ריואיצ'י הירוקאווה מסדר את צילומיו לתלייה בתערוכה בגלריה מנשר בתל אביב, 2018 (צילום: אהוד עין-גיל)

(הכתבה התפרסמה במוסף "הארץ", 2.2.2001)

כשפורסמו בתחילת החודש מודעות "סברה ושתילה" נגד אריאל שרון בעיתונות הערבית, שהה הצלם היפני ריואיצ'י הירוקאווה בישראל. חברים הראו לו את המודעה והוא זיהה מיד את התמונה: נראית בה פלשתינאית המבכה את הנטבחים, עומדת בסימטה של מחנה פליטים בלבנון, ולרגליה גוויות. הירוקאווה העיר בקולו השקט שאיש במטה מפלגת העבודה לא טרח לבקש את רשותו לפרסם את התצלום המפורסם שלו; אמר, בעודו ממשש מבלי-משים את זרועו הכואבת מפגיעת קליע מצופה גומי שחטף מחייל ישראלי ברמאללה, בביקורו הקודם בנובמבר.

זה לא יהיה מוגזם לומר שהירוקאווה קצת ישראלי בתודעתו. לא בהכרח בגלל שהוא דובר עברית, אותה למד כאשר התגורר כאן במשך שלוש שנים, עד 1970. הישראליות פשוט חילחלה בו ולא פעם הוא תופס את עצמו מפזם מנגינה של שיר ישראלי שלמד בקיבוץ. הוא שם לב לכך שהדחף הזה משתלט עליו לפעמים דווקא כשהוא נמצא באיזו בירה ערבית, בדמשק למשל, "ואז אני נבהל ונזכר ברגע האחרון לעצור בעצמי", הוא מספר. "הייתי בישראל מספיק זמן כדי להתאהב בכל מיני דברים יפים. שירים ישראלים, ביטויים שמצלצלים יפה, שורות מהצגות תיאטרון, מ'צץ וצצה' ומ'מלכת אמבטיה'. ישראל היתה הבית-ספר האינטלקטואלי שלי".

העברית שבפיו קצת מצחיקה, והשיחה התקיימה בשפה האנגלית, שגם בה שליטתו אינה מושלמת. היא התנהלה בחדר הקטן במלון התל אביבי שבו התאכסן, ועל השולחן היו מונחים מחשב נייד ומצלמת וידאו קטנה, וכך יכולתי לראות סצינות אחדות מסרט תיעודי שצילם לא מכבר באוקראינה, העוסק בילדי צ'רנוביל.

הוא בן 58 ונחשב לצלם הפוליטי המוביל ביפן, עם לא מעט פרסים שקיבל על עבודות הצילום שלו, ובצד זאת הוא גם עיתונאי ובמאי טלוויזיה. ביפן יש לו כיום ממשיכים, צלמים פוליטיים שהיו תלמידיו. הירוקאווה, איש שאי אפשר לתפוס אותו ברגע של בטלה נינוחה, מוליך את חייו במסלול של תיקון עולם. כששואלים אותו על כך, הוא נבוך ומפנה לאחרים, למשל לידידו בישראל שלמה זנד, פרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב, שמתנסח בדברים האלה טוב ממנו.

ישראל האחרת

הוא נולד ב-1943 בטיינג'ין שבסין, שהיתה אז תחת עול הכיבוש של יפן. אביו הירושי היה סוחר ו"קולוניאליסט בסין". כשהיה בן שנתיים הובסה יפן במלחמה והוא חזר עם משפחתו ליפן. הוא למד סוציולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת ואסדה ובשנות ה-60 השתתף במרד הסטודנטים שהקיף אז את העולם. "לחמנו למען חופש אקדמי, חלמנו על אידיאלים חדשים. 8,000 סטודנטים לקחו חלק במרד שארך כשנה, ונכשל". במקרה התגלגל אז לידיו ספרו של מרטין בובר "נתיבות באוטופיה", והירוקאווה מצא את עצמו נצמד למיתוס של סוציאליזם אוטופי. הוא החליט לעזוב הכל ולנסוע לחיות חיים סוציאליסטיים בקיבוץ.

הוא הגיע ארצה עם כמה חברים כחודש לפני שפרצה מלחמת ששת הימים, והתיישב בקיבוץ דליה כמתנדב. "עבדנו במשק ובנינו מקלטים מאחר שרוב הגברים גויסו. ההזדהות שלי עם ישראל המותקפת היתה עצומה. חשבתי שהערבים הם גנגסטרים רעים. ואז נגמרה המלחמה בניצחון גורף והחיילים חזרו למשק והיתה חגיגה גדולה, וגם אני לקחתי חלק ברגע השוביניסטי ההוא. "אני זוכר שנסענו לירושלים המזרחית עם חברים מהקיבוץ", הוא ממשיך. "לראשי היה כובע טמבל, ואני לא יכול לשכוח ילד פלשתינאי שפגשתי בעיר העתיקה מניף דגל לבן. הוא פחד ממני כי הייתי חלק מהישראלים הכובשים. לאט לאט החל לקנן בי הספק. העובדה שהישראלים היו כה בטוחים בצדקתם, זה נשמע לי קצת מוגזם. הרי גם ביפן השתרשה האמונה שכיבוש סין הצדיק את מותם של מיליונים, ואני הפגנתי כסטודנט נגד התפישות הללו. הפתיע אותי אז, ב-67', שלא שמעתי אף אחד בקיבוץ מביע צער על הקורבנות של הצד השני".

באחד הימים טייל בשבילי הקיבוץ והגיע לפאתי המשק, שם גילה חורבות של בתים. "כחובב ארכיאולוגיה, זיהיתי שאלה לא חורבות עתיקות. שאלתי אנשים במשק ולא קיבלתי תשובות. לבסוף מישהו הביא לי מפה והראה לי ששכן שם כפר ערבי". הכפר, דליית א-רוחה, פונה בסוף מארס 48' מתושביו. הירוקאווה החליט ללמוד את ההיסטוריה של הארץ ובתום שהות של שנה בדליה עבר לקיבוץ הקומוניסטי יד חנה, ממנו היה יכול לראות את מסגדי טול כרם. פנינה פיילר מיד חנה אומרת שהיא זוכרת היטב את הירוקאווה כ"אישיות, אינטלקטואל עם תפישה בלתי רגילה, שהיה מגובש פוליטית והיה כבר אז נגד מלחמות ומיליטריזם. הוא היה פרוגרסיבי, כמו שאומרים".

למעלה: חורבות דליית א-רוחה (משמאל) ומשפחה מפליטי הכפר המתגוררים במחנה הפליטים קלנדיה. למטה: תמונות מאזור צ'רנוביל הנגוע בקרינה (צילומים: ריואיצ'י הירוקאווה)

פיילר היתה אחראית על המתנדבים בקיבוץ, והיא זוכרת שהירוקאווה היה עובד חרוץ ומבוקש בחקלאות. "מאחר שהוא התעניין בבעיה הישראלית-פלשתינית, למדנו עברית מספרו של אהרן כהן 'המזרח הערבי של ימינו'. היינו נפגשים פעמיים בשבוע, קוראים בספרו של כהן ומשוחחים על פוליטיקה". כהן, שנמנה עם מייסדי מפ"ם והואשם בשנות ה-50 בריגול לטובת ברית המועצות, זכה גם לביקור של הירוקאווה, שבא לקיבוצו ללמוד מפיו על המצב. הוא נסע גם לטול כרם ופגש ערבים, וניסה לארגן מפגשים בינם לבין אנשי הקיבוץ.

ביד חנה התיידד הירוקאווה עם בן ציון פליישר, ניצול שואה מבוגר וערירי. פליישר היה חבר בארגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן"), והוא לקח את הירוקאווה למפגש של חבריו בתל אביב. זה היה ב-68' ומצפן, שאז מלאו שש שנים לקיומו, היה מבודד ומותקף בגלל התנגדותו לכיבוש ולציונות. חיים הנגבי, ממייסדי מצפן, זוכר את הירוקאווה יושב במפגשים עם עט ונייר ורושם כל מלה. בהפגנות תמיד ראו אותו עם מצלמה.

"מצפן היה בית הספר שלי", הוא אומר. "אלה שנים שהעולם היה בתנועה ומרד הסטודנטים התחולל באירופה ובארה"ב, והמהפכה שלי התבצעה בישראל. במצפן למדתי להתבונן בעולם. בכל מפגש התמקדו בנושא כלשהו וכך למדתי הרבה, על הקונפליקט היהודי-ערבי ובעיקר על ערביי פלשתין. מצאתי שזה טוב שאני לומד על הנושא דווקא מהצד היהודי הנאור". הוא מלא זיכרונות מתוקים מהימים שבהם יצא עם חבר מצפן לכתוב בגניבה על קירות בתים ביפו את הסיסמה "הלאה הכיבוש".

בין הפגנה לפגישה היה נוסע ברחבי הארץ ומתעד במצלמתו את שרידי הכפרים הפלשתיניים שנהרסו ב-48'[מקבץ מהתמונות שצילם בשטח תל אביב נמצא בסוף הכתבה "תל אביב על חולות נבנתה?"]. בהמשך עבר לירושלים, שם החל לעבוד כפועל בניין. "הייתי עני מרוד ולא היה לי כסף לקנות יותר מכיכר לחם אחת ליומיים. הפועלים הערבים היו מוציאים בצהריים כריכים טובים, וכשהציעו לי, למרות שהייתי רעב, סירבתי. לפעמים הייתי הולך לחתונות בעיר המערבית ואומר שאני צלם יפני. בדרך כלל קיבלו אותי במאור פנים, וכך זכיתי פה ושם בארוחות חמות".

הוא התגורר בחדרון שכור וכשלא עבד בבניין, ייחד את רוב זמנו ללימודים בספריית האוניברסיטה העברית, כשהוא מתרכז בספרי צילום וציור קלאסי. לאחר תקופה ממושכת של רעב תמידי הוא נחלש כדי כך שהתקשה לצאת מהמיטה. גאוותו מנעה ממנו לבקש עזרה מחבריו ממצפן. "לא חשתי שאני תורם משהו לארגון", הוא מתנצל. לבסוף נשבר; ערב אחד הלך למעונות הסטודנטים הזרים ושילשל לאחת התיבות מכתב שבו פירט את ייסורי הרעב הממיתים שלו. "למחרת שכבתי חולה במיטה כשחמישה סטודנטים אמריקאים דפקו על הדלת. הם לקחו אותי למעונות, פתחו לפני את הלוקרים שלהם ואמרו לי לאכול כמה שאני רוצה. הם גם עזרו לי לארגן את התערוכה באוניברסיטה העברית".

התערוכה שהציג באוניברסיטה נקראה "ביטחון". "הם קיוו שאציג מראות מיפן ואני תליתי תצלומים של חורבות הכפרים הערביים, ותצלומים של חיילים ישראלים. התערוכה עוררה זעם רב, שהתבטא בטקסטים שהמבקרים כתבו במחברת שהשארתי באולם. אף אחד מאלה שכתב במחברת לא הסכים להכיר בעובדה שמדינת ישראל הוקמה על חורבותיו של עם אחר. הביקורות על התערוכה היו שליליות, למעט ביקורת לא רעה ב'ג'רוזלם פוסט'."

נישואי ריואיצ'י ורותי

לאחר תקופת ירושלים הגיע למסקנה שכדי להבין טוב יותר את הפעילות במצפן עליו לשפר את העברית שלו, והוא עבר לקיבוץ עין השופט והחל ללמוד באולפן. זה היה ב-69' ולקיבוץ הגיעה רותי יושקוביץ, צעירה יהודייה מפאריס. היא היתה יפהפייה עם עיניים תכולות, בת להורים שומרי מסורת שהיו אוהדי מורשתו של מנחם בגין. בשיחה טלפונית מטוקיו, מקום מגוריה, היא מספרת שבבית הוריה שמעה שהיהודים הם עם סגולה ושישראל היא המדינה הנהדרת בעולם. בתחושה זו הגיעה ארצה. לא היא ולא הוריה העלו בדעתם שבתוך שנה היא תינשא לצלם יפני, ועוד רדיקל שמאלני.

הוריה של יושקוביץ הם יוצאי פולין שמצאו מסתור מהנאצים בברית המועצות. בתם הבכורה נולדה בסמרקנד. לאחר המלחמה הם השתקעו בפאריס. ב-48' גילתה האם שהיא שוב בהריון ורופא בישר לה שהיא נושאת שלושה עוברים ברחמה. מאחר שכל קרוביה ניספו בשואה, היא חשבה שההריון המיוחד הזה הוא אות משמים ועל כן חובה עליה לעלות לישראל. ב-49', בבית החולים בחדרה, הגיחו לעולם רותי, אחותה ואחיה. למחרת קיבלה המשפחה מברק ברכה מבן גוריון והאם המאושרת והשלישייה צולמו לעיתון. הם התגוררו ביפו ליד מסגד חסן בק, והאב ניסה להתפרנס ממכירת עתיקות בשנים הקשות של הצנע. כשמלאו לרותי ארבע שנים חזרו לפאריס, שם פתח האב מפעל קונפקציה למעילים.

בגיל 18 רצתה יושקוביץ להתחיל בחיים עצמאיים. אחיותיה כבר היו בארץ, נשואות לישראלים. "הורי לא הסכימו שאגור לבד בפאריס כך שנותרה לי אופציה אחת, לנסוע לישראל לחיות בקיבוץ". בהתחלה נשלחה לשדות-ים ואחר-כך הגיעה לאולפן בעין השופט. תמר (גרסטנפלד) סלבי, אז חברת מצפן וכיום חיה בטוסקנה, זוכרת שהיתה בין רותי לריואיצ'י אהבה גדולה. "הם בקושי ידעו עברית, כך שזאת היתה אהבה סוערת בלי שפה. לאחר שעזבו את הקיבוץ לא היה להם גרוש, ואני זוכרת שניסינו לחפש יחד בית בתל אביב".

יושקוביץ והירוקאווה גרו בכרם התימנים. בערבים נהגו ללכת לשוק הכרמל לאסוף ירקות שהשליכו הסוחרים. זמן מה התגוררו בחדר אצל דויד מוזס על הגג, בדירה עלובה למדי של שני חדרים שתיפקדה כמשרד של מצפן ובה נערכו לפעמים הפגישות. יושקוביץ זוכרת נסיעה לחיפה לפגוש את המשורר מחמוד דרוויש, ואת עורך הדין סברי ג'רייס, ממקימי התנועה הלאומית הערבית "אל-ארד", שהוצאה אל מחוץ לחוק. ספרו של ג'רייס "הערבים בישראל", שיצא ב-66', עשה עליהם רושם רב. את הספר מחזיקה יושקוביץ עד היום על המדף בדירתה בטוקיו, לצד ספרו של נתן ויינשטוק "ישראל ללא ציונות". יושקוביץ: "בתקופה ההיא לא היה לי עניין לא בכור בדימונה ולא בפלשתינאים. אותי העסיק רק הקשר עם ריואיצ'י, ואיך להבטיח שהורי לא יידעו על הרומן שלי עם גוי שהוא בנוסף לכל גם אסיאתי".

ביוני 70' פג תוקפה של הוויזה של הירוקאווה והזוג נסע לפאריס. הוא לא שכח את האכזבה של הוריה על כך שמכל העדות והלאומים בישראל בחרה דווקא ביפני. כשלושה חודשים הם שהו בפאריס ומאחר שכבר ידעו שיבנו את ביתם ביפן, לקח ריואיצ'י את רותי לחנות ספרים והמליץ על המדף הפוליטי-סוציאליסטי הנכון, ושם לדבריה החל המסע האינטלקטואלי הפרטי שלה. ב-71' נישאו ביפן. הוריה לא טרחו לבוא. מאז נולדו להם שני ילדים, תמר, היום בת 28, וריי, בן 27.

בטוקיו עבד הירוקאווה בשטיפת כלים ובשעות הפנאי כתב את ספרו הראשון, על ישראל. "הציונות והערבים הפלשתינאים", שראה אור ב-71', לא כלל ולו צילום אחד. הספר דן במלחמת העולם השנייה, במלחמת העצמאות ובהיווצרות בעיית הפליטים, במלחמת סיני ובטבח כפר קאסם, במלחמת ששת הימים ובראשיתו של הטרור הפלשתיני, וכמובן גם במצפן. הוא התקבל ביפן בעניין רב. "לפי אופן התיאור של מצפן", הוא מחייך, "אפשר היה לחשוב שזה ארגון ישראלי גדול".

שם חיבה: קוזו

לאחר פרסום הספר חש הירוקאווה שהפרק הישראלי בחייו נגמר. עם רותי ותמר הפעוטה עברו לנארה, עיר הולדתו של אביו. הוא התפרנס ממכירת כרטיסים ללונה פארק ובמקביל פתח עם חבר חנות לספרים עתיקים. הוא תיכנן להמשיך ללמוד אלא שאז קרא בעיתון על פעולת הטרור הרצחנית של החולייה בראשות קוזו אוקמוטו, חבר הארגון השמאלני המחתרתי "הצבא האדום היפני", בשדה התעופה לוד, ב-30 במאי 72'. אוקמוטו יצא לפעולה בשירות החזית העממית לשחרור פלשתין, אחרי שהתאמן במחנותיה בלבנון. בפיגוע נהרגו 25 איש ועשרות נפצעו.

"פעולת הטרור של אוקמוטו עוררה בי הרבה שאלות, למה ואיך בוצעה פעולה איומה כזאת. צריך לזכור שהרצח הזה הפנה את תשומת הלב לבעיה הפלשתינית והרבה פניות זרמו אלי מעיתונים יפניים. המשטרה היפנית החלה אז לעקוב אחר הדואר שלי, אני מניח שהם חשבו שאני בקשרים עם פלשתינאים. התקשיתי להמשיך לעבוד בלונה פארק בנארה וחזרנו לטוקיו".

הוא הצטרף עם משפחתו לקומונה של אמנים ומוסיקאים וזמן מה חי כהיפי, גידל שיער והתלבש בהתאם. בשלהי 72', כשאזל הכסף, החליט לנסות להתפרנס מצילום. את מצלמת התיירים הראשונה רכש כבר בגיל 21 ומאז ראה עצמו כצלם חובב. ב-66', בהיותו בן 22, צילם בהירושימה פועלים המשליכים פסולת של בית חרושת, שגרמה לפגיעה אקולוגית. "כבר בראשית דרכי אלה היו הנושאים שעניינו אותי", הוא אומר, אבל הוא לא שיער שיום אחד יצלם את אחד מאלבומי הצילום החזקים ביותר על האסון הגרעיני בצ'רנוביל.

התמונה מימין: הפגנה ביום השנה הראשון ליום האדמה, 1977. משמאל: פליטים במחנה שאטי ברצועת עזה, 1976 (צילומים: ריואיצ'י הירוקאווה)

אירועי יום האדמה ב-30 במארס 76', שבהם נהרגו שישה ערבים ונפצעו 59, זכו לידיעה קטנה בעיתון יפני. הירוקאווה ראה את הידיעה והחליט שעליו לחזור לישראל. הוא השאיר את רותי ואת שני הילדים בטוקיו ובא. עקיבא אור, מהגרעין המייסד של מצפן, לקח אותו לסיור בסח'נין, דיר חנא ובעראבה, שהיו נתונות עדיין בעוצר. הוא צילם וראיין את הפצועים, וגם פגש את החברים הוותיקים ממצפן. להפתעתו פנו אליו כולם בכינוי "קוזו", שנהיה מזוהה בעיני הישראלים עם היפנים. גם כך היה שמו האמיתי קשה להם להיגוי. עד היום קורא לו זנד "לואיג'י"; רותי מבטאת את שמו "יואיצ'י", בהשמיטה את ה-ר'.

איך הרגשת כשקראו לך חבריך מהשמאל "קוזו"?

"הכינוי קוזו היה לטעמי בדיחה מסוכנת, למרות הסוריאליזם שלה. ביקשתי שיפסיקו, אבל הם המשיכו ואני ויתרתי".

באוקטובר 2000, כמעט חצי יובל אחרי יום האדמה, חזר הירוקאווה לעראבה, לראיין את חסן עאסלה, שאיבד את בנו, אסיל, פעיל בארגון נוער יהודי-ערבי, בהפגנות המחאה על ביקור שרון במתחם אל-אקצה. "הוא זיהה אותי ואמר שהוא זוכר אותי מהימים של מצפן. זה היה מזעזע כשהוא שאל למה לא באתי לבקר חודש קודם לכן. הוא חשב שנוכחות עיתונאים זרים היתה אולי מונעת את הריגת בנו מטווח קצר על ידי שוטרים ישראלים".

חסן עאסלה, 2000. בנו אסיל נהרג מירי שוטרים בהפגנת מחאה על ביקור שרון במתחם אל-אקצה (מתוך ראיון מצולם שקיים אתו ריואיצ'י הירוקאווה)

לבד בסברה ושתילה

ב-76' שהה הירוקאווה בישראל כחודש, ואסף חומר לספרו השני. בתום הכתיבה החליט לחזור לצילום עיתונות. בלבנון כבר השתוללה מלחמת אזרחים, והוא כלל אותה בסיוריו במזרח התיכון. לא היה מחנה פליטים בלבנון שאותו לא פקד עם מצלמתו. בהמשך נסע וחזר, כשהוא עובד כצלם וכתב לעיתונים ומגזינים ביפן.

ב-80' הוא ורותי נפרדו, עובדה שלא מנעה מהם להמשיך לשתף פעולה בפרויקטים שונים. ב-82' התפרסם ביפן ספרה של יושקוביץ "היהודיוּת שבי", שעסק בקורות משפחתה ובחוויותיה בישראל, עם צילומיו של הירוקאווה מביירות המופצצת על ידי צה"ל. יושקוביץ אומרת שהחלה לחפור ביהדותה בגלל ריואיצ'י והתעניינותו בזהות ובהיסטוריה. ספרה זכה בפרס של "פלייבוי" יפן, ואת הכסף ניצלה למסע שורשים בפולין עם הירוקאווה ושני ילדיהם, כולל ביקור באושוויץ. שם הם נפרדו: הוא ושני הילדים המשיכו לטיול בסוריה. היא, שבדרכון שלה כתוב שנולדה בחדרה, לא יכלה להצטרף.

בשנים ההן עבד הירוקאווה בהתנדבות בעריכת כתב העת של אש"ף ביפן. ביקורו הראשון של יאסר ערפאת ביפן, ב-81', גרם לו להפסיק לעשן. הירוקאווה התבקש על ידי נציגות אש"ף ביפן לדאוג לביטחון היו"ר. הוא שכר לשם כך מאסטר בקרטה ומאסטר בג'ודו, אבל בגלל נטל האחריות והמתח עישן בלי הפסקה. בתום הביקור התמוטט מהרעלת ניקוטין קשה ויותר לא חזר לעשן.

משימותיו בלבנון בשנות ה-80, גם ככתב טלוויזיה, באו בצרורות. הוא שהה בבקעת הלבנון וצילם בבית חולים ילדה שידיה נשרפו. הוא תיעד את הכניסה של הכוחות הישראליים למערב ביירות. הוא לא החמיץ את תיעוד העיר המופצצת, את אזור האוניברסיטה ומוזיאון הגבורה שבעיר. כאשר אש"ף נאלץ לצאת מביירות, רוב העיתונאים הזרים עזבו אף הם את העיר. הוא נשאר, וכך היה לעיתונאי הזר הראשון שנכנס למחנה שתילה אחרי הטבח.

"הישראלים הפציצו והפציצו ואחר כך הגיעו גם הטנקים, ואני פחדתי מאוד. לא רציתי לצלם בחסות הצבא הישראלי. המשימה שלי היתה להתבונן ולתעד רק את הקורבנות, זו השקפת עולמי. במשך כיומיים לפני הטבח לא צילמתי דבר, ועוד הספקתי לעזור לרופאה גרמנית מהצלב האדום לברוח מביירות. חזרתי לבד לעיר, זה היה יום שני, 18 בספטמבר. הבחנתי שמשהו קורה, ושאין עיתונאים במחנות. החלטתי שאני חייב לצלם, מה שלא יהיה. התעוררתי מוקדם בבוקר והרגשתי כאב ראש וסימנים ראשונים של שפעת. הבנתי שאני פוחד ומחפש סיבות לא ללכת לשם. אחרי שעה של היסוסים החלטתי להתקרב לאט לאט.

"הכניסה היתה חסומה בטנק ישראלי והחיילים אסרו עלי להיכנס. מבפנים עוד נשמעו קולות ירי. הקפתי את המחנה לעבר הכניסה הדרומית ובדרך פגשתי מישהו שאמר לי שמתרחש טבח בפנים. הדרך פנימה מהכניסה היתה ריקה, אבל יצאתי מיד החוצה, כי פחדתי. אני חושב שמישהו עקב אחרי, כי כאשר נסוגתי לאחור, עפו קליעים מסביבי. חזרתי לכניסה הראשית של שתילה וחיכיתי. כעבור זמן מה השתרר שקט מוזר. הכנסתי טייפ קטן לכיס החולצה ונכנסתי פנימה. השמים היו כחולים והיתה רוח חזקה. הרבה כבסים נקיים היו על החבלים בתוך המחנה. הלכתי כמה מטרים ונגלו לעיני רק גוויות ועוד גוויות שהיו פזורות בסימטאות. הייתי בהלם מוחלט ופרצתי בבכי. רק גוויות היו שם.

"כעבור בערך שעתיים הגיעו אנשי הצלב האדום ועיתונאים נוספים, ואז החלו לצאת בני אדם ממקומות מסתור שונים. מבוהלים, רעבים, רועדים מפחד. כשיצאתי מהמחנה התגלה לעיני מראה מוזר ביותר. על טנק ישראלי ליד הכניסה למחנה ישב חייל, פלג גופו העליון עירום, ומעליו פתוחה מטרייה צבעונית להגנה מן השמש. הוא היה מרוכז בקריאת ספר".

התמונה ממחנה שתילה לאחר הטבח (צילום: ריואיצ'י הירוקאווה)

הוא שלח את התצלומים ל"פלייבוי" יפן ולעיתון הנפוץ "יומיאורי". ב-83' זיכה אותו הארגון הבינלאומי של העיתונאים בפרס על התצלום משתילה, זה שכיכב במודעות התעמולה נגד שרון בעיתונות הערבית. תצלומי הטבח שלו הודפסו בעיתונים ביפן ובארצות נוספות והוא השקיע את כספי התמלוגים בהדפסת כרזות מחאה. הוא השלים את עריכתו של סרט תיעודי קצר מהחומרים שצילם במצלמת הסופר-8 שלו ‒ אבל הוא לא הצליח להירגע. מראות הטבח לא סרו ממוחו זמן רב לאחר שובו לטוקיו, והוא הרגיש שעליו לחזור למחנות כדי להמשיך ולתעד את חייהם של הניצולים.

ב-83' הגיע לסברה ולשתילה והחל לראיין קרובי משפחה של ההרוגים. יום אחד ניגשה אליו מורה מקומית, ושאלה למה הוא מקדיש את זמנו למתים במקום לעזור לילדים היתומים. הירוקאווה רשם לפניו את ההערה. הוא הכין 21 תצלומים של ילדים אוחזים בחפצים שונים שנותרו מיקיריהם, כמו תעודות, שעונים או פרטי לבוש. עם שובו לטוקיו הציג את התצלומים בתערוכה גדולה, שבה הציג גם את התצלומים מהטבח. על הקיר בגלריה נתלתה פנייה לציבור היפני, לתמוך ולסבסד את יתומי המחנות בלבנון. כדי לטפל בגל הפונים הוא הקים ב-84' את עמותת "ילדי פלשתין", שהוא עצמו עמד בראשה עד לפני חצי שנה.

הארגון הציע לכל פונה להיות אחראי לרווחתו של יתום פלשתינאי בלבנון ולממן את הוצאות החינוך והבריאות של הילד או הילדה עד שיגיעו לגיל 16. זה התחיל עם 21 יתומים והגיע ל-400. הירוקאווה עצמו אימץ ילדה, מרוות עפיפי, וגם תיעד אותה בספר "ילדים פלשתינאים", שראה אור ב-86'. כיום עובדת מרוות כאחות בבית חולים בביירות.

שנות פעילותו בלבנון הניבו אלבומי צילום וספרים, תערוכות, סרטים וכתבות לטלוויזיה, וכן מימון לבניית גן ילדים במחנה פליטים. שום דבר לא עצר בעדו: לא תלונות ילדיו שהוא אף פעם לא נמצא בבית, ולא העובדה שפעם נחטף על ידי אנשי חיזבאללה וניצל בנס. "הם הגיעו חמושים למלון שלי ולקחו אותי איתם די באלימות. הלכנו ברחוב הראשי בביירות וכולם צפו בי מוקף באנשי חיזבאללה החמושים, ואיש לא העז להתערב להגנתי. הבחנתי שהם הנידו ראשם בצער, כאילו אומרים, הנה עוד עיתונאי עומד להירצח. אני התמקדתי באצבעות של אנשי חיזבאללה על ההדק, פרקים מתוחים מעצבנות. החלטתי שהדבר היחיד שעשוי להציל אותי יהיה החיוך. לחייך כמו טיפש ולא לחדול. כשהאווירה קצת נרגעה אמרתי להם במין היתממות של טיפש שאני בעצם לא אדם רע ושאין להם מה לכעוס עלי כי לא אני האויב, וזה עבד למזלי".

מילדי פלשתין לצ'רנוביל

ב-87' פנה אליו מו"ל שתיכנן הוצאת מגזין ברוח "לייף" האמריקאי וביקשו להכין כתבה מצולמת גדולה על סוגיית הנשק הגרעיני. הוא ביקר וצילם בווינסקיל, אנגליה, שם נפלטו ביולי 57' כמויות גדולות של פלוטוניום מהכור הגרעיני. הוא ביקר בכור הגרעיני בטרי מייל איילנד בפנסילבניה, שם היתה דליפה רדיואקטיבית במארס 79' והרשויות שקלו לפנות 600 אלף תושבים. בפנסילבניה פגש אמריקאית שאספה במשך שנים עלי צמחים באזור התאונה. ככל שעבר הזמן העלים היו גדולים יותר, צמחו לממדים מפלצתיים ושינו צורה וצבע.

ב-86' קרתה התאונה בכור הגרעיני בצ'רנוביל והירוקאווה, שהיה עסוק עם ילדי פלשתין, החליט להקצות את רוב זמנו לנפגעי האסון הרוסי. זה החל בביקורים תכופים ובהבאת ציוד רפואי ותרופות, עד שב-91' הקים את הארגון היפני למען ילדי צ'רנוביל. דגם הטיפול בילדים הלבנונים חזר על עצמו: משפחות ביפן "אימצו" ילדים שנפגעו מקרינה ובתרומה חודשית של 50 דולר סייעו בשיקומם. מכספי תרומות בנה הארגון בית חולים ומרפאות באוקראינה ובבלארוס. הירוקאווה אירגן תערוכות צילום והפיק אלבומי צילום שנועדו לגייס כספים למען ילדים שלקו בסרטן בעקבות התאונה.

הפרויקט האחרון שלו, שהתמשך מספר שנים, הוא תיעוד של כל 458 היישובים שפונו בעקבות התאונה, שכונס באלבום קודר בשחור-לבן, ובו גם מפות מפורטות של האזורים הנטושים. הקרינה היתה בעיה. הוא הסתובב עם מונה גייגר ובמקומות המסוכנים הקפיד להישאר על דרכים סלולות ולהיפטר אחר כך מהנעליים ומהבגדים העליונים. "אני זוכר נסיעות בדרכים מכוסות בהריסות ובעצים שקרסו. לפעמים לקח יום שלם להגיע לכפר נטוש".

אחת מנפגעות הקרינה מצ'רנוביל, 1996 (צילום: ריואיצ'י הירוקאווה)

בינתיים נישא בשנית, הפעם ליפנית, והזוג בילה את ירח הדבש בנסיעות להבאת תרופות וציוד רפואי לצ'רנוביל. בנם, בן שמונה, תוהה לא פעם מתי אביו ימצא זמן להיות איתו בטוקיו, אבל הירוקאווה הנבוך אומר שהוא חייב להשקיע לא פחות בילדי צ'רנוביל.

גם באוקראינה אימץ ילדה, סווטלנה יקוביצוק, יתומה מאב, שאותה פגש לפני ארבע שנים בבית חולים בקייב. היא סבלה מלוקמיה ומסרטן הבלוטות ולא רצתה לראות איש, ובוודאי לא ללכת לבית הספר. "בהתחלה רק ביקרתי אותה. לאט לאט הצלחתי להוציא אותה לבית האופרה ולבלט בקייב. בהמשך אירגנתי מורה שיבוא ללמד אותה יפנית, והיא נדלקה והחלה ללמוד תרבות יפן. היא למדה בכוחות עצמה והגיעה להישגים מפתיעים. בשנה שעברה היא התקבלה ללימודי יפן באוניברסיטה, לאחר בחינות קפדניות ביפנית. עכשיו היא בת 17, והרופאים אומרים שהחלימה לגמרי". במשך השנים צילם אותה לסרט תעודי שיוציא בעתיד.

איך אתה מפריד בין עבודתך העיתונאית לפעילות ההתנדבותית?

"קשה להפריד וקשה גם לנתב בין שני התפקידים. בתקופה שעמדתי בראש הארגון לילדי פלשתין היו לי בעיות פרנסה, אז לוויתי כספים מחברים ואחר כך עסקתי במלאכות שונות כדי להחזיר את החובות. לאזור צ'רנוביל לא נסעתי אף פעם על חשבון הארגון. תמיד הייתי מסדר לעצמי משימה עיתונאית, מטעם רשת טלוויזיה או עיתון, ובשכר שקיבלתי מימנתי פרויקטים שונים".

אלבומים של ריואיצ'י הירוקאווה וגיליונות של כתב העת שערך. למטה במרכז: האלבום ובו צילומי 458 היישובים באזור צ'רנוביל שפונו מתושביהם

מתקן עולם?

ב-95' נאלץ לפתוח בחזית חדשה. דיוויד גודמן, יהודי אמריקאי שנשוי ליפנית, והיפני מיאצווה מסאנורי, כתבו ביחד ספר ("Jews in the Japanese Mind") שבו קבעו כי בשמאל היפאני יש נטיות אנטישמיות, ונקבו בשמותיהם של הירוקאווה ויושקוביץ כדמויות בולטות במחנה הזה. "כעסתי מאוד", אומר הירוקאווה. "אנשי הימין הרכיבו רשימה של אישים התומכים בפלשתינאים, או שהיו נגד הכיבוש הישראלי, רשימה של אמנים ואנשי רוח יפנים ורותי ואני בתוכם. הספר ראה אור בארה"ב ואחרי שהוא תורגם ליפנית ב-99' כתבתי למו"ל ומחיתי נגד הטענה הזאת. בתשובה הוא כתב לי שהם לא סימנו אותנו כאנטישמים, אלא שפעילותנו בעד העם הפלשתינאי ונגד הכיבוש הישראלי הכשירה את הקרקע להפצת האנטישמיות ביפן. ועכשיו אני שומע שהסיפור המגוחך הזה הגיע עד המכון לחקר האנטישמיות באוניברסיטת תל אביב".

התעמקת בפרשת הכוזרים ואף נסעת לחפש את שרידי ממלכת הכוזרים. אהוד יערי פגש אותך וצילם אותך על סירה בים הכספי כאשר הוא עבד על הסדרה שלו בנושא מ-97'. ממאי 2000 אתה עובד על כתבת טלוויזיה המתמקדת בסוגיות של זהות יהודית ומראיין היסטוריונים וארכיאולוגים מאוניברסיטת תל אביב. מה מרתק אותך כל כך ביהדות ובישראל?

"באתי לישראל צעיר, אחרי שסיימתי את לימודי באוניברסיטה. רק כאן התחלתי לחשוב, פה התגבשתי והתחלתי להתבונן בעולם. ישראל הפכה בשבילי למולדת של המוח והמחשבה. כשאני חושב על זהות יפנית, אני עושה זאת באמצעות הזהות היהודית. השאלות כל כך דומות. בישראל יש הנסמכים על מורשת אבות כדי להצדיק מהלכים לאומיים פוליטיים וכך זה גם ביפן. גם לנו היתה עד מותו של הקיסר הירוהיטו ב-87' רק מורשת אחת, ההיסטוריה של השושלת הקיסרית. אבל למדינות יש לפעמים כמה היסטוריות שונות, כמו באזור שלכם. הרצון שלי לחקור את ההיסטוריה היפנית צמח מלמידה של הזהות היהודית. כך שבמובן מסוים אני שייך לכאן".

ואיך אתה מצליח לחבב אותנו, למרות הכל?

"אני אוהב יהודים ויש בארץ תפוצה מגוונת של עדות שונות, של חילונים ושל דתיים. אבל אני שונא, שונא מאוד, את המתנחלים".

כשהוא מדבר על יחסו למתנחלים הוא עובר לעברית מרוב התרגשות: "צילמתי את הלוויית אחד החיילים שנרצח במעשה הלינץ' ברמאללה, ועמד שם רב שהסית וחזר ואמר ששוב הורגים יהודי כי הוא יהודי. הרב הזה בכלל לא מסוגל להבין את הצד השני כי הוא לא מכיר בו ולא רואה אותו. אני בן של קולוניאליסט ואני יכול להבין מה יוצר קולוניאליזם, אלו דברים נגועים ומזוהמים יוצר הכיבוש. הרס עצמי הן של הכובש והן של הנכבש. כך שאני שונא את סיסמאות הכיבוש ואת השליטה על עם אחר. אגב, אני גם לא אוהב את החמאס, כפי שאפשר לנחש. אני כותב עכשיו ספר שייקרא 'המזרח התיכון והדרך לדו-קיום'."

לקראת הסוף הוא מבקש שלא אקשה עליו. "אל תשאלי אותי איך אני תופש את עצמי. תשאלי אולי את שלמה זנד אם אני 'מתקן עולם', אני לא טוב בהגדרות האלה. לפני שפגשתי את סווטלנה ראיתי ילדה אחרת, צילמתי אותה והיא מופיעה בספר. אחרי שצילמתי אותה היא מתה ויותר לא רציתי להתבונן בילדים מתים. חשבתי, אולי אני יכול לעשות דבר מה. כך, בכל פעם אני מרגיש שאולי אני יכול לתרום משהו, ולו רק לילד אחד. הצלחתי לעזור לסווטלנה. זה היה הישג. זה לא תיקון עולם לעשות כמה דברים למען ילדים סובלים".

*

["נכבה": מקבץ סרטי וידאו שצילם ריואיצ'י הירוקאווה בביקוריו במזרח התיכון, עם כתוביות ביפנית ובאנגלית]