תרגום לאנגלית

 

‏מפעל ההתנחלות הציונית הרס את מבנה החברה הפלסטינית. על גבי ההריסות נבנתה חברת המתנחלים הציונית. אותו חלק של העם הפלסטיני, שנשאר ב-1948 תחת שלטונה הישיר של הציונות (כלומר, בתחומי מדינת ישראל), עבר במשך השנים שינויים חברתיים עמוקים. הפקעת אדמות הפלאחים הפלסטיניים אילצה אותם לעבור מעבודת-האדמה לעבודה כפועלים שכירים. אך היו גם שינויים אחרים. מאמר זה יעסוק במשמעות השינויים הללו ובהשפעתם על מבנה החברה הכפרית הפלסטינית, ובמיוחד על מעמד האשה הפלסטינית בתוך מדינת ישראל.

החמולה

‏מוסדות החברה הכפרית הפלסטינית שאבו את כוחם מן התנאים הכלכליים. הבעלות על האדמה, ההתבססות על חקלאות, הקשר המועט עם מרכזים עירוניים, כל אלה עזרו לצמיחתו של המוסד העיקרי בכפר – החמולה – שקיבל חיזוק מן הדת, המסורת והתרבות הערבית. המגע עם התרבות האירופית וערכיה, שנוצר יחד עם תחילת המעורבות של המעצמות האימפריאליסטיות באיזור במאה ה-19, השפיע בעיקר על האוכלוסיה העירונית הקטנה בארץ. הכפרים נשארו בדרך-כלל מנותקים מהשפעה אירופית עד התעצמות פעילותה של התנועה הציונית.

‏לאחר תבוסת מדינות-ערב ב-1948 כפתה התנועה הציונית את מדיניותה על הפלסטינים שנותרו בתחומי ישראל. המדיניות הציונית היתה ועודנה מורכבת משתי מגמות סותרות. מגמה אחת שואפת לשמר את המבנה המסורתי, החמולתי, של החברה הכפרית, כדי להקל את השליטה על הפלסטינים. המגמה השנייה –­דרך הפקעת אדמות הפלסטינים – שברה את הבסיס הכלכלי של המבנה המסורתי, שאותו רוצה הציונות לשמר. החמולה, ללא אדמותיה, הפכה למוסד חסר בסיס כלכלי. בני החמולה התפזרו לעבודה במשק הישראלי. נותקו הקשרים הכלכליים שאיחדו את בני החמולה. ובכל זאת – החמולה לא התמוטטה.

‏בארצות שעברו מהפכה תעשייתית, כמו באנגליה, הביא נישול האיכרים מאדמותיהם להרס החברה הכפרית. האיכרים נדדו העירה בחיפוש אחר מקורות פרנסה חדשים, הפכו לפרולטריון תעשייתי ויצרו להם מסגרות חברתיות חדשות שתאמו את מעמדם החדש. אך באנגליה היו גם המנשלים וגם המנושלים אנגלים. היה זה תהליך שמקורו בהתפתחות הכלכלית של אנגליה עצמה. בארץ, לעומת זאת, היה תהליך נישול הפלאחים מאדמותיהם תוצאה של התנגשות בין תנועת מהגרים בעלת אופי קולוניאלי לבין התושבים המקומיים; לא היה זה תהליך שמקורו בהתפתחות הכלכלית ‏של הארץ. ואם תוצאת הנישול היתה דומה בשני המקרים (האיכרים הפכו לפועלים), הרי בארץ לא נשברה המסגרת המסורתית של החברה הכפרית. כי הפלסטינים לא עברו העירה: או שנאסר עליהם לגור בעיר העברית, סמוך למקום עבודתם (המימשל הצבאי בוטל רק לפני כעשר שנים), או שנמנעו מלעשות זאת בשל האפליה הגזענית שנתקלו בה מצד השלטונות, אך גם מצד האדם ברחוב. הפועלים הפלסטיניים המשיכו לגור בכפריהם. כך הפכו הכפרים לשכונות-פועלים. אך בכפרים נשמר המבנה החמולתי הקודם.

‏מדוע?

‏לאחר התבוסה ב-1948 היתה האוכלוסיה הפלסטינית בישראל אוכלוסיה מוכה ושבורה. העירוניים גורשו ברובם אל מעבר לגבולות המדינה הציונית. בדרך זו סולקו גם תושביהם של יותר מ-350 כפרים פלסטיניים. עיקר ההנהגה הפלסטינית היה כעת במחנות הפליטים. המוסד החברתי היחיד שנשתמר היתה החמולה. והחמולה היוותה מעין מוסד לחידוש ולשימור הזהות הפלסטינית בתוך ישראל. הניסיון הציוני לטשטש ולהכחיש את קיום הזהות הלאומית הפלסטינית הביא לתגובה, האופיינית למיעוטים מדוכאים, של חיזוק המסגרות המסורתיות. אך המסגרות המסורתיות אינן יכולות לשמש מסגרות למאבק ולהתנגדות לדיכוי. לכן הן הפכו במהרה כלי שרת בידי השלטונות. רתימת ראש-החמולה לשירות השלטון הבטיחה את השליטה ברובם הגדול של בני החמולה. קנייתו של ראש-החמולה בידי מפלגה זו או א‏חרת הבטיחה את הצבעת רוב בני החמולה לאותה מפלגה בבחירות. וכך הפכו החמולות, מכלי שנועד לשמש בסיס להתנגדות למדיניות הציונית, למסגרת שדרכה שולט המימסד הציוני בחברה הפלסטינית. וגם במקרים שבהם לא נמכר ראש-החמולה לשלטון, לא יכלה החמולה לשמש בסיס למאבק רחב: היא מהווה בסיס רק לבני החמולה, ואינה מסוגלת לפתוח את שורותיה להמונים הרחבים. מוסד החמולה שמר על מעמדו והשפעתו, ויחד עמו נשמרו גם ערכים ומוסכמות שהיו אופייניים לחברה הערבית המסורתית. מי שסבל מכך יותר מכל היתה האשה הפלסטינית. נוסף להשתייכותה לבני עם מדוכא ומופלה לרעה היה מצבה נחות ומופלה לרעה גם בקרב בני עמה היא!

האשה בחברה הפלסטינית

‏"כבוד המשפחה" הוא המושג המכתיב את רוב האיסורים על חופש התנועה של האשה הפלסטינית. האיסור על מפגשים בין בני שני המינים לפני הנישואים, איסור המבוסס על ערכי דת ומסורת, אך גם על מוסכמות חברתיות, ממשיך לפגוע במיוחד בחירותן האישית של הנשים. איסור זה מונע מהאשה הרווקה להשתתף באירועים חברתיים-תרבותיים בהם משתתפים גברים (זה כולל הליכה לקולנוע או ישיבה בבית- קפה, ולעיתים אף ישיבה בצוותא עם אורחים בביתה היא!). גם חופש התנועה של האשה הנשואה מוגבל – היא אינה יכולה להשתתף באירועים חברתיים-תרבותיים, בהם נוכחים גברים, ללא ליווי בעלה.

‏סדרי הנישואים בחברה הפלסטינית מקשים על האשה (וגם על הגבר) להינשא לבן-זוג על-פי בחירתה; ‏אך סדרי הנישואים הם גם אמצעי חשוב לשמירת הפערים הכלכליים בחברה. הנישואים הם לרוב עיסקה כלכלית. משפחה עשירה תדאג שבניה ובנותיה יינשאו לבני-זוג ממשפחות עשירות. כדי להבטיח זאת קיים המוהר. מי שאינו מסוגל לשלם את המוהר הנדרש עבור בחורה ממשפחה עשירה לא יוכל להינשא לה.

‏אגב, תופעה דומה קיימת גם בקרב יהודי ישראל. ‏החברה הישראלית היא "פתוחה" יותר. הנישואים הם להלכה תוצאה של בחירה חופשית מצד שני בני הזוג. אך לפני החתונה נפגשים הורי "שני הצדדים" ומסכמים ביניהם את העיסקה המסחרית: כמה משלם כל "צד" לזוג הצעיר, כדי להבטיח את מעמדו החברתי. ולא מעט חתונות מתבטלות עוד לפני שמגיעים לשלב זה – התנגדות ההורים לנישואים מתגברת על האהבה ועל "הבחירה החופשית".

‏אך המצב בחברה הפלסטינית גרוע לא פחות, ואולי אף יותר. לעמדת אבי-המשפחה יש השפעה הרבה יותר גדולה על בני משפחתו. רק מיעוט קטן של צעירים יעז להמרות את פי "המשפחה" כדי להינשא. הניתוק הכפוי בין גברים לבין נשים לפני הנישואים מקשה גם על התפתחות יחסי אהבה. וכך משיג ראש המשפחה שליטה גדולה על בניו ובנותיו: אם אין קשרי אהבה שיקשיחו את עמדת הצעירים, קל לו לכפות את רצונו בעניין הנישואים על הנוגעים בדבר עצמם.

‏אולם, יחד עם כל השינויים האחרים הולך המצב ומשתנה, לטובה, גם בשטח זה. השינוי הוא איטי, אך עם הזמן הוא עתיד להיות מהיר הרבה יותר. הדבר תלוי, כמובן, בצעירים עצמם – גברים ונשים כאחד. לכולם יש אינטרס להשתחרר ממרות המסורת החמולתית כדי לאפשר מגע חופשי יותר בין בני שני המינים לפני הנישואים ואחריהם, וכדי לקחת לידיהם את הזכות לקבוע בעצמם עם מי יבלו את חייהם. מאבק לביטול המוהר יהווה צעד ראשון וחשוב בדרך זו.

‏"כבוד המשפחה" הכתיב באופן היסטורי אפילו את הגבלת השתתפות הנשים בתהליך הייצור החברתי. אך עם הפקעת האדמות על-ידי הציונות הוחמר מצבה של האשה הפלסטינית בישראל. קודם עוד היו הנשים משתתפות בתהליך הייצור המשפחתי, משתתפות בעבודת-האדמה. כעת, כשאין עוד אדמה, יצאו הגברים לעבודה בעיר, ואילו המוסכמות החברתיות הצמידו את האשה לביתה בכפר.

‏המצב הכלכלי הקשה בשנים האחרונות – עליית מחירים גדולה לצד עלייה מועטה בשכר – כפה על הפלסטינים לאפשר לנשים לצאת לעבודה כפועלות כדי להוסיף את חלקן לתקציב המשפחה. המשק הישראלי, ובמיוחד תעשיות המזון והטקסטיל, שיווע לעבודה זולה. הנשים הפלסטיניות מילאו את צורכי המשק. בין השנים 1967 ו-1972 ‏נכנסו כ-7,000 נשים פלסטיניות לעבודה בתעשייה ("דבר", 10.3.72). אלפי נשים מועסקות בעבודות חקלאיות במשקי יהודים. בכך נחשפה ה"קדושה" של המושג "כבוד המשפחה": תפקידו נתגלה בבירור – שימור יחסי סמכות במשפחה המבוססים על מצב חברתי-כלכלי השייך לעבר. "כבוד המשפחה" אינו מסוגל להשאיר את האשה בבית כאשר המצב הכלכלי והחברתי משתנה.

‏בישראל, נוסף לאפליה הקיימת במדיניות-השכר בין גברים לבין נשים 1, קיימת גם אפליה בשכר על רקע לאומי, בין יהודים לבין ערבים. יוצא איפוא שמכל כוח העבודה במשק הישראלי האשה הפלסטינית היא המנוצלת ביותר.

‏נחיתות האשה לעומת הגבר במשפחה הפטריארכלית מהווה מצב המאחד את כל הפועלות הפלסטיניות, והמבדיל אותן משאר בני מעמדן – הפועלים הפלסטיניים. בעודה נתונה לניצול חמור במקום עבודתה, מתקשה הפועלת הפלסטינית להיאבק נגד ניצול זה. אם יציאתה של האשה לעבודה נראית כתופעה לא-רגילה ולא-רצויה על-ידי החברה הכפרית המסורתית, על אחת כמה וכמה ייתקל בהתנגדות כל ניסיון של נשים להתאגד ולהיאבק באורח עצמאי. "כבוד המשפחה" מונע מנשים להתארגן מבחינה פוליטית, ואף מפריע להן להשתתף בפעילות פוליטית יחד עם גברים. ואם "כבוד המשפחה" מפריע להשתתפות נשים בהתארגנות למאבק נגד הדיכוי הלאומי (הפוגע גם בגברים וגם בנשים), על אחת כמה וכמה שהוא מפריע גם להתארגנות הנשים למאבק על זכויותיהן שלהן!

‏החמולה, המשמרת את "כבוד המשפחה'', היא לכן המקור העיקרי לחולשתה ולדיכויה של האשה הפלסטינית, ובמיוחד של הפועלת הפלסטינית בישראל.

מציאות משתנה – מול שמרנות עקשנית

‏המצב הכלכלי כופה שינויים גם על החברה הכפרית השמרנית. החברה הפלסטינית בישראל עדיין אינה רואה בעין יפה עבודת נשים בתעשייה יחד עם גברים. ורוב הפועלות הפלסטיניות עובדות עדיין רק בחברת ‏נשים. אולם, עבודת האשה הופכת אט-אט לדבר יותר ויותר מקובל. ויחד עם זאת הולכת ונחלשת שליטת המשפחה על פירות עבודתה של האשה . יש יותר ויותר נשים החוסכות ממשכורתן לעצמן (בעיקר רווקות), ואינן מוסרות עוד את כל שכרן לאבי המשפחה. ההשתתפות בתהליך הייצור, והעצמאות הכלכלית היחסית של האשה, מהווים תנאי להצלחת מאבקה לשחרור מכבלי השמרנות החמולתית.

‏ישנם גורמים נוספים המחלישים את השפעתה השמרנית של החמולה. אחד מהם היא השפעת הערכים החברתיים של התרבות האירופית.

‏החברה הפלסטינית נטתה לראות בערכים הבורגניים שמקורם באירופה, והובאו ארצה על-ידי המתנחלים הציוניים, ערכים מושחתים. אך הערכים הבורגניים הללו ביטאו שלב חברתי מתקדם לעומת הערכים הדתיים-הפיאודליים הקודמים. אולם, פלסטינים רבים נטו לזהות ערכים אלה עם הדיכוי שהפעילה נגדם הציונות. יותר מזה, הריאקציה הפלסטינית ניצלה את המצב כדי לשכנע את ההמונים, כי גם הדמוקרטיה והסוציאליזם הם "ערכים ציוניים" שיש להיאבק נגדם. התוצאה היתה שההיצמדות לערכים החברתיים המסורתיים פגעה בסיכויי התפתחותה של החברה הפלסטינית, ואף פגעה ביכולתה להתמודד בהצלחה עם הציונות.

‏ראיית האשה כיצור נחות, ראיית האשה כבלתי-ראויה ליטול חלק במאבקים חברתיים ופוליטיים, כפיית האשה להישאר בבית, כל אלה החלישו את כושר עמידתה של החברה הפלסטינית כנגד הדיכוי הציוני. כי בכך נמנע ממחצית האוכלוסיה לתרום את כוחה ומאמציה למאבק ולהתנגדות.

‏(אגב, תופעה דומה היתה גם בארצות ערביות אחרות. אך במקום בו פגע המאבק לשחרור לאומי וחברתי במעמדם של כוחות הריאקציה והשמרנות, שם גם השתתפו נשים באופן פעיל במאבק. כך היה בשלב מסוים באלג'יריה, כך היה בדרום-תימן; ‏גם בשטחים הכבושים, בגדה המערבית וברצועת-עזה, נוטלות הנשים חלק חשוב ומועיל במאבק נגד הכיבוש).

‏והנה, עם חלוף הזמן מתברר כי פחות ופחות פלסטינים ממשיכים לזהות את הערכים הדמוקרטיים והסוציאליסטיים עם הציונות (הדבר אמור גם לגבי עקרונות פוליטיים וגם לגבי ערכים חברתיים-תרבותיים), ויחד עם זאת הולכת ופוחתת ההתנגדות לאימוץ ערכים אלה.

‏דוגמא: בין החוקים שכפה השלטון הבריטי, ולאחריו השלטון הציוני, היה חוק שאסר על פוליגמיה. החוק היה מנוגד, למשל, לאמור בדת המוסלמית, המתירה לגבר לשאת יותר מאשה אחת. אך כיום לא נראה עוד איסור הפוליגמיה כערך ציוני שיש להיאבק נגדו. אין אנו טוענים שחוק זה פתר את בעיות מוסד הנישואים. יש ויש מה לשנות בסדרי הנישואים ובתוכנם – ­אך ביטול הפוליגמיה מהווה קידום במעמדה של האשה. ולכן גם אין אנו מכירים אף פלסטיני רציני אחד. הכולל בתוכנית השחרור של העם הפלסטיני סעיף בדבר ביטול האיסור על פוליגמיה.

‏גם ההתייחסות לריבוי ילדים עוברת שינוי דומה. ריבוי הילודה היה כלי, לעיתים מודע ולעיתים לא-מודע, במאבק נגד הציונות. אם הציונים רצו פחות ילדים ערביים – הרי הולדת ילדים נתקבלה כ"משימה לאומית". העלייה היחסית ברמת-החיים, שבדרך-כלל משפיעה בכיוון של הקטנת הילודה, לא השפיעה כך על הפלסטינים בישראל. אחוז הילודה בקירבם, 4.6% ‏לשנה, נשאר מהגבוהים בעולם. למרות שנראה שזוהי כאילו מדיניות מסוימת של מאבק, של תגובה לדיכוי הציוני, תוצאותיה הן המשכת דיכוי האשה. הנטל על האשה הוא כבד במיוחד בכפרים מחוסרי חשמל, חינוך ושירותי בריאות. משפחה מרובת-ילדים מתקשה לספק תנאים חומריים ורוחניים טובים לילדיה. הנפגעים מכך הם לא רק הנשים, הנקשרות כך לבתיהן, אלא גם הילדים. ובכל זאת, השימוש באמצעי מניעה, ומודעות הנשים לזכותן לשלוט בגופן, הולכים והופכים נחלת נשים רבות יותר ויותר. וגם כאן מתייצבות החמולה, הדת והמסורת נגד כל שינוי במצב. כל הצעה לשינוי מתקבלת על-ידי השמרנות הכפרית כמזימה בשירות הציונות.

‏מכל אלה נראה עד כמה קשה יהיה מאבקה של האשה הפלסטינית בישראל לשחרורה. נראה כאילו הכל התחברו כדי למנוע ממנה את שחרורה ולהקשות עליה את ההתארגנות והיציאה למאבק.

‏בפני הנשים הפלסטיניות ניצבים מכשולים עצומים בדרך לשחרורן. מלבד המכשולים שמנינו עד כה (הדת, החמולה והמסורת) נמצא בדרכן אחד המכשולים הקשים מכולם: מידת מודעותן לדיכוין, בידודן וחוסר התארגנותן. המצב הוא כזה, שאפילו ישנה בחורה "מרדנית" שאינה נכנעת למוסכמות הכובלות אותה – ­היא נשארת מבודדת ומוחרמת. לכן המטרה הראשונה שלה היא חיפוש שותפות למאבק.

‏מניסיונה של התנועה לשחרור האשה בישראל אנו רואים שהמאפיין אותה שונה מהמאפיין כל תנועה דומה אחרת בעולם הקפיטליסטי. שכן במדינת ישראל הציונית אינך יכולה להיות בעד הפלה חופשית מבלי לסתור את מגמת הציונות בשאלה ה"דמוגרפית"; אינך יכולה לשלול את סמכויות הרבנות בענייני נישואים-גירושים מבלי להתייחס לסמכותם לקבוע "מיהו יהודי" (הזכאי לזכויות יתר) ומי אינו יהודי 2; אינך יכולה לדרוש שוויון-זכויות לנשים מבלי להתייחס לטענה ש"החובות גם הן אינן שוות, כי על הגברים נופל עול ביטחוני כבד מזה שנופל על הנשים; אינך יכולה לדרוש שוויון-זכויות בין נשים לגברים מבלי לדרוש שוויון בין נשים יהודיות-ישראליות לבין נשים ערביות-פלסטיניות. בקיצור, אי אפשר להיות עקביים בדרישות לשוויון זכויות לאשה מבלי להציב את העקרונות הציוניים הבסיסיים ביותר בסימן שאלה.

‏זוהי נקודת המפגש שבה יכולות להיפגש נשים יהודיות וערביות במאבק משותף לשחרור האשה. התפתחות כוח של נשים פלסטיניות, הנאבקות לשחרורן, יכול להוביל להחרפת הסתירות הפנימיות בתוך התנועה לשחרור האשה בישראל, וליצור תנועת נשים לשחרור שתהיה על-לאומית ואנטי-ציונית.

*  *  *

‏‏ככל שלטון קולוניאלי נוהגת גם הציונות מדיניות של הפרדה כדי להאריך ולחזק את שלטונה, הנמצא באיום תמידי. הפרדה זו מוצאת את ביטויה על מישור לאומי – בין כל היהודים לבין כל הערבים; על מישור דתי – בין מוסלמים, דרוזים, נוצרים ויהודים; על מישור מיני – בין הגברים לבין הנשים; ובקרב הפלסטינים על מישור חמולתי – בין חמולה לחמולה.

‏המאבק היחיד שיכול להוביל לשחרור ההמונים בארץ – ערבים ויהודים, גברים ונשים – מעול הדיכוי הלאומי והאפליה הגזענית של הציונות, הוא מאבק חסר-פשרות שיחשוף את השקר הטמון ביסוד הפרדות אלה, ויוכיח את שיתוף האינטרסים ביו המנוצלים בני שני העמים, בני שני המינים, בני כל הדתות ובני כל החמולות נגד מדכאיהם ומנצליהם – הציונות והריאקציה הערבית המשרתות את האימפריאליזם.

‏מאבק נגד המסגרות החברתיות המסורתיות, הכובלות והדכאניות, בחברה הפלסטינית, הוא תנאי הכרחי לא רק לשחרורה של האשה הפלסטינית, אלא גם לשחרורו של הגבר הפלסטיני. גם אם הגבר נמצא במעמד מיוחס בחברה, הרי האיסורים וההגבלות על חירותה של האשה מהווים גם איסורים והגבלות על חירותו של הגבר.

‏החמולה, הדת, המסורת, המנהגים השמרניים – כל אלה הם אויבי ההמונים הפלסטיניים במאבקם לשחרורם. כל אלה הס הכלים לדיכוי האשה, אך הם גם מאפשרים את דיכוי העם הפלסטיני ככלל. המאבק נגדם הוא לכן חובתם של כל בני העם הערבי-הפלסטיני – גברים ונשים כאחד.

‏שחרור האשה אינו יכול לבוא בנפרד משחרור כלל החברה. ושחרור כלל החברה אינו אפשרי ללא שחרור האשה. המאבק נגד כל תופעות הדיכוי והניצול, המאבק למען השחרור הלאומי והחברתי, הוא מאבקה של כל החברה. על הנשים ליטול חלק במאבק זה. התייצבותן כשוות לגברים בחזית הרחבה תקל עליהן את מאבקן למען שוויון זכויות מלא בחברה.

  1. בחברה הקפיטליסטית משמשת האשה-הפועלת כוח-מילואים של עבודה זולה, שמשתמשים בו לפי צורכי המשק. האשה העובדת אינה נחשבת למפרנסת המשפחה. היא נחשבת רק ככוח-עזר. עובדה זו מאפשרת למעסיקים "צידוק" להתחמקותם מלשלם לה שכר שווה לזה המשולם לגבר המבצע אותה עבודה.
  2. מתן סמכויות כה רבות למוסדות הדתיים פוגע לא רק ביהודים חילוניים הנאלצים להיזקק לחסדיהם של אנשי-הדת. ערבים בני הדת הקתולית, למשל, אינם יכולים להתגרש בארץ(!) – בשעה שאפילו ברומא, כמטחווי-קשת ממקום מושבו של האפיפיור, כבר יכולים קתולים להתגרש בגירושים אזרחיים.