הכתבה פורסמה במוסף "מעריב", 15 באוקטובר 1995

(התמונות המתפרסמות כאן לא הופיעו בכתבה ב"מעריב")

השיח' מוחמד עבד אל־מג'יד אל־אזהרי בספוריה, לאחר כיבוש הכפר על ידי הצבא הישראלי

ספוריה, הכפר הגדול בגליל, נכבש בלילה שבין חמישי לשישי, 15-16 ביולי 1948. לגבי שלטונות המנדט היה לספוריה מעמד של "טאון", עיר ואם בישמעאל. מתוך יותר מרבבת תושבי הכפר, נותרו בו לאחר אותו לילה כ-400 נפשות בלבד, וביניהן בני משפחתי. כל השאר נסו על נפשם.

שלטונות הכיבוש הנפיקו לנאחזים במקום תעודות זהות ישראליות, והם המשיכו להתגורר בכפר הגדול והשומם. אבי, השיח' מוחמר עבד אל־מג'יד אל־אזהרי, בוגר אוניברסיטת אל־אזהר שבקהיר ופוסק נודע, זכה להכרה במעמדו כמנהיג דתי, ועל שער ביתנו הוצב שלט בשלוש שפות האומר: "מקום קדוש!". כעבור כחצי שנה, ב-7 בינואר 1949, לאחר שוך הקרבות, ניתנה פקודת הגירוש. הפקודה לא השתמעה לשתי פנים: כל מי שיימצא בכפר מקץ 48 שעות מרגע מתן הפקודה, יירה.

נולדתי שבועיים לאחר פרוץ המדינה לכפרי. במשך שנים נהגתי לציין, בטעות, את יום הולדתי באחד ביולי. כך עשיתי עד 1976. אז גילתה אחותי ביומן תש"ח של אבא את תאריך לידתי המדויק: יום שישי, שעה 04.15, 30 ביולי 1948. שוב נגזר עלי לנדוד ולגלות. לאחר שנות דור במזל אריה עקרתי, נכון יותר – נעקרתי, למזל סרטן. וכי היתה לי ברירה? אמי אישרה את רישומו של אבי: "נולדת בעונת התאנים והענבים, ובאותם ימים, שלא כבימינו, לא הבשילו עדיין התאנים והענבים בתחילת יולי", היא פסקה. שארית הפלישה נפוצה בכפרי הסביבה ולא חדלה לתבוע את זכותה לשוב לבתיה ולאדמותיה. בנובמבר 1951 דחה בג"ץ עתירה, שהגיש עו"ד עלי זועבי בשמם של 86 פליטים מספוריה, שהתגוררו אז בנצרת. שר הביטחון והמושל הצבאי של מחוז הצפון נתבקשו לנמק מדוע אינם מתירים לעותרים לשוב לכפרם. העתירה נדחתה בתואנה שהכפר מצוי בתוך שטח צבאי סגור. השטח הצבאי הסגור לא הפריע להקמת המושב ציפורי, סמוך לאותו זמן, בשולי ספוריה ועל אדמותיה. גם לאחר ביטול הממשל הצבאי, בנובמבר 1966, ומאז ועד היום, לא הותרה חזרתו של איש לכפר.

אני מחזיק ברשותי העתקי מכתבים ששיגר אבי לראשי המדינה דאז: בן גוריון, בן צבי, יו"ר הכנסת, שרי המיעוטים, הדתות, הפנים והכלכלה, האפוטרופוס על נכסי נפקדים-נוכחים, מבקר המדינה, מושלים צבאיים ועוד. המכתבים חתומים בתואר "ראש הדת האיסלאמית בספוריה לשעבר". שטוחה בהם בקשתו של אבי להשיבו לספוריה יחד עם אותם ארבע-מאות אשה ואיש שלא נמלטו מן הכפר כשהצבא כבש אותו, ולנהוג בו שוויון, כפי שנהגו בכומר ובנזירות שלא גורשו מהכנסיה הקדושה חנה, אף על פי שלא היה להם צאן מרעה בכפר המוסלמי.   

"אם חפצים אתם, בני יצחק, שמדינתכם, הוולד הרך, תעמוד על רגליה, שומה עליכם לחסנה בצדק ושוויון" כתב. "כלום דת משה מצווה לגרש אנשים מבתיהם, או שמא כך פסק התלמוד או המשנה?", הוסיף והיקשה.

התשובה לא בוששה לבוא. הגיעה בדואר בלתי רגיל. הייתי עד לה. בן שלוש או ארבע הייתי בבוקר בו התעורר הכפר א-רינה, שם עברנו להתגורר, לקול פיצוצים עזים שעלו מכיוון ספוריה, מרחק חמישה ק"מ מאיתנו. נצמדתי לאבי ואחזתי בשולי בגדו אחוז אימה. מסביב עמדו בני משפחתי ושכנינו מסומרים לאדמה לנוכח המראות והמוראות. תימרות עשן ואבק נקשרו בשמי ספוריה. בערב הגיעה הבשורה: נסתם הגולל על השיבה. היהודים פוצצו את הבתים בדינמיט.

בבתים רבים רק התקרות קרסו. הכתלים נשארו על עומדם. מאוחר יותר הגיעה הקרן הקיימת לישראל ועשתה לכפר "פוליש". היא נטעה בו עצי אורן, הרבה עצי אורן, ממש בתוך הבתים, בין רצפותיהם. הנוסע כיום בכביש נצרת-שפרעם ומביט לעבר ספוריה, יכול להבחין רק בחורשה, יער עבות. הפרחת שממה לתפארת מדינת ישראל.

לימים אעמוד עם חברי לכיתה י"א בתיכון עירוני נצרת, ואדקלם בעל-פה קטעים ממגילת העצמאות. "מדינת ישראל תהא פתוחה לעליה יהודית ולקיבוץ גלויות; תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה, תהא מושתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין…". קולות הדקלום הזה התערבבו לי בקולות הפיצוץ ההוא ולא פסקו מלנסר באוזני עד היום.

*

השלט שהוצמד לשער ביתו של השיח' אל-אזהרי בספוריה

בשלהי הקיץ האחרון גילגלו רוחות הזמן הצהוב אל פתח ביתי עלה – עלון, מתוך אחד "הגנים הלאומיים" של ישראל, ולצידו בקשה דחופה לתרגמו לערבית. הנושא: הגן הלאומי ציפורי! ברור שעלון זה אינו מיועד לפליטים בארצם ומולדתם, שהעברית שגורה בפיהם זה מכבר. הוא מיועד לתיירים ערבים. הנורמליזציה עם הכס ההאשמי דופקת גם דופקת. יש להסביר פנים לתיירים אלה, ולהסביר להם, בלשונם, על "ארצנו".

נראה שלא יחסרו תיירים כאלה שיפקדו את הפארקים הלאומיים שלכם. יקל לזהותם, ולא רק על פי חזותם המזרחית. יש להם מנהגים משונים כאלה. אתם תראו אותם בוהים באבנים, ממששים דלתות ומשקופים, מלטפים עצים. מקצתם יהיו מצוידים בנשק מסוכן: מפתחות בתיהם מתש"ח.

לא מכבר ביקרתי ב"גן הלאומי ציפורי" על מנת לעמוד מקרוב על תגליות הארכיאולוגיה האחרונות. שאלתי את מוכר הכרטיסים, צעיר ערבי, בן למשפחת פליטים מהמקום, אם יש הנחה לפליט חוזר. הוא ביקשני, בקריצת עין, להציג תעודת זהות.

סיפרתי לו שאיבדתי את ספוריה פעמיים. לראשונה היא נפלה ב-48', ובשנית ב-84'. אז היא נפלה לי מעל האופניים ברחובות תל אביב. אני מתכוון: נפלה לי תעודת הזהות אגב רכיבה על האופניים. כשראיתי את התעודה החדשה שהונפקה לי, עמדתי על גודל האובדן. בסעיף "מקום הלידה" נכתב – ישראל, ולא ספוריה, כפי שהיה בתעודה שאבדה. "יש הוראות חדשות, לציין את ארץ הלידה בלבד", נאמר לי.

15 לנובמבר 1949, מושל צבאי הגליל המזרחי וכפרי מחוז העמק, נצרת. אישור: הנני מאשר בזה כי השיח עבדל מג'יד אל אזהרי היה גר בכפר צפורי בליל הכיבוש 16/7/48 וב-8/1/49 עבר לגור בנצרת ולא עזבהּ מאז. מושל צבאי, הגליל המזרחי וכפרי מחוז העמק.

אגב תעודות. לאחר שגורשו אותם ארבע-מאות תושבים, שהצבא ציידם בתעודות זהות בהן מופיעה ספוריה ככתובת המגורים, הפעיל הממשל הצבאי לחצים על נושאיהן: אם לא ישנו את רישום הכתובת, לא יזכו לסיוע (מזון ובגדים יד שניה) מאונר"א. רק מתי מעט הוסיפו להחזיק בתעודות הזהות מלפני הגירוש, בהן מופיעה הכתובת ספוריה. חזק החזיקו בהן, קרוב ללב. עד אמצע שנות השישים, היה שמו של אבי, השיח' מוחמד אל-אזהרי, מופיע בספר הבוחרים במושב העובדים ציפורי. אך עד יומו האחרון לא טמן את ידו בקלפיות הדמוקרטיה הישראלית.

בניגוד לפריחת הטבע בעונת האביב, תקוותיהם של פליטי ספוריה היו מלבלבות בראשית הסתיו, זמן התכנסותה של העצרת הכללית של האו"ם. עשרות פליטים היו מתקבצים בבית אבי בכפר א-רינה, סביב מקלט הרדיו. המוטו שלהם בעונת הפריחה הקצרה הזו היה: מה תחליט העצרת הכללית בעניינם, ומה יהיה עליהם.

זכור לי שהחלטות האו"ם בנושא, שהתקבלו בניו־יורק, התקבלו כאן ביגון. פליטי ספוריה הקפידו להתכנס כך כל שנה, באותו מועד, עד למלחמת סואץ ("מבצע קדש"), 1956. מאז עברה התכנסותם השנתית סביב הרדיו ל-22 ביולי, ערב יום ההפיכה של הקצינים החופשיים, התאריך בו היה גמאל עבד אל-נאסר נושא את נאומיו. מכאן ואילך נאסר היה זה שנתן את הטון, עד יוני 1967.

מפתח ביתנו בספוריה. אבי תלה את המפתח בהישג יד, על הקיר, ליד הקוראן

אחת הדאגות הגדולות של הפליטים היתה שהשיבה תתפוס אותם לא מוכנים, שהיא תהיה חטופה ובהולה כמו המלחמה וכמו המנוסה. לפיכך, הם תיכננו הכל מראש, לפרטי פרטים. אבי, למשל, תלה את מפתח הבית שלנו בספוריה בהישג יד, על הקיר, ליד הקוראן. הוא קנה גלביה חדשה, נעליים צהובות, מחרוזת וכיסא מיוחד, שלא השתמש בהם, אלא הועידם לזמן שלאחר השיבה. בקולי קולות התנהלו הוויכוחים: מהי הדרך הקצרה ביותר לספוריה – האספלט או העפר? כמה כבשים יישחטו, ומאיזה זן, על איזה עץ יתלו את הזבחים, ומי יזמין את מי לחפלה?

בא-רינה התפללו עשרות פליטים תחת כיפת השמיים. בראשם עמד אבי, בייחוד ברמדאן. הם לא התפללו במסגד הכפר, כאילו ביקשו לשמור על זהותם הנפרדת או שמא התביישו במעמדם. אבי הקפיד, לפני ואחרי כל תפילה, להוסיף כי אללה יכה את העושקים ויחזיר את העקורים. הוא נהג לפרוש את כפות ידיו מעלה מעלה, ער שנתגלו בתי שחיו מבעד לשרוולי הגלביה הרחבים. אחריו החרו-החזיקו המתפללים, ובהם כותב שורות אלה, שלמד תוך כדי כך, בנוסף לתורת הפליטות הפלסטינית, את עיקרי האיסלאם.

בתפילות השיבה היה משפט אחד שנפלא ממני ושנשמע לי כך: "מי ייתן ונשוב על גור החזירים" (בערבית: "יא ראב נרג'ע על ח'נוס"). הייתי אז כבן חמש או שש, ודמיינתי שיירת פליטים שבה לספוריה, ובראשה אבי, רכוב על-גבי חזירון.

לימים יסתבר לי שאל-ח'נוס ("גור חזירים") אינו אלא שמה של השכונה שבה גרנו בספוריה עד הגירוש. תהיתי על פשר השם הזה בכפר שהיה מאוכלס כולו במוסלמים. המשפחה הנוצרית האחרונה שנותרה בספוריה התאסלמה עוד בראשית המאה העשרים, כך מספרים. גל התאסלמות גדול עבר על ספוריה לאחר תבוסת הצלבנים על ידי סלאח א-דין, בקרב חיטין, 1187. אחרים מבני ספוריה סיפרו לי שמוצאם יהודי.

*

דמות נערצת עלי במיוחד, בימי ילדותי, היתה סבתא אל-חאג'ה אאמנה, שהיתה המיילדת שלי ושל כמה מאחי ואחיותי. היא עברה להתגורר בנצרת, אך לא חדלה לפקוד את ביתנו עד שנאספה אל אבותיה ב-1957, והיא כמעט בת מאה שנה. רבות שמעתי ממנה על ספוריה. במיוחד שבו את דמיוני סיפוריה על הג'ינים (שדים ורוחות): "אווווה… אל תשאל, ספוריה שרצה ג'ינים. לא כולם היו רעים. יש ויש".

היא סיפרה לי כיצד נתקלה בהם פעם אחת, ערב הכיבוש. היא השכימה קום לפני עלות השחר, והובילה מטען חיטה על גב בהמה לטחנת הקמח בנצרת. הג'ינים ארבו לה ליד "אל-קסטל", המעיין המפורסם בכניסה לכפר, התנפלו עליה והפילו אותה ארצה. הטובים שבג'ינים המשיכו באותו זמן להתנדנד להנאתם על הנדנדות של ילדי הכפר, שהיו קשורות בין העצים. "אבל כיום", אמרה אל-חאג'ה, "אין יותר ג'ינים. כולם הצפינו. כשנכנסו היהודים ברחו הג'ינים".

וזאת לדעת: גם לג'ינים זכות שיבה., אבל, אל דאגה, הג'ינים אינם עם כיתר העמים, ואין להם תביעות להגדרה עצמית. אם מאן דהוא ייתקל בהם על נדנדות ספוריה, יידע שהפליטים כבר שבו לביתם.

ציור שציירה בתי, יסמין אזהרי קדמון, כשהיתה בת תשע, על פי סיפורה של אל-חאג'ה אאמנה

פעם, כשהתפזרה העצרת הכללית של האו"ם בלא כלום, ניגש אבי אל החאג'ה האופה פיתות בחצר, לשאול את פיה, לטעון את מצברי התקווה עד שתשוב העצרת הכללית להתכנס בסתיו הבא. "אולי ראית בשבילנו איזה חלום?"

"כן, חלמתי על הפליטים".

"מה חלמת?"

"חלמתי שהם נעים ונדים צפונה ומזרחה".

"צפונה ומזרחה או דרומה ומערבה?"

"צפונה ומזרחה, צפונה ומזרחה", התעקשה החאג'ה ומחתה מעיניה את עשן המדורה.

אבי מחה: "מזרחה וצפונה הרי כבר הלכו".

"זה מה שחלמתי".

"שאלוהים ישמור".

כשהיה יורד גשם זלעפות וגורם לשיטפון בא-רינה, היו אמי, החאג'ה וחברותיהן מתפללות שאלוהים יעזור לתושבי הצפון. לא עבר זמן רב עד שהבנתי שני דברים: שככל שמצפינים מתרבה כמות המשקעים, ושתושבי הצפון הם דיירי מחנות הפליטים בסוריה ולבנון, בהם שוכנים קרוב למחצית מפליטי ספוריה, רובם במחנה עין אל-חלווה בדרום לבנון. עוד עשרת אלפים מבני ספוריה מתגוררים מזה ארבעים ושבע שנים בשכונה הצפונית בנצרת, מול שרידי כפרם.

ב-1982 חוו פליטי אל־חלווה שוב את נחת זרועה של ישראל. כעבור שנה שאלתי ידידה של הורי אם מישהו הגיע משם לבקר בספוריה.

"כן, הגיע עבד אללה א-נג'יב". (חבר של אבי עד 1948).

"מה הוא עשה?"

"הוא נכנס לאדמתו בספוריה ודלי בידו, מילא אותו בעפר, וסב על עקבותיו, חזרה לעין אל-חלווה".

"מה זה יועיל לו?"

"הוא יריח את העפר, יחבק אותו, עד בוא הגאולה. ואם אללה לא יושיע אותו, הוא יעשה מן העפר כרית, וייקח אותה אל קברו. הרי הוא כבר בן שמונים וחמש".

*

2011, יסמין על רקע השטח שבו ניצב עד 2006 בית משפחת אל-אזהרי בספוריה. על השלט נכתב בעברית ובערבית: שטח פרטי – גן זה מיועד לתושבי מושב צפורי בלבד, אין כניסה לזרים!!! בערבית נכתב שם היישוב "מושב ספוריה" (התמונה מתוך סרטו של אבי מוגרבי "נכנסתי פעם לגן", 2012)

ערב אחד בשנות החמישים ציווה עלי אבי: "הקדם לישון, מחר אקח אותך לבקר בספוריה".

"סוף סוף הרשו לך היהודים?", שאלה אמי.

"כן, קיבלתי רישיון מעקיפא" (כלומר, מעקיבא פיינשטיין, מושל נצרת אז).

למחרת נסענו לספוריה ברכב ובשתי עגלות סוסים. ראשית דבר, פקדנו את בית העלמין. המבוגרים קראו פסוקים מהקוראן לעילוי נשמותיהם של שוכני העפר. לאחר מכן הובילנו אבי אל מבנה עתיק מקורה בכיפה, מהלך דקות משם. הצטופפנו בתוכו, ושמעתי את המבוגרים קוראים את אותם פסוקי קוראן לעילוי נשמתו של הקבור שם.

בתום התפילה שאלתי את אבי, מהו המקום הזה. ענה לי: "כאן קבור רבי יהודה הנשיא עליו השלום" השם 'רבי יהודה הנשיא' היה הביטוי העברי היחיד ששמעתי אותו מבטא אי-פעם ברהיטות. כיום אני מבין, בדיעבד, מדוע כל אימת שאבי פגש ביהודי דובר ערבית, אף אם היה רוכל שטיחים, היה מבקש ממנו להשיג לו את המשנה בערבית.

לו יכול היה הרבי לשגר מסר מבין רגבי ספוריה, היה שואל ודאי לשלום בני ישמעאל שראו בו "וואלי" (קדוש מוסלמי), ועשו את קברו ל"מקאם" (מקום קדוש). לו יכול, היה שואל מדוע נדמה לפתע לשונו של הנביא מוחמד, ששימשה, בערבוביה עם לשון משה רבנו, לתפילות ולתחינות על קברו במשך דורות רבים.

בית הקברות של ספוריה (התמונה צולמה ב-2015)

מראה כללי של ספוריה, 1931 (מתוך האתר Palestine remembered)

[מסמכים היסטוריים נוספים על מניעת השיבה של תושבי ספוריה לכפרם אפשר למצוא כאן] 

* * *

נכנסתי פעם לגן

עלי אל-אזהרי בספוריה, מתוך סרטו של אבי מוגרבי "נכנסתי פעם לגן"

אפשר לצפות בסרט, שאורכו 100 דקות, באתר של אבי מוגרבי, שם מוצג כך הרקע לעשייתו:

"זה מתחיל בחלום על מפגש בלתי אפשרי בין אבי מוגרבי לסבו, איברהים, מחוץ לביתם בדמשק בשנת 1920. באיזו שפה הם דיברו? הערבית של אבי היא בסיסית, ואילו איברהים טרם למד עברית. כדי להגשים את חלומו, אבי פונה אל חברו הטוב והמורה שלו לערבית, עלי אל-אזהרי, ומציע שיעשו יחד סרט 'עד המגע האחרון', כדברי עלי. בסגנון מוגרבי טיפוסי, יוצר הסרט שוזר נרטיב על עשיית קולנוע עם הסרט עצמו, סרט על זהות שמטיל ספק בהנחות היסוד שלנו לגבי מה שהופך אותנו למי שאנחנו."

באתר אפשר לצפות גם בסרטים נוספים של אבי מוגרבי: https://www.avimograbi.org/untitled