סוציאליזם ותכנון – ישראל מור (משה מחובר)
במשטר של בעלות פרטית אפשרי תכנון ממלכתי אך ורק אם ביצועה של התכנית כדאי לבעלי ההון. השאלה אינה "תכנון מול שוק חופשי", אלא "תכנון של אילו תכניות, ולטובת מי".
במשטר של בעלות פרטית אפשרי תכנון ממלכתי אך ורק אם ביצועה של התכנית כדאי לבעלי ההון. השאלה אינה "תכנון מול שוק חופשי", אלא "תכנון של אילו תכניות, ולטובת מי".
יש ללכד כוחות נגד האימפריאליזם האמריקאי. אם ברית המועצות, מתוך שאיפה ראויה להערכה לשלום, חותרת לשאת חן בעיני ארצות הברית על ידי בלימה, או אפילו התנגדות למאבקים לשחרור לאומי ולסוציאליזם, הרי שלא יושג בכך לא שלום ולא צדק.
הביטויים הרדיקליים בקרב הערבים מפחידים את השלטון ושליחיו. ערבים "טובים" הטוענים שבכל אשמה הדמוקרטיה מספקים לשלטון את הנימוק לפגוע עוד בזכויות היסוד של הערבים.
הליברלים בארצות הברית תובעים משא ומתן ומחפשים שפה משותפת עם הביורוקרטיה במוסקבה ובפקין. הסיסמה צריכה להיות לא "משא ומתן לשלום" כי אם "ניצחון למהפכה הווייטנאמית".
קול קורא לפועלים: בל יטיפו לנו מוסר על נאמנות למדינה ועל נכונות להקרבה למען קידומו של המשק. המטיפים מתכננים ביודעין תהליכים כלכליים שנועדו ליצור אבטלה לשם "ריסון" השכר.
מודעה על הופעת ספר חדש.
פועלים! אנו, אנשי האירגון הסוציאליסטי הישראלי, מחזקים את ידיכם במאבק נגד היוקר ובהגנה על רמת-החיים.
כרוזי "מצפן" אל פועלי ועובדי בתי הזיקוק, פברואר 1966 – נובמבר 1973
ספרו-מחקרו של סברי ג'רייס על הערבים בישראל. פרק ראשון: "מטעמי בטחון המדינה" / הממשל הצבאי; פרק שני: "למען ההתיישבות היהודית" / הקרקעות; פרק שלישי: מדיר יאסין עד כפר קאסם / מדיניות "היד החזקה"; פרק רביעי: זרים במולדתם / תמורות בחיי הערבים בארץ; סוף דבר: לשאלת עתיד היחסים הערביים-יהודיים. וגם: מפת אזורי הממשל הצבאי; רשיונות תנועה; צווי הגבלה, השגחת משטרה והגליה; מפת אזורי ביטחון.
טיוטת מצע שניסחו פעילי ועדת ה-100 הבריטית בראשות הלורד ראסל, לפתרון צודק ויציב של הסכסוך הישראלי-ערבי: ישראל לא-ציונית שתכיר בזכות הפליטים לשוב, תוכר על ידי המדינות הערביות שיקיימו איתה יחסי שלום, ויקבלו אותה בבוא היום כחברה באיחוד הערבי, אם יקום. עד אז, תוכר גם זכותם של הפלסטינים להקים ישות מדינית משל עצמם, והמדינות השולטות על שטחים ממערב לירדן יאפשרו זאת.
בעקבות הצעות השלום של נשיא תוניסיה, חביב בורגיבה, הוכח שוב כי הסכסוך אינו בין יהודים לערבים, ואפילו לא בין מדינת ישראל למדינות ערב. זהו סכסוך בין הציונות לבין התנועה הלאומית הערבית, ואין שום פתרון המאפשר לשתי אלה קיום יחד בשלום.
משה סנה מוצא סימטריה בין אשמת ישראל ואשמת מדינות ערב, אבל לא כך ביחס לפלסטינים. את שוקיירי הוא מקלל נמרצות, אבל את מבצעי ייהוד הגליל הוא מבקר במתינות רבה מאוד.
תוצאות הבחירות להסתדרות מבטיחות לעובדים עוד ארבע שנים של שביתות שיוכרזו "פראיות", בלי איגוד מקצועי ממשי, בשליטת קואליציה של עסקני מפלגות על ענייניהם החיוניים של העובדים.
הטלת איסור על "אל-ארד" להתארגן בכל דרך חוקית היא ניסיון להחניק תביעות לאומיות באמצעים מינהליים. אמצעים כאלה לא הביאו מעולם לפתרון בעיה לאומית, ובדרך כלל גרמו לליבויה.
צ'ה גווארה עזב את קובה כדי להילחם למען הסוציאליזם בארץ אחרת, ובכך בא להזכיר לנו כי המהפכה הסוציאליסטית אינה יודעת גבולות לאומיים.
הפיכת בומדיין היא מכה קשה לשמאל האלג'ירי וניצחון למגמה השוביניסטית האיסלאמיסטית של הפ.ל.ן.
חברי מצפן הצביעו להסתדרות בעד רק"ח, למרות חילוקי הדעות הפוליטיים, ולכנסת בעד רשימת "העולם הזה – כוח חדש", בזכות עמדותיה ביחס לתנועה הלאומית הערבית.
הנציג הסובייטי באו"ם העמיד את הנאציזם והציונות בכפיפה אחת; אמיל חביבי קפץ להגן על עמדת ברית המועצות, ואילו משה סנה תוקף אותה ומחפה באותה הזדמנות על אופיה השוביניסטי-גזעני של הציונות, בהציגו אותה כנציונליזם של מיעוט מדוכא.
אם אכן היה ניסיון לחולל מהפכה סוציאליסטית, יש ללמוד את לקח הכישלון. אך יש בכך גם לקח מעודד והוא, שבמחנה הקומוניסטי הרשמי יש כוחות גדולים שנשארו נאמנים לעיקרון הסוציאליזם המהפכני.
רוח הלחימה של החייל היא אחד הגורמים המכריעים ביעילותו של צד לוחם, ובשטח זה חזקים הפרטיזנים הווייטנאמיים בהרבה מן הצבא האמריקאי.