שאלון שאנחנו ממלאים בזמן הכיבוש הנאצי, כאילו שאפשר להגיד שלא מילאתי שאלון."

זכרונו של גראייק בגד בו. המילה "פורמלית" אינה מופיעה בקטע הרלוונטי בספרו של צוקרמן, וכנראה שהסיבה לעימות בין השניים היתה עמוקה קצת יותר. גראייק היה מהפעילים המרכזיים של מפלגת פועלי-ציון בגטו, ואילו צוקרמן עמד בראש תנועת הנוער של המפלגה, ובין שני הגופים ושני האישים היו ויכוחים על מה צריך לעשות, מתי ובהנהגת מי.

גראייק יצא מהגטו עם אותם 40 לוחמים אחרי שלושה ימי לחימה. זה היה ב-29 באפריל. אדלמן, שפיקד על חמש יחידות של אי"ל במתחם "ברשטר" (גטו המברשתנים), נחלץ עם כמה עשרות מאנשיו אל הגטו המרכזי, שם ניהלו עוד קרב גדול ב-2 במאי. "היה זה אחר הקרבות לתפארת שהיו ליהודים בימי המרד," כתב ההיסטוריון יוסף קרמיש, איש יד-ושם, "ניצח עליו אדלמן".

בונקר הפיקוד של אי"ל, במילה 18, חוסל ב-8 במאי. אדלמן נשאר בגטו עד ה-10 במאי. לאדלמן אמנם מוצמד לפעמים, בטעות, התואר סגן מפקד אי"ל, מה שמרגיז מאוד אנשים כמו גוטמן וגראייק, אבל מעובדה אחת קשה להתעלם: אחרי מותו של אנילביץ' היה אדלמן המפקד הבכיר ביותר שנשאר בגטו. "מי אמר שהוא נשאר", מוחה גראייק, "כבר לא היתה שום לחימה. מה זאת אומרת מפקד, לא היה לו קשר כבר עם שום קבוצה. הוא חיכה בבונקר כדי שימצאו מוצא דרך תעלות הביוב".

לאדלמן יש ביקורת על התנהגות התנועה הציונית בתקופת המלחמה, וזה מובן. הוא הרי אנטי ציוני. אבל גם לצוקרמן, חבר התנועה שלך, היתה ביקורת דומה. מספרו אפשר לראות, שהיא נשא במשך שנים תחושת אכזבה וכעס גדול. אתה שותף לתחושה הזאת?

גראייק: "אני פומבית אף פעם לא האשמתי, לא את הסוכנות – אז היתה רק הסוכנות, המנהיגות היתה בסוכנות, לא היתה מדינה – אבל היינו בדעה שאפשר לעשות יותר. הם יכלו להיות יותר פעילים. בתקופת השואה, זה לא היה בעדיפות ראשונה. יכלו לעשות יותר".

ופתאום מתברר שלא רק מארק אדלמן, הבונדאי מלודז', יכול להביך את שומרי מיתוס השואה. גם סטפן גראייק, הציוני הנאמן מהרצליה, שאף פעם לא הטיח האשמות או ביקורת בהנהגה הציונית, יכול עכשיו, אחרי 50 שנה, להציב סימן שאלה.