רוב האנשים המגיעים לאתיאיזם ממשיכים לשמור בדמיונם דת טהורה ועטורת יופי מיוחד, וכן הערכה לתפקידה ה"מתקדם" של הדת בשחר התפתחות החברה האנושית.

במלאת 30 שנה להפיכה הפאשיסטית, הלקח ברור - הומניזם ריאליסטי יכול להיות רק הומניזם לוחם, יש להיזהר מפני יסודות ורודים המעמידים פני אדומים, ואין תחליף לחשיבותה של סולידריות בינלאומית של כוחות הקידמה.

העיקרון הבסיסי של כל חוקה הוא השמירה על הרכוש הפרטי.

צביעותם של המפגינים נגד ביקורו של אדנאואר.

מדיניות ה"עלייה" מפלה במפורש את היהודים לטובה; מכאן נובעת בהכרח אפליה לרעה של כל מי שאינו יהודי.

בהסברה הציונית החדישה אפשר לשמוע על הצורך בעלייה המונית לשם ביסוס ביטחון המדינה (כולל או לא כולל כיבוש שטחים נוספים), ומצד שני על הצורך במדינה ובהרחבתה לשם קליטת העלייה ההמונית.

על אף הצהרתו של משה סנה בכנסת, כי אם כבר דת אז הדת היהודית היא המתקדמת ביותר, הרי הדת היהודית, בתפיסת עולמה, היא לאומנית, גזענית ובלתי סובלנית לחלוטין.

במלחמת גרילה כמעט שאי אפשר להנחיל תבוסה צבאית שלמה למעצמה השלטת, אבל אפשר למרר את חייה ולעשות את העסק לבלתי משתלם עבורה, עד שתיאלץ לסגת.

שוב הוכח כי אי אפשר להגן על הדמוקרטיה הבורגנית נגד ההמונים המהפכניים, אלא בשיטות הריאקציה: שקר, הונאה ואלימות. לקח דומה נלמד עכשיו גם באינדונזיה.

במשטר של בעלות פרטית אפשרי תכנון ממלכתי אך ורק אם ביצועה של התכנית כדאי לבעלי ההון. השאלה אינה "תכנון מול שוק חופשי", אלא "תכנון של אילו תכניות, ולטובת מי".

יש ללכד כוחות נגד האימפריאליזם האמריקאי. אם ברית המועצות, מתוך שאיפה ראויה להערכה לשלום, חותרת לשאת חן בעיני ארצות הברית על ידי בלימה, או אפילו התנגדות למאבקים לשחרור לאומי ולסוציאליזם, הרי שלא יושג בכך לא שלום ולא צדק.

הביטויים הרדיקליים בקרב הערבים מפחידים את השלטון ושליחיו. ערבים "טובים" הטוענים שבכל אשמה הדמוקרטיה מספקים לשלטון את הנימוק לפגוע עוד בזכויות היסוד של הערבים.

כרוזי "מצפן" אל פועלי ועובדי בתי הזיקוק, פברואר 1966 – נובמבר 1973

בעקבות הצעות השלום של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, הוכח שוב כי הסכסוך אינו בין יהודים לערבים, ואפילו לא בין מדינת ישראל למדינות ערב. זהו סכסוך בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, ואין שום פתרון המאפשר לשתי אלה קיום יחד בשלום.