ה"טיימס" הלונדוני מספיד את פנחס לבון, ומזכיר את חלקו בהפעלת רשת החבלה הישראלית במצרים.

על זלזולה של ישראל בזכותן של מדינות קטנות (חוץ ממנה, כמובן) להיות מיוצגות בצורה שווה באו"ם.

רשימת ישובים יהודיים שהוקמו על חורבות כפרים ערביים או על אדמותיהם (כולם בתוך הקו הירוק).

היזהר! מפ"ם זוממת שוב לבלבל אותך – "מצפן", סניף תל אביב, 8 במאי 1976

רעיון המפתח של האנארכיזם הוא פשוט: שום מפלגה, שום קבוצה פוליטית או אידיאולוגית, אפילו היא שואפת בכנות לעשות זאת, לא תצליח לשחרר את המוני העמלים על-ידי זה שתשים את עצמה מעליהם ‒ או מחוץ להם ‒ במטרה 'לשלוט' בהם או 'להדריך' אותם. השתחררות אמיתית יכולה לבוא רק דרך פעולה ישירה של הפועלים עצמם, דרך האירגונים המעמדיים שלהם, ולא תחת דגלה של איזושהי מפלגה פוליטית או גוף אידיאולוגי. ההשתחררות שלהם חייבת להיות מבוססת על 'ניהול עצמי' בעזרת המהפכנים, העובדים בתוך ההמונים אך לא מעליהם.

מדוע נכשלה אוקראינה במשך 500 שנה בכל ניסיונותיה להשיג עצמאות.

תחת השלטון הפולני באוקראינה היו היהודים נתונים "בין הפטיש לסדן": החוכר היהודי טיפל בהנהלת-המשק מטעם בעל-האחוזה הפולני, ואילו האיכר המשועבד והקוזאק המתמרד, האוקראינים הפרבוסלאבים, ראו בחוכר הכופר אדם זר להם ומתנשא עליהם, שעושה את שליחותם של האציל הפולני השולט בהם ושל הקתולי שרוצה להעבירם על דתם.

הצבא האדום "ממגר" את "הכנופיות" של האנארכיסטים, אנשי מאכנו.

האם זה זיכרון אוטוביוגרפי של הסופר הסובייטי, או חרות ספרותית שנטל לעצמו כדי לבטא את איבתו לאנארכיסטים, ולחזור על ההשמצות של הסטאליניסטים נגדם?

תולדות התנועה המאכנוביסטית, חלק ראשון

חלק ב' של הפרק "מאכנו" בספרו של פוטמן: מאפריל 1919 עד ההתקפה הבולשביקית בתחילת 1920.

החלק האחרון של הפרק "מאכנו" מספרו של דייויד פוטמן: מדצמבר 1919, עד בריחתו של מאכנו לרומניה באוגוסט 1921 ומותו בפאריס ב-1935.

מאמרים בערבית שהופיעו בגיליון-76.

יום האדמה הפך ליום של דם – צד א' של דף משוכפל שצורף לגיליון זה.