בקתות הדייגים בשפך הירקון (הצילום מתוך אתר האנציקלופדיה העירונית של תל אביב)
בשנת 1975, כאשר אספתי מידע לכתבה על הכפרים הערביים שהיו קיימים בשטח שעליו הוקמה תל אביב ("על חולות נבנתה?", "מצפן" מס' 74, יולי 1975), לא נתקלתי באזכור כלשהו של כפר הדייגים בשפך הירקון (כפר אבו ג'ברה). עשרים שנה לאחר מכן, ב-9 ביוני 1995, התפרסמה בשבועון התל אביבי "העיר" כתבה מאת גיל דורון, שעסקה בתוכניתה של העירייה לפנות את הצריף האחרון שנשאר במקום שבו שכן בעבר כפר דייגים פלסטיני. הצריף היה שייך לראובן מזרחי, המכונה אהרון הדייג, אשר הצהיר כי נולד במקום וכי את הצריף בנה אביו בתחילת המאה העשרים. על תולדות המקום כתב דורון:
שפך הירקון הוא אחד השטחים הפתוחים היחידים שעדיין לא נכבשו על ידי בולדוזרים או מנופים. אבל האזור לא תמיד היה נטוש וריק. בתחילת המאה שכן במקום כפר דייגים פלסטיני שמנה כ-20 בקתות. בגדה הדרומית של השפך, היכן שכיום מצויים המבנים הנטושים של מרכז הירידים הישן, ישבה משפחת אבו-ג'ברה הבדווית. בגדה הצפונית של הירקון, היכן שעדיין עומד הצריף של ראובן מזרחי, ישבו דייגים פלסטינים שהיגרו מיפו.
ראש הכפר היה ג'ורג' ג'בלי (אבו מוסא), שהשתייך לאחת המשפחות הנוצריות הוותיקות ביפו. ג'בלי היה שותפו לדיג של שמואל מזרחי, אביו של ראובן. שמואל מזרחי נולד למעשה כמוסטפא קטואן, פלסטיני מיפו, שהתגייר בתחילת שנות הארבעים. הגיור נעשה לאחר שהחליט לשאת את שולמית מזרחי, ילידת עדן שבדרום תימן. שולמית, שעבדה כסוהרת תחת שלטון המנדט הבריטי, הכירה את מוסטפא בעת ביקורה בכפר הדייגים. לאחר חתונתם קנו הזוג מזרחי דירה נוספת בכרם התימנים, אך מזרחי המשיך להתגורר בכפר הדייגים.
כפר הדייגים לפני הפינוי, 2010 (צילום מתוך אתר האנציקלופדיה העירונית של תל אביב)
ועוד כתב גיל דורון:
בשנת 48' נטשו רוב הפלסטינים והבדווים את השטח. ג'ורג' ג'בלי נשאר ומשפחתו מתגוררת עד היום ביפו. רוב משפחתו הערבית של מזרחי ברחה לירדן, לבנון ולחאן יונס. שמואל מזרחי נשאר בכפר, ביחד עם עוד כמה יהודים שהתיישבו במקום. לשלומית ולו נולדו שלושה ילדים.
הבן הבכור, אלי הדייג, הפך לדמות מיתולוגית בקרב דייגי תל אביב, הבוהמה ובני נוער, שבאו לחפש מקלט במקום. בשנת 1957 פתח אלי מסעדה במקום, שבה התנהלו ערבי שירה ונגינה. אלי קרא למסעדה "נווה הדייג". בחורף 1971 הוא טבע לאחר שנלכד בים באמצע סערה.
ראובן מזרחי, הבן השני, החליט לשמור על המסורת שהתפתחה במסעדה של אחיו. גם כפר הדייגים המשיך להיות פעיל. מזרחי: "דייגים החלו לנטוש את המקום רק באמצע שנות ה-80, מאז שסגירת סכר אסואן במצרים גרמה להידלדלות הדגה בים התיכון".
שפך הירקון בשנות העשרים (צילום מתוך אתר האנציקלופדיה העירונית של תל אביב)
באתר האנציקלופדיה העירונית של תל אביב כתב דני הכט על סופו של הכפר:
בשנות השמונים והתשעים החלו להתפרסם תכניות אדריכליות למגורי יוקרה ומרכזי מסחר בחצי האי הירקוני ושפך הירקון והעירייה החלה להתנכל למסעדה ולהרוס צריפים שנבנו לטענתה ללא אישורי בנייה (אשר חלקם נבנה טרם היווסדה של תל אביב). מאוחר יותר, הרימה העירייה סוללת עפר בגובה של שני מטר כדי להסתיר את נוף שפך הירקון ואת הים הנשקף מהמסעדה. כיום (2008) מוקפים הצריפים שנותרו במתקני תחנת הכוח רדינג והמקום נמצא בטיפול בתי המשפט. מעט צפונית מהמקום השתכשכו דורות של צעירים תל אביבים במוצא המים החמים המקררים את טורבינות תחנת הכוח. המקום אף תועד בסרט "בלוז לחופש הגדול" המתאר חבורת צעירים טרם גיוסם בתל אביב של 1970 (תקופת מלחמת ההתשה).
בחודש דצמבר 2010, אחרי מאבק משפטי ממושך, נחת הסכם פשרה בין העירייה ודיירי כפר הדייגים. בתמורה לפינוי המתחם, קיבלו הדיירים שני מיליון דולר.
https://sites.google.com/a/tlv100.net/tlv100/far_north/abu-jabra
אהרון מזרחי (אהרון הדייג) ליד ביתו לפני ההריסה, 2011
ב-30 במאי 2011 דיווח חגי מטר בעיתון המקומי "זמן תל אביב":
התושב האחרון של כפר הדייגים שעל שפר הירקון, אהרון מזרחי, פינה את הכפר ונותר חסר בית, לטענתו, בשל עיכוב בהעברת הכספים שהתקבלו מעיריית תל אביב.
https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/54/ART2/244/770.html
