תל אביב, על חולות נבנתה? – אהוד עין-גיל

"תל-אביב – על חולות נבנתה";‏ "הארץ היתה ריקה ושוממה". כך נטען שוב ושוב, בגירסאות שונות, על-ידי כותבי ההיסטוריה הציונים. השטח החולי שנרכש להקמתה של "אחוזת-בית" (היא שכונתה הראשונה של תל-אביב) הוא ההוכחה הניצחת לכך, לטענתם. אולם, מסתבר כי גם על שטח זה, אשר נקרא מקודם כרם-ג'באלי, היו עוררים:

"לפני הפסח באה שמועה, שקמו עוררים על כרם-ג'באלי: המנטופי – שבט ערבי קטן – נמלך לטעון טענת-חזקה על חלק מן הקרקע ומתאמר להחזיר חלק זה לעצמו". זמן קצר לאחר מכן, תיכף לבניית הבתים הראשונים "נתבשרנו בשורה רעה, שהמנטופים תקעו אוהליהם בכרם-ג'באלי, בגבעה שנועדה לבניין הגימנסיה, ותלו דגלים עותומאניים על האוהלים. הגברים הזדיינו מכף-רגלם עד ראשם רובים, אקדחים, חרבות, פגיונים, סכינים; הנשים הזדיינו נשק אחר: כיוון שהעיז מישהו לגשת לגבול האוהלים מילאו פיהן צריחות וצעקות-פרא, ולצריחותיהן ולצעקותיהן היתה מצטרפת גם נביחת כלביהן הרעבים. המנטופים טענו שהאדמה להם היא, כי אבותיהם ואבות-אבותיהם זכו בה מן ההפקר… חברינו, שרובם היו נתיני רוסיה ומיעוטם נתיני אוסטריה, גרמניה, צרפת ואנגליה, פנו לקונסולים, כי יגנו עליהם ויצילום מגוזליהם…"

שיתוף הפעולה בין המתיישבים לבין נציגי המעצמות האימפריאליסטיות נשא פרי: "יום יום היו חיילים, רגלים ופרשים, יוצאים לגרש את המנטופים, ופעם בפעם היו שבים משם כלעומת שהלכו לשם. המנטופים לא זזו ממקומם. ה'כובשים' טענו וצרחו, שהאדמה היא רכושם מדורי-דורות, והם דרשו ממון כופר זכותם, ומסרו מודעה מפורשת, שבעל-כורחם לא ירדו מן החלקה אשר החזיקו בה, ודם יישפך".

אנשי "אחוזת-בית" התכנסו לאסיפה-כללית לדון בעניין. במהלך האסיפה אמר ראש הוועד, ד"ר חיסין (על שמו קרוי רחוב בתל-אביב): "קלה היא קניית קרקעות באמריקה, אבל לא בארץ-ישראל. כאן אין בטחון בשום פעם ובשום מקום שלא יקומו עוררים. בחדרה, הקיימת זה עשרים שנה, עדיין יש סכסוכי-קרקעות לא קלים. אפילו בפתח-תקווה יש עדיין סכסוכי-קרקעות. אף על פי כן אנו צריכים וחייבים לקנות קרקעות. אם אתם מפחדים – אל תאמרו לבנות בתים… "(הציטוטים נלקחו מתוך "ספר תל-אביב", שנערך על-ידי א. דרויאנוב, בהוצאת "ועדת ספר תל-אביב" בהשתתפות העירייה, תל-אביב תרצ"ו-1936, כרך ראשון, עמ' 112-109).

ואם כך אירע ב"אחוזת-בית", על אחת כמה וכמה ‏בשאר חלקיה של תל-אביב. בשטח שיפוטה של העיר היום מצויים שרידים רבים של מבנים, שכונות וכפרים ערביים, שרבים מהם משמשים למגורים עד עצם היום הזה. לא את כולם הבאנו בצילומים. העיר יפו עדיין מיושבת בחלקה ערבים. שכונת מנשייה, אשר חלקים ממנה נהרסו בשיטתיות ב-1948, נמצאת כיום בתהליך של פיתוח – מחיקת המבנים הערביים כדי לאפשר את בניית ה"סיטי" של תל-אביב, הנמצאת כבר בשלבי בנייה. מסגד חסן-בק ניצב עדיין, למרות ההזנחה הממושכת, ליד שוק-הכרמל, וצריחו מזכיר לכל עובר-ושב כי בקו אחד עם מרכזה של תל-אביב היתה פעם שכונה ערבית. אולם ישנם גם אתרים פחות ידועים. בחלקם – הוסב שמם הערבי לשם עברי, כדי להשכיח את עברם, אך מראם החיצוני "מסגיר" את ההיסטוריה שלהם.

שטחה של תל-אביב הנוכחית היה זרוע פרדסים, בתי-אחוזה ובתי-חומר של פלאחים, כמו אלה הנמצאים עדיין בתחנה המרכזית, בין רחוב השומרון, שביל עכו ורחוב הגדוד העברי (ראו צילום מס' 11‏). מקומות כאלה לא נתכנו אז בשם "כפר", אם כי היו צורת התיישבות נפוצה בארץ. ברחוב המסגר, מול בית-החרושת "אמקור" ומול בית-הספר התיכון "שבח" עומד עדיין מבנה ערבי (1‏), שריד אחרון בשורה של בתים ערביים, שניצבו לאורכו של ואדי מוסררה, הוא "נחל איילון". ברחוב הרצל פינת דרך שלמה (סלאמה) מסתתר מאחורי חזית החנויות כפר ערבי, הוא סכנאת-דנאייטה או סכנאת-עריינה (2‏). קצת דרומה משם, ברחוב הרצל פינת רחוב רבנו חננאל, נמצאים עדיין מספר מבנים של סכנאת-חמאד (4‏). אבו-כביר היה כפר ערבי גדול, שחלקו עומד עדיין על תילו, כשהוא מוקף על-ידי רחוב הרצל, רחוב קיבוץ גלויות ורחוב בן-צבי (5‏). ב-1948 ‏התגוררו בכפר, על פי מקורות ההגנה, כ-5,000 תושבים.

על גבולה של תל-אביב עם העיר חולון, ברחוב תל-גיבורים, אפשר לראות מספר מבנים השייכים לכפר הערבי תל א-ריש (6‏). הכפר הגדול ביותר בשטח השיפוט של תל-אביב היה כפר סלאמה ("כפר-שלם"), בו התגוררו כ-7,600 תושבים (10‏). בחצר אחד המסגדים בכפר הוקם, על-ידי עיריית תל-אביב, מגרש ‏משחקים לילדים.

אולם, כפרים ערביים נמצאו לא רק בשוליה הדרומיים של העיר. בתי הכפר ג'אמוסין ("גבעת-עמל") ניצבים כיום במרכזו של איזור יוקרה – ליד שיכון בבלי ובריבוע הרחובות פנקס, דרך חיפה, ויצמן וז'בוטינסקי, ליד כיכר המדינה ובאיזור בו ניצב "בית החייל" (3‏) . כפר נוסף ניצב עד היום במרכזו של איזור יוקרה אחר – זהו הכפר סומייל (אל-מסעודיה), שבשטחו הוקמו בנייני "הוועד הפועל" של ההסתדרות והחנות המרכזית של השק"ם. את בתי הכפר ניתן עדיין לראות בין הרחובות אבן-גבירול, ז'בוטינסקי, בן-סרוק וארלוזורוב (8‏). את מתיהם היו כפריי סומייל קוברים בבית הקברות בו ניצב קבר השייח' עבד א-נבי (9) על שפת ימה של תל-אביב, בין מלון "הילטון" לבין מלון "פלאזה". בית הקברות "נפגע" במהלך "פיתוח החוף", ושופץ רק לאחר שהדבר עורר "תעמולת שטנה אנטי-ישראלית".

‏מצפון לנחל עוג'ה (הירקון) אפשר עדיין לראות את בתיו של הכפר שייח' מוניס. שורות הבתים בני שתיים-שלוש קומות לאורך רחובות הכפר מעידות על רמת התפתחותו של הכפר לפני 1948, רמה שאליה לא הגיעו עד היום מרבית הכפרים הערביים בתחומה של מדינת ישראל. בשטח הכפר נבנתה אוניברסיטת תל-אביב, ליד שכונת היוקרה רמת-אביב (7‏). בגבול תל-אביב-רמת-גן, במקום בו נשפך ואדי-מוסררה אל הירקון, מצאנו רק שריד של הכפר הערבי ג'ארישה (12‏).

מה קרה לתושבים הערביים של הכפרים הללו? ‏כולם הפכו לפליטים עוד לפני ה-15 במאי 1948, יום הקמתה של מדינת ישראל. חלקם נטשו את כפריהם בשל הקרבות, חלקם קיבלו "רמזים" לברוח, חלקם גורשו. נביא רק שלוש דוגמאות, שיסבירו אולי כיצד אירע "הנס הגדול" שהותיר את מרחב תל-אביב כעיר עברית "טהורה".

בספר "ממאורעות למלחמה" (מאת יוסף אוליצקי, בהוצאת מפקדת ההגנה בתל-אביב, מהדורה שנייה), בעמ' 124-123, אנו קוראים על מאורעות ה-5 בדצמבר 1947:

"…פעולה מקבילה לזו נעשתה אותו יום באותה שעה על-ידי כיתה אחרת, שבסיסה היה בתל-חיים. משימתה היתה לגרש את הערבים שהתגוררו בכמה חושות סמוך לכפר (סלאמה). אנשינו התקדמו והתקרבו אל האוהלים, פתחו באש והניסו את מעט הערבים שנמצאו שם". פשוטו כמשמעו, המשימה – לגרש! שכנותה של תל-אביב לא נעמה כלל וכלל גם לכפרים אחרים. בעמ' 118 של הספר הנ"ל אנו קוראים:

"ג'אמוסין וסומייל, שהיו קטנות משייח' מוניס, ובכל אחת מהן רק כמה מאות נפשות, לא סבלו מחסור. ואף על פי כן לא היה השלום בין הכפרים לעיר, שחסו בצילה. מפעם לפעם נמצאה איזו אמתלה לנגח את תל-אביב, והזדמנויות לצעקת-חמס לא חסרו אף הן: הנה סופחו אדמות שני הכפרים לתחומי שיפוטה העירוני של תל-אביב, והוכרז הדבר על-ידי ראשי הכפר כאסון ‏לאומי, הנה באה העירייה לגבות מיסים מתושבי הכפר וקמה טענת קיפוח וכו' וכו' ". וכו' וכו' !

בעיתון "הארץ", מיום 28.3.48, אנו מוצאים את הידיעה הבאה: "שלושת נכבדי הכפר הערבי שייח'- מוניס שנחטפו על-ידי אנשי לח"י כבני תערובות, ‏שוחררו בשבת בבוקר והוחזרו לבתיהם. כזכור נחטפו הערבים האלה לאחר שאברהם כוהן, חבר לח"י, נתפס עם מכונית תופת על-ידי ערבים בשכם. כוחות המגן התנגדו למעשה חטיפה זה שנעשה נגד אנשי כפר ערבי שאין לאנשיו קשר עם אנשי הכנופיות. אנשי לח"י מוסרים, שהם חקרו את הערבים האלה, ומצאו שאין להם קשרים עם אנשי הכנופיות, החזירו להם את כל שמצאו אצלם, כסף וחפצים שונים, והחזירו אותם סמוך לכפרם".

ובעיתון "דבר" מאותו תאריך אנו קוראים: "כל הכפרים הערביים שלאורך הירקון מאיזור פתח-תקווה מערבה, המשתרעים על שטח של ארבעים אלף דונם ומכילים למעלה מששת אלפים ערבים, עומדים להתרוקן במשך ימים מספר. היציאה החלה שלשום… הכפרים קיימו יחסים מסודרים עם הישובים היהודיים. הם סבלו בשבועות האחרונים מהפורשים, שהציקו להם בגזילת מכוניות ולקיחת בני תערובות. מאידך גיסא – היו תחת לחץ הכנופיות מהמשולש. לכן החליטו לצאת מהאיזור. אנשי הכפרים נפרדו בידידות ממכריהם היהו‏דים, ואמרו להם שאם תהיה מדינה יהודית – ישובו אליהם". מדינה יהודית אכן קמה. אך המדינה היהודית היא מדינה ציונית, והפליטים נמצאים זה 27 שנים הרחק מבתיהם.

‏אלה רק מקצת מן העובדות. עובדות ורמזים רבים אחרים פזורים פה ושם בתוך כתבי הציונים עצמם. איננו מעלים עובדות אלה מכיון שאנו מתנגדים להתרחבות העיר על חשבון הכפר. לומר כך – הרי זו שטות ריאקציונית. אולם, התהליך לא היה תהליך אורבאניזציה גרידא. היה זה תהליך שבמהלכו התפתחה העיר העברית האקסקלוסיבית על חשבון תושבי הכפרים הערביים, שהפכו לפליטים. פיתוח העיר – כן! ‏אולם, אך ורק אם תוכר זכותם של תושבי המקום הערביים ליהנות מהתפתחות זו במידה שווה. ולשם כך אנו תובעים – תוכר זכותם של הפליטים לשוב למולדתם!

* * *