הנאצריזם לאן – א. סעיד (ג'ברא ניקולא)

[התפרסם לראשונה ב"מצפן", גיליון מס' 38, אוקטובר 1967; פורסם בשנית לאחר מות נאצר, ב"מצפן", גיליון מס' 56, נובמבר 1970]

הפיכתו של גמאל עבד אל-נאצר בשנת 1952 חלה בשיאה של גאות מהפכנית גדולה בעולם הערבי ובייחוד במצרים. שלטונו של המלך פארוק זועזע עד היסוד על ידי גל עצום של שביתות פועלים, מרידות והתקוממויות של פלאחים ועל ידי התגברות מלחמת הגרילה נגד צבא הכיבוש הבריטי באיזור תעלת סואץ. המונארכיה איבדה כליל את אחיזתה בעם. מצרים עמדה לפני מהפכה חברתית.

בנסיון נואש להגן על קיומו, ביצע ארמון המלוכה את הפרובוקציה של הצתת קאהיר (24 בינואר 1952). אולם מעשה זה – שהיה מכוון לגרום דמורליזציה בשורות תנועת ההמונים ולהוריד את קרנה של ממשלת הוואפד, שהחלה להיכנע ללחץ ההמונים – לא הציל את כס-המלכות ובעלי בריתו הפיאודלים. אכן, שריפת קאהיר נוצלה כתירוץ לפיטורי ממשלת הוואפד; תחתיה מונתה ממשלה אשר "לא תיכנע לרגשות האומה" וללחץ ההמונים. אך ממשלה זו נולדה נפל. במקום להשיב על כנם את "החוק והסדר", עמדה היא חסרת אונים מול הגל המהפכני הגובר. המשבר החמיר.

אולם במצרים לא היו לא תנועת פועלים מאורגנת, לא מפלגת פועלים ולא הנהגה פרולטארית מהפכנית. לקבוצות הסטאליניסטיות הזעירות – אשר הוחלשו מבחינה אירגונית ורוחנית כתוצאה ממאבקים ופילוגים פנימיים וכתוצאה ממדיניות הזיגזגים האופורטוניסטית של ברית המועצות – לא היתה כל השפעה על התנועה ההמונית. נהפוך הוא: מדיניותן של המפלגות הסטאליניסטיות, בעולם הערבי כולו, שהיתה נתונה לזיגזגים ולתנודות – בהתאם לאינטרס הדיפלומטי השוטף של הביורוקרטיה השלטת בברית המועצות – הביאה לכך שההמונים יסלדו ממפלגות אלה. אך ההמונים העמלים, שאוכזבו מן המפלגות הללו, לא היו מסוגלים עדיין ליצור במקומן הנהגה פועלית מהפכנית ולהקים מפלגת פועלים עצמאית. לפיכך היה מעמד הפועלים משותק למעשה מבחינה פוליטית ולא היה מסוגל למלא תפקיד מרכזי בתנועת ההמונים, או אף להשפיע עליה.

בנסיבות אלה היתה חבורת "הקצינים החופשיים" – בהנהגת עבד אל-נאצר – הגוף המאורגן היחיד אשר, הודות להשפעתו בתוך הצבא, היה מסוגל לחולל הפיכה.

הפיכתו הצבאית של עבד אל-נאצר היתה למעשה נסיון נואש מצידה של קבוצת קצינים, בני המעמד הבינוני הנמוך, לסלק את שלטון המלוכה המושחת – ובו בזמן "להציל את הארץ מן האנרכיה ושלטון האספסוף" ולשמור עליה כשדה פעולה בטוח עבור הקפיטאליזם.

הצבא – או, ביתר דיוק, שכבת הקצונה – נשאר הכוח הפוליטי העיקרי במדינה.

ממשבר נפשי – לשיא היוקרה

כאשר ביצעו עבד אל-נאצר וחבריו את הפיכתם, אמנם היתה להם מטרה; אך היתה זו מטרה מעורפלת עד מאוד. הם חשו בנחיצותן של רפורמות מדיניות וחברתיות – אך תוכנית לא היתה להם. כשתפשו את השלטון, ניצבו בפניהם שלל בעיות מדיניות וחברתיות סבוכות אשר אותן אף לא העלו בדעתם קודם לכן; עתה עמדו הם נבוכים וחסרי-אונים מול בעיות אלה. הם אף החלו להתחרט על "פזיזותם" ועל "קלות דעתם" שדחפו אותם לביצוע ההפיכה. עבד אל-נאצר עצמו הודה: "אחרי ה-23 ביולי סבלתי מהתקפות, שבהן האשמתי את עצמי, את חברי ואת שאר הצבא במעשה הפזיזות וקלות הדעת שעשינו ב-23 ביולי". הוא הודה כי "המצב גרם לי משבר פסיכולוגי מדכא. אולם לאחר זמן הביאו הנסיון, ההרהורים והמשמעות האמיתית ששאבתי מהם להקלת השפעתו של המשבר עלי". רק אז הגיע לכלל מסקנה כי "נמצאים אנו עתה בעיצומן של שתי מהפכות – ולא מהפכה אחת… האחת היא מהפכה מדינית, אשר בה כובשת (כל אומה) את זכותה לשלטון עצמי מידיו של עריץ הכפוי עליה או של צבא תוקפני שתפס את שטחה נגד רצונה. והמהפכה השנייה היא חברתית, ובה ייאבקו מעמדות החברה זה בזה עד אשר יושג צדק לכל התושבים והתנאים יגיעו לכלל יציבות".

התפתחותה של מצרים אחרי המהפכה היא תופעה היסטורית מיוחדת במינה. מראשיתה עד עתה היתה הנהגתה זעיר-בורגנית; ומתחילתה היו התנודות והזיגזגים שלה אופייניים למעמד זה.

במלאה תפקיד בונפרטיסטי, העדיפה הנהגתה תחילה לחזק את הבורגנות התעשייתית הלאומית לעומת שאר המעמדות. ההנהגה ציפתה שהפיצויים ששולמו לבעלי הקרקעות בעקבות הרפורמה האגררית, יושקעו בתעשייה ויתרמו לתיעושה של הארץ. אולם בעלי הקרקעות – עקב המסורת, חוסר הנסיון ואי האמון באפשרות להפיק רווחים גדולים מהתעשייה – השקיעו את הונם החדש במסחר ובנכסי דלא ניידי.

לאחר שנכשל המשטר החדש במשיכת הון פרטי לתעשייה, הוא החל להשתמש בכספי המדינה לשם ייסוד מפעלי תעשייה חדשים, ובכך הקים מין פיקוח ותכנון ממלכתיים.

היוזמה הפרטית לא תרמה לפיתוח הכלכלה הלאומית. הרפורמות החדשות הקלו על התעשרות חלק מהבורגנות המצרית; ההון החל להתרכז בידיהם של מיליונרים ספורים. חלקם של הקפיטאליסטים בהכנסה הלאומית עלה מ-68% לפני התחלת התיעוש, עד 72% בשנת 1961. אך, כאמור, לא השקיעו הם את הונם בתעשייה, אלא פנו למסחר ולעסקי מקרקעין, שבהם מובטח רווח גבוה. בעלי הקרקעות הגדולים אף נקטו בכל האמצעים כדי לעקוף את חוקי הרפורמה האגררית.

בתחום מדיניות החוץ, ניסה תחילה המשטר החדש להגיע לכלל הבנה ומודוס ויוונדי עם בריטניה וארצות הברית. אולם בתקופת הפשיטות הישראליות נגד מצרים (החל מ"פעולת עזה" ב-28 בפברואר 1955) השיבה ארצות הברית ריקם את בקשת מצרים לנשק, שהיתה זקוקה לו כדי לעמוד מול הפשיטות. עבד אל-נאצר הוכרח איפוא לפנות בבקשה לנשק אל מדינות הפועלים. היחסים הטובים שנרקמו בין מצרים למדינות אלה עוררו את חמת האימפריאליזם האמריקאי והבריטי. ארצות הברית ובריטניה גמרו אומר להעניש את עבד אל-נאצר וביטלו – באופן הפגנתי ומעליב – את הצעתן לסייע בבניית הסכר הגבוה באסואן. תגובתו המיידית של נשיא מצרים היתה – הלאמת חברת תעלת סואץ. בכך החל משבר סואץ, אשר הגיע לשיאו בהתקפה האנגלו-צרפתית – בהשתתפות ישראל – נגד מצרים.

ההתקפה המשולשת עוררה את הרגש הלאומי והסולידאריות של ההמונים בכל ארצות ערב. הסיסמה "אחדות ערבית" רכשה תמיכה כללית.

בעקבות הסיוע שהושיטה למצרים, עלתה קרנה של ברית המועצות בעולם הערבי. כוחן והשפעתן של המפלגות הקומוניסטיות – בייחוד זו שבסוריה – החלו להתעצם. הדבר עורר חששות כבדים בלב הבורגנות הסורית החלושה ובלב אנשי מפלגת הבעת' הזעיר-בורגניים אשר השלטון בסוריה היה נתון, למעשה, בידיהם. הם נזדרזו לאחד את סוריה עם מצרים – כדי שיוכלו לגייס את תמיכת הבורגנות המצרית, החזקה יותר, נגד הקומוניסטים.

אז פרצה המהפכה בעיראק. אותה שעה היתה יוקרתו של עבד אל-נאצר בשיאה; הוא היה מנהיגה המוכר של כל התנועה הלאומית הערבית נגד האימפריאליזם ולמען איחוד לאומי ורפורמה חברתית. בעיראק עמדו אנשי הבעת' בראש התנועה לאיחוד עם מצרים; ואולם הקומוניסטים – שהיו המפלגה החזקה ביותר בעיראק ושלטו על האיגודים המקצועיים, מועצות הפלאחים, אירגוני האינטליגנציה והמיליציה – עזרו לקאסם לרסק את הבעת' ואת התנועה לאיחוד לאומי.

פירוק האיחוד

מטבע הדברים, היה האיחוד המצרי-סורי לטובתה של הבורגנות המצרית, שהיתה חזקה בהרבה מאחותה הסורית. רווחי ההון המצרי עלו והתרחבו, תוך דחיקת רגלי הבורגנות הלאומית הסורית. זו האחרונה שינתה איפוא את טעמה והחלה להתחרט על האיחוד. הקומוניסטים – אשר עמדתם לעניין האיחוד הלאומי בכללו היתה עויינת – היו אז לאויביו העיקריים של עבד אל-נאצר. במטרה לדכאם, חיזר הוא אחרי היסודות הריאקציוניים ביותר בסוריה. עקב זאת, וכתוצאה משיטותיו הרודניות והשתלטניות בניהול ענייני סוריה, חל קרע בינו לבין אנשי הבעת'.

אותה שעה נדחף עבד אל-נאצר – כתוצאה מחוסר שיתוף הפעולה מצד היוזמה הפרטית בפיתוח הכלכלה הלאומית – לנקוט צעדים חדשים, דראסטיים יותר. ב-20 ביולי 1961 ציווה הוא על הלאמת הבנקים וחברות הביטוח; כן כפה על מספר מפעלי תעשייה לקבל את המדינה כשותף בהם. המקסימום המותר של רכוש קרקעי לנפש קוצץ עד החצי – מ-200 ל-100 פ'דאן (פ'דאן אחד הוא מעט יותר מארבעה דונמים).

בינתיים התחזקה השפעתה הפוליטית של הבורגנות הסורית בתוך תחומי ארצה; לכך תרם שיתוף הפעולה מצד הקומוניסטים וחלק מאנשי הבעת', אשר ליבם סר מעל עבד אל-נאצר בשל חיזורו אחרי הימין הקיצוני. עם זאת גברה גם השפעת הבורגנות בתוך הצבא הסורי. כאשר הוכרזו הרפורמות הכלכליות הנ"ל, אחז את הבורגנות הסורית פחד רב, והיא השתמשה בהשפעתה וגרמה להפיכה אשר ניתקה את סוריה מן האיחוד.

הניתוק היכה את עבד אל-נאצר בתדהמה. בעקבותיו החל הוא לבחון מחדש את דרכו, ועיניו נפקחו לראות את התככים והקשרים שרקמו בעלי הקרקעות, הבורגנות הקומפרדורית הגדולה וסוכני האימפריאליזם נגד שלטונו. הוא החל לחוש בסכנה במצרים גופה ולפנות אל העם כדי לקבל ממנו תמיכה. הוא הבין – כך אמר – כי "דורות של סבל ותקווה עיצבו לבסוף את מטרות המאבק הערבי. מטרות אלה – אשר הן ביטוי אמיתי של התודעה הלאומית הערבית – הן החרות, הסוציאליזם והאחדות". הוא הודה כי מהפכה "אינה פעולתו של אדם אחד, וערך המהפכה טמון במידת הפופולריות שלה, במידת היותה ביטוי של ההמונים הרחבים, במידת הצלחתה לגייס את כוחותיהם לבניית העתיד, ובמידה שבה היא מאפשרת להמונים אלה לעצב את החיים לפי רצונם". הוא אף הכיר כי "את הפעולה המכוונת להרחבת הבסיס של העושר הלאומי, לעולם אין להשאיר בידיה הבלתי-שיטתיות של היוזמה הפרטית הנצלנית" וכי "הפתרון הסוציאליסטי הוא הדרך היחידה לקידמה כלכלית וחברתית".

האידיאולוגיה הנאצריסטית

אולם "פתרון סוציאליסטי" זה נשאר זעיר-בורגני. הזעיר-בורגנות אינה רק מעמד קפיטאליסטי הנושא בזעיר אנפין את כל הנטיות הקפיטאליסטיות; מעמד זה הוא גם "אנטי-קפיטאליסטי". יש לו תחושה חזקה – אם כי מעורפלת – של הרס וחורבן כלכלי הצפוי לו מידי בעלי ההון הגדול ובעלי הקרקעות. אולם טבע הכלאיים שלו, עמדת הביניים שלו בין המעמדות האחרים, אינם מאפשרים לו להבין את המבנה האמיתי של החברה ואת המגמות האמיתיות של ההתפתחות החברתית. הוא רוצה להתנגד לקפיטאליזם – ועם זאת להישאר קפיטאליסטי בעצמו. הוא שואף לבטל את האופי ה"שלילי" של הקפיטאליזם (כלומר את הנטיות הגורמות להרס הזעיר-בורגנות) מבלי לבטל את הצד ה"חיובי" של הקפיטאליזם (המאפשר לזעיר-בורגנות להתקיים ולהתעשר).

הלכי רוח זעיר-בורגניים מסוג זה משתקפים בבירור ב"אמנה הלאומית" של "הסוציאליזם הערבי" הנאצריסטי. ה"אמנה" מכירה ב"קיומו של סקטור פרטי אשר ישתתף, ללא ניצול, בפיתוח, במסגרת של תכנון כולל". לפי ה"אמנה", ההלאמה "אינה מכה המכוונת נגד היוזמה הפרטית" אלא "ערובה להרחבת התחום של האינטרס הכללי". ה"אמנה" טוענת כי "החשיבות המיוחסת לתפקידו של הסקטור הציבורי אינה מחסלת את הסקטור הפרטי. לסקטור הפרטי נועד תפקיד אפקטיבי בתוכנית הפיתוח. על סקטור זה יש להגן בכדי שיוכל למלא את תפקידו". כל מה שהסקטור הפרטי "נתבע לעשות, הוא לחדש את עצמו ולפנות לדרך חדשה של מאמץ יוצר, שאינו תלוי – כפי שהיה בעבר – בניצול טפילי".

במלים אחרות, את הקפיטאליזם ה"רע" יש לחסל בעוד שעל הקפיטאליזם ה"טוב" יש להגן. זו האוטופיה הזעיר-בורגנית הקלאסית.

האידיאולוגיה הלאומנית החריפה של התנועה הנאצריסטית ושל "הסוציאליזם הערבי" בכללותו, לרבות הבעת' בסוריה ובשאר ארצות – גם היא ביטוי לעמדה החברתית של הזעיר-בורגנות. העלאת האומה לדרגת ערך מוחלט – זוהי צורת מחשבה אופיינית לזעיר-בורגנות, אך היא אינה מתיישבת עם הסוציאליזם, וזרה היא לאידיאולוגיה הפרולטארית. על הסוציאליסטים מוטל איפוא להיאבק נגדה ללא פשרות.

אולם הרגשות הלאומיים של ההמונים הערביים בשלב ההיסטורי הנוכחי הם עניין אחר לגמרי. גם אם אין מחייבים או מצדיקים רגשות אלה, אפשר בנקל להבינם ולהסבירם. מהווים הם תוצר של ההתפתחות ההיסטורית. "הדיכוי של עמי הקולוניות במשך דורות בידי המעצמות האימפריאליסטיות – כתב לנין – נטע בהמוני העובדים בארצות המדוכאות לא רק איבה נגד האומות המדוכאות, אלא גם חשדנות כלפי אומות אלה בכלל, לרבות הפרולטריון שלהן. הבגידה הבזויה שבגדו בסוציאליזם רוב המנהיגים הרשמיים של הפרולטריון בשנים 1914-1919, כאשר השתמשו ב'הגנת המולדת' ככסות סוציאל-שוביניסטית להסוות בה את ה'זכות' של הבורגנות 'שלהם' לדכא את הקולוניות ולשדוד את הארצות התלויות, גרמה בהכרח להעמקת אי אמון זה, שהוא לגיטימי לחלוטין". דברים דומים ניתנים להיאמר, אגב, על המפלגות ה"סוציאליסטיות" בישראל (ומק"י בכלל זה), אשר משתמשות ב"הגנה על מדינת ישראל ועמה" להצדיק את פשעי הציונות.

ולנין ממשיך: "…דעות קדומות אלה לא יוכלו לגווע אלא לאט-לאט, שהרי יוכלו להיעלם רק אחרי שייעלמו הקפיטאליזם והאימפריאליזם בארצות המפותחות, ואחרי שיחול שינוי רדיקאלי בכל יסודות חיי הכלכלה של הארצות המפגרות. לפיכך, על הפרולטריון הקומוניסטי בעל ההכרה המעמדית בכל הארצות להתייחס בזהירות ובתשומת-לב מיוחדת לשרידי הרגשות הלאומיים אצל הארצות והעמים שסבלו מדיכוי ממושך, וכמו כן יש לוותר להם ויתורים מסויימים כדי להחיש את גוויעתם של אי-האמון והדעות הקדומות הללו".

יתר על כן, ההמונים הערביים נתונים עדיין במאבק לשחרור לאומי, אשר תכליתו להסיר את כבלי השיעבוד הכלכלי, המדיני והתרבותי למעצמות האימפריאליסטיות. ומאבק לאומי זה זכאי, גם כשלעצמו, לתמיכה. שהרי הוא מהווה חלק מהמאבק האנטי-אימפריאליסטי ברחבי העולם, אשר מהלומותיו מכוונות נגד השליטים הקפיטאליסטיים של העולם, ולכן תורמות הן להטיית מאזן הכוחות העולמי לטובת המחנה האנטי-קפיטאליסטי.

ההישגים

למרות חוסר העקביות של ההנהגה הנאצריסטית הזעיר-בורגנית, נקטה היא צעדים מרחיקי-לכת נגד האימפריאליזם, הפיאודליזם וההון הגדול.

הולאמו כל הבנקים וחברות הביטוח. בין אוקטובר 1961 לפברואר 1962 החרימה המדינה המצרית את רכושן של 600 מבין המשפחות העשירות ביותר. באוגוסט 1963 שוב בוצעה שורת הלאמות. עד 1964 הושלט פיקוח המדינה על 80% מאמצעי הייצור הבלתי-חקלאיים – כלומר, על כל התעשייה הגדולה, הבנקים וסחר החוץ. חלקה של ההשקעה מטעם המדינה בכלל ההשקעות עלה מ-83% ב-1961-1962 עד 94% ב-1963-1964. הבעלות האימפריאליסטית הזרה נעלמה כמעט לחלוטין.

רפורמות חשובות בוצעו גם בתחומי שירותי הבריאות והחינוך. ב-1952 היה תקציב הבריאות הציבורית 10.1 מיליון לירות מצריות (לי"מ), ואילו ב-1965 הגיע הוא ל-44.3 מיליון לי"מ. בשנת 1952 היו במצרים 5,200 רופאים ואילו ב-1965 הגיע מספרם ל-14,000. תקציב החינוך עלה מ-40.2 מיליון לי"מ בשנת 1952, ל-96.5 מיליון לי"מ בשנת 1964. החינוך על כל שלביו – מהגן עד לאוניברסיטה – ניתן חינם. בשנת 1952 היו במצרים 35,000 סטודנטים ואילו בשנת 1966 הגיע מספרם ל-130,000.

נזכיר גם כמה הישגים בתחום הכלכלה: תפוקת הכוח החשמלי עלתה מ-1,000 מיליון קילוואט לשעה (קוט"ש) ב-1952 והגיעה ל-5,000 מיליון קוט"ש בשנת 1964. תחנת הכוח האסואן עתידה לספק עוד 10,000 מיליון קוט"ש לשנה. ההכנסה הלאומית היתה 790 מיליון לי"מ בשנת 1952, והגיעה ל-1,648 מיליון בשנת 1964. חלקה של התעשייה הלאומית עלה מ-15.7% (בשנת 1952) עד 22.6% (ב-1964). באותו זמן ירד חלקה של החקלאות מ-34% ל-27.8%. שיעור המועסקים בחקלאות ירד מ-66% בשנת 1952 עד 53% בשנת 1965.

המשטר העמיד על סדר היום את שאלת חידוש המבנים הפוליטיים. בשנת 1964 שוחררו כל האסירים המדיניים – ברובם אנשי השמאל. באסיפה הלאומית שוריין רוב המושבים לנציגי הפועלים והאיכרים.

אופי המשטר

בשנות השישים נכנסה החברה המצרית לתהליך של תמורות. באופן טבעי נשאלה השאלה: מהו אופיו המעמדי היסודי של המשטר? אנשים אשר זמן קצר קודם לכן הוקיעו את הנאצריזם כריאקציוני, החלו להכריז כי מצרים עלתה על הדרך לסוציאליזם.

אין להכחיש כי ההנהגה הזעיר-בורגנית נעה שמאלה מאז ניתוק סוריה מהאיחוד, אולם אופיה היסודי של המדינה לא השתנה. מבחינה פוליטית הוסיף המשטר להיות זעיר-בורגני, משטר בונפרטיסטי המתנדנד בין הבורגנות וההמונים. משענתו החברתית בכפר היא שכבת האיכרים האמידים. בעיר נשען הוא על הטכנוקראטים, היסודות הזעיר-בורגניים והשכבות העליונות של הפועלים ועובדי "הצווארון הלבן". שכבות אלה הן הנהנות העיקריות מן המשטר. מבחינה חברתית, יחסי הייצור נשארו קפיטאליסטיים. המינהל ומנגנון המדינה של המשטר הקודם נשארו כמעט לגמרי על כנם. אין במצרים מוסדות של שלטון פועלים, איגודים מקצועיים עצמאיים או מפלגה פועלית עצמאית. ההמונים הרחבים משוללי תודעה סוציאליסטית אמיתית.

יתר על כן, המהפכה לא העמיקה חדור אל הכפר. הבעיה האגררית לא הגיעה לכלל פתרון מלא. אמנם חלקם של הפלאחים, בעלי פחות מ-20 דונם, בכלל האדמה המעובדת עלה מ-33.2% (בשנת 1943) עד 54.7% (בשנת 1964), אולם הרפורמה הקרקעית – אם כי חיסלה את בעלי הקרקעות הגדולים – לא היתה רדיקלית די הצורך. נשארו שני מיליון משפחות בעלות פחות מארבעה דונם ומצד שני נותרו בעלי קרקעות רבים אשר להם 400 דונם. מספר הפלאחים חסרי הקרקע לא פחת כלל. לא הוקם סקטור שיתופי בכפר והבעלות שם כולה בידיים פרטיות. הקואופרציה מוגבלת רק לתחומי רכישת ציוד וזרעים, מימון ומכירת התוצרת. אין קואופרציה בתחום הייצור החקלאי.

תנודות ופשרות

מצד שני, הביא המפנה שמאלה, שהחל עם פירוק האיחוד, להעמקת הסכסוך בין מצרים הנאצריסטית לבין האימפריאליזם האמריקאי. גם בפנים הארץ, רבים מאלה אשר תמכו במשטר לפנים, פנו לו עתה עורף. המפנה שמאלה – אם כי לא הרחיק לכת במידה הנדרשת על ידי אינטרס ההמונים – היה בכל זאת מרחיק לכת מדי עבור קציני הצבא, "הגווארדיה הותיקה" של המשטר. הקצונה הצבאית היתה מעין שכבה חברתית, כת בעלת זכויות-יתר כלכליות ופוליטיות. קצינים רבים מונו כמנהלי מפעלים מולאמים והוענקו להם משכורות גבוהות מאוד וסמכויות נרחבות. כל צעד שמאלה איים על מעמדם וזכויות-היתר שלהם. בייחוד חששו הם מצעדים המכוונים לגיוס כוחות ההמונים, אשר היו גם מאפשרים להמונים להשליט את רצונם על ניהול ענייני המדינה.

מאז תחילת המפנה שמאל נעשו על ידי השמאל – בעידוד יסודות בעלי נטייה שמאלית בהנהגת המשטר, ובכלל זה עבד אל-נאצר עצמו – מאמצים רבים להקים מפלגה סוציאליסטית אוונגארדית בתוך "האיחוד הסוציאליסטי". הושמעו דיבורים מרובים – גם על ידי הנשיא עצמו – על מאבק בביורוקראטיה ועל טיהור מנגנון המדינה. אך כל המאמצים ודברי הביקורת הללו לא נשאו פרי ממשי. הביורוקראטיה היתה מחופרת היטב בתוך מנגנון המדינה ובהנהלת הסקטור המולאם בכלכלה. יתר על כן, הקצונה לחמה בשיניים ובציפורניים נגד הקמת מפלגה אוונגארדית: הם חששו מאוד כי מפלגה כזאת תסכן את כוחם וזכויותיהם.

עבד אל-נאצר – בהיותו מנהיג זעיר-בורגני – נתון היה בהכרח לתנודות; בהיותו הוא-עצמו תוצר של הקצונה, לא היה מסוגל לוותר על תמיכתה. תחת לחץ כת הקצונה, נסוג פעמים רבות.

החרפת הסכסוך עם המערב

הודות להישגיה, הפכה קע"ם (הקהילייה הערבית המאוחדת) לגורם מרכזי בהתפתחות התנועה האנטי-אימפריאליסטית בעולם הערבי. אין זה מקרה שפועלי עדן – המהווים אולי את החלק המתקדם ביותר של מעמד הפועלים הערבי – מקשטים את בתיהם בתמונות ה"ראיס". תמיכתו של עבד אל-נאצר במאבק הפוליטי והמזויין של העם בקונגו, עזרתו למהפכה בתימן, סיועו למאבק המזויין של ההמונים הערביים בעדן ובדרום-ערב נגד האימפריאליזם הבריטי ועושי-דברו – כל אלה היו לצנינים בעיני האימפריאליזם.

בפברואר 1966 הוקם בסוריה שלטון בעל אופי מתקדם. כל הבנקים וחברות התעשייה שבבעלות זרה הולאמו – וכמוהם גם כל המפעלים הגדולים שבבעלות ההון הסורי. הופלה חומת הבידוד שהוקמה על ידי הבעת'יסטים הימניים, ושופרו מאוד היחסים בין סוריה לבין קע"ם. עמדתה התקיפה של סוריה נגד חברות הנפט זכתה לסולידאריות מצד קע"ם.

בפברואר 1963 כתבתי, במאמר שנתפרסם בכתב-עת לועזי:

"הנאצריזם קיים בתקופה של החלשת האימפריאליזם, התחזקות מדינות הפועלים ועליית המהפכה הקולוניאלית. האימפריאליזם אינו יכול לחשוף בפני הבורגנות של הארצות הקולוניאליות והקולוניאליות-למחצה את מלתעותיו וציפורניו. הפחד מפני מהפכה פרולטארית בקולוניות וצורכי המלחמה הקרה נגד מדינות הפועלים מכריחים את המעצמות האימפריאליסטיות לעשות את כל המאמצים כדי למשוך לצידן את הבורגנות של הארצות התת-מפותחות. עם זאת, מושיטה ברית המועצות את מירב הסיוע לבורגנות זו, כדי להבטיח את הנייטראליות שלה במלחמה הקרה. עבד אל-נאצר, בשחקו את התפקיד הנייטראליסטי, זוכה לסיוע משני הצדדים ומשתמש בו לחיזוק משטרו".

אלם, הנסיון הוכיח כי מיום ליום הולך וצר המקום לפשרה בין האינטרסים היסודיים של האימפריאליזם לבין אלה של ההמונים בארצות התת-מפותחות. המעצמות האימפריאליסטיות היו, כמובן, מעדיפות לנצל את עושרן של ארצות אלה תוך שימוש במנהיג לאומני פופולרי – מקרב הבורגנות המקומית (כפי שהיה סוקארנו באינדונזיה) או מקרב הזעיר-בורגנות (כמו עבד אל-נאצר או נקרומה) – ולא בבובות כמו סוהארטו או קי. אולם המעצמות הללו החלו להאמין כי הדבר מסוכן מדי, כי קיימים סיכויים גדולים מדי שמאבק השחרור יתפתח אף תחת הנהגה זעיר-בורגנית. יתר על כן, התפתחותו של המשטר הנאצרי בכיוון שמאלה הרחיקה לכת מכפי שהאימפריאליזם היה מוכן לשאת: סכנה רצינית החלה נשקפת לאינטרסי הנפט העצומים ולאינטרסים האיסטרטגיים החיוניים שלו במזרח התיכון. לא נותרה לו איפוא ברירה – אלא לחשוף את מלתעותיו וציפורניו.

בהקשר זה יש להזכיר את המדיניות שנוקטת ברית המועצות – ובעקבותיה המפלגות הקומוניסטיות הפרו-סובייטיות בעולם כולו – המתבססת על "דו-קיום בשלום" (כלומר: ייצוב הסטאטוס-קוו והקפאתו); את המאמצים מצד ברית המועצות להגיע לפשרה ומודוס ויוונדי עם ארצות הברית; את הדוקטרינה הסטרטגית הסובייטית, הגורסת כי כל מלחמה מקומית תביא בהכרח למלחמת-עולם אטומית; את הקרע בין ברית המועצות לבין סין. מכל אלה שאב האימפריאליזם האמריקאי עידוד לפתוח במתקפה גלובאלית: ממשבר הטילים בקובה, דרך ברזיל, וייטנאם, הרפובליקה הדומיניקנית, גאנה, אינדונזיה, יוון – ועד למזרח התיכון מתקפה עולמית זו עודה בעיצומה.

מלחמת ששת הימים

ההתקפה הישראלית על מצרים וסוריה – אם כי היו לה גם גורמים אחרים, מקומיים – היתה משולבת במתקפה אמריקאית גלובאלית זו והיוותה חלק בלתי נפרד ממנה.

ב-20 באוגוסט השנה (1967) כתב סופרו המדיני של "הארץ":

"אחת הסיבות שבגללן תואמת ההגנה על ישראל את האינטרס הגלובאלי האמריקאי היא, שניצחון של מצרים על ישראל היה מביא, כמעט בהכרח, למיגור כל המשטרים המלוכניים והפרו-מערביים במזרח התיכון. השתלטות נאצר על ערב הסעודית, והלאמת משאבי הנפט שלה, היתה פוגעת גם באינטרסים כלכליים אמריקאיים כבדי משקל: ארצות הברית השקיעה בשדות הנפט של סעודיה סכום העולה על שני מיליארד דולר. מכאן, שעל ארצות הברית למנוע השתלטות מצרית, או סובייטית, על ארצות כמו ערב הסעודית, לוב וירדן. ההנחה היא, שארצות אלה יוסיפו לקבל תמיכה אמריקאית, כדי למנוע את פנייתן לברית המועצות כספק אלטרנטיבי של נשק – דבר הכרוך בהתקשרות מדינית הדוקה".

בתחילת המלחמה כתב כריסטיאן פינו (מי שהיה שר החוץ הצרפתי בזמן מלחמת סואץ) במאמר תחת הכותרת "מסואץ עד עקבה":

"המאורעות הנוכחיים מצדיקים, במידה מרובה, את המאמצים שעשו בריטניה וצרפת לפני 11 שנה לשים קץ לשלטונו של נאצר…" ("דיילי טלגרף", 6.6.67). באותו גיליון כותבת מערכת העיתון הבריטי השמרני:

"אכן, לבריטניה יש ריב עם הנשיא נאצר: על מיצרי טיראן, על תימן, על מערכות החתרנות שלו נגד ממשלות ערביות הידידותיות למערב ובשטחים שבהם יש לבריטניה אינטרסים ואחריות… הצלחה מצרית תהווה עבור המערב מפלה בלתי נסבלת במזרח התיכון ופירושה יהיה – קץ לכל אותן ממשלות ערביות ההוגות ידידות למערב".

כעבור ימים אחדים (9.6.67) אמר ה"דיילי טלגרף" במאמר מערכת:

"כתוצאה מנצחונה המעורר התפעלות של ישראל, השתנה באופן מכריע כל מאזן הכוחות במזרח התיכון… בסך הכל, חייב המערב להכיר לישראל תודה מעומק הלב… זה מכבר היווה הנשיא נאצר סכנה למערב ולשלום העולם. עתה אולי לא יארכו הימים עד שכבר לא יהיה כזה".

והשבועון הבריטי החשוב "אקונומיסט" כתב ב-10 ביוני:

"לא רק את ערמוניה-שלה הוציאה ישראל מן האש – אלא גם את אלה של ארצות הברית ובריטניה".

פרשת דרכים

המטרה העיקרית אשר ארצות הברית קיוותה כי תושג על ידי ההתקפה היתה – מיגורם של המשטרים הזעיר-בורגניים המתקדמים במצרים ובסוריה.

למפלה הצבאית של מצרים תרמו הקצונה, אשר ראתה בהתפתחות המשטר סכנה לשלטונה המדיני, והשכבה הביורוקראטית, אשר חשה כי הרפורמות הרדיקאליות של שלוש השנים האחרונות הרחיקו לכת מכפי שהאינטרס שלה יכול להרשות וכי מתחיל להתפתח תהליך של גיוס ההמונים נגדה ונגד זכויות היתר שלה.

מייד לאחר התבוסה, ניסתה כת הקצינים להדיח את עבד אל-נאצר ולתפוס את השלטון. אולם, הודות להתגייסות ההמונים נכשל נסיון זה: עבד אל-נאצר ומשטרו ניצלו. המפלה הצבאית ונסיון ההפיכה הביאו איפוא לא למיגורם של עבד אל-נאצר ומשטרו, כי אם לשבירת כוחה הפוליטי של כת הקצונה.

אולם, בהנחיתו מכת-מחץ על כת הקצונה, שבר עבד אל-נאצר את משענתו העיקרית אשר בה השתמש לאזן את הלחצים של השמאל. אף על פי כן, עודנו ממשיך במדיניות של איזון בין השמאל והימין; בכך מקבל הוא עידוד מברית המועצות, שאינה רוצה כי ישרוף את הגשרים אל ארצות הברית, והמשתמשת במשבר המזרח-תיכוני כבקלף במשחקה להשגת פשרה עם האמריקאים.

אולם, באבדו את תמיכת הצבא, הוחלש עבד אל-נאצר עד מאוד: כל משטרו הבונפרטיסטי הזעיר-בורגני עומד עתה על פרשת דרכים. חייב הוא לבחור בין הסתמכות בלעדית על ההמונים, לבין כניעה גמורה לבורגנות ולאימפריאליזם. או מדינת פועלים – או מהפכת נגד.

במאמר הנ"ל, שכתבתי ב-1963, אמרתי:

"הנאצריזם, בצורתו הנוכחית, אינו יכול להאריך ימים. הוא מלא סתירות. מנסה הוא להישען גם על הבורגנות הלאומית וגם על העם העובד. אך אי אפשר לגשר בין האינטרסים של מעמדות מנוגדים. יתר על כן, המעמדות השליטים הישנים – בעלי הקרקעות והבורגנות הקומפראדורית – לא נמחצו כליל. הם רק מחכים להזדמנות לפתוח בהתקפה. משבר כלכלי חריף במערב עשוי להכריח את האימפריאליזם לחשוף את שיניו וציפורניו. הפסקת סיוע החוץ עלולה להביא את מצרים למשבר כלכלי חמור. ההמונים העובדים יחריפו את מאבקם. ההנהגה הנאצריסטית תיאלץ לבחור בין הישענות על העם העובד מבית ועל מדינות הפועלים מחוץ – לבין הישענות על הבורגנות מבית ועל האימפריאליזם מחוץ".

עתה נכונים הדברים האלה שבעתיים. האימפריאליזם חשף את שיניו וציפורניו: הסיוע האמריקאי הופסק זה כבר; תוצאות המלחמה וחסימת תעלת סועץ החמירו את המשבר הכלכלי; ההמונים מתחילים לקבץ את כוחותיהם; ואילו כל הכוחות הקונטר-מהפכניים – כת הקצינים, הביורוקראטיה, הבורגנות והיסודות הפיאודליים – עושים את כל מה שבכוחם לנצל את התבוסה כדי להפיל את המשטר, בסיוע האימפריאליזם.

החרפת המלחמה הקרה והתחממותה, כתוצאה מן האופנסיבה הגלובאלית האמריקאית, הפגינה את פשיטת הרגל של המשטרים הבונפרטיסטיים הזעיר-בורגניים ושל מדיניות אי-ההזדהות. האימפריאליזם כופה על משטרים אלה את הבחירה: או – או.

הסוציאליסטים המהפכניים בארצות כמצרים, בעוד הם תומכים במשטר בכל צעדיו נגד האימפריאליזם ומהפכת הנגד, חייבים באותה שעה להילחם נגד האידיאולוגיה הזעיר-בורגנית ונגד המדיניות הבלתי-עקבית, בעד הקמת מפלגה אוונגארדית מהפכנית, בעד חופש ליוזמת ההמונים, בעד הפצת התודעה הסוציאליסטית בקרבם ובעד גיוסם למאבק כדי להשליט את רצונם, לשבור את מנגנון המדינה הביורוקראטי ולהקים מדינת פועלים אמיתית שתוביל באמת את הארץ בדרך לסוציאליזם.