ויכוח עם נתן ילין-מור על מקורותיה של מלחמת 67'; מצד ישראל זו לא היתה מלחמת מגן.

פרק ג' של המכתב הגלוי – המטרה המעמדית של הייצור.

מן העיתונות הישראלית, ספטמבר 1968: הפוגרום נגד ערבים בתחנה המרכזית בתל אביב, התנחלויות חדשות, תוכניות חינוך מגמתיות ומדוע זכה שגריר ישראל בבון בכינוי "חזיר".

עבודת הפועלים מהשטחים ו"הפלא הכלכלי" הישראלי: הישראלים מתחילים אט-אט להפוך לגזע של אדונים, ממש כמו עמיתיהם הדרום-אפריקאים.

אין אנו צריכים לחשוש לבקר את משטרו של נאצר ולא את ברית המועצות.

סיפורם של שרידי קבוצתו של צ'ה גווארה, שהצליחו להימלט מבוליביה לצ'ילה (התפרסם בכתב העת השמאלי האמריקאי "ראמפארטס").

אם דיין מכריז כי ישראל תחזיק בכל השטחים, לא תתן זכויות אזרח לפלסטינים ותמנע מהם הקמת מדינה עצמאית, אין צורך בתריסר הישראלים "המשמיצים את המדינה"; דיין עושה זאת ביתר הצלחה.

אשמת הפוגרום במזרח ירושלים מוטלת על כל התומכים בהמשך הכיבוש.

מהפכת הסטודנטים בצרפת מוכיחה כי המפלגות הקומוניסטיות אינן שייכות למחנה השמאל המהפכני.

(חלקו השני של פרק ב'): מצב המעמד העובד, שכר העבודה וחלוקת התוצר העודף מוכיחים כי בפולין שורר משטר של ניצול מעמדי.

למרות החיכוכים, הציונות נערכת תמיד לצד האימפריאליזם, ונגד השאיפות הלאומיות הערביות.

אלה שנקטו עמדות שמאליות בשאלות בינלאומיות שונות, אך התייצבו להגנת ישראל וקיבלו את גרסת ממשלתה, כי מלחמת יוני 67' היתה "מלחמת קיום".