בשבועות האחרונים אינה פוסקת ההתרוצצות של האחראים למדיניות הכלכלית. כלפי חוץ מופיעה התרוצצות זו כמשא ומתן על שיעור עליית השכר בשנת 1970. למעשה מסתיר משא ומתן זה את כוונותיהם האמיתיות של הממשלה, המעבידים וההסתדרות.

על סדר היום עומדת לא העלאת השכר, אלא העלאת מיסי העקיפין במאות מיליוני לירות, עלייה דרסטית במחירים, הורדת רמת החיים של מאות אלפי פועלים ומשפחותיהם.

עד הבחירות ניסו הממשלה והמפלגות הקיימות להסתיר עובדות אלה. ניסו לצייר לפנינו תמונה ורודה של הצלחות לא רק בתחום הפוליטי והצבאי, אלא גם התחום הכלכלי. מדיניות הקפאת השכר צריכה היתה להסתיים בשנת 1970 ‒ כך הובטח לפועלים שהתארגנו למאבק ולשביתות. אחרי הבחירות השתנתה "לפתע" התמונה. נאום רוג'רס, שר החוץ האמריקאי, הבליט את בדידות ישראל בזירה הפוליטית הבינלאומית. בתחום הכלכלי "מתברר" שרזרבות מטבע החוץ עומדות לאזול, שהוצאות הממשלה עומדות לגדול, בעיקר בגלל ההוצאות הביטחוניות. העיתונות מדווחת ‒ היום ‒ על ביקור ועדה מטעם קרן המטבע הבינלאומית לפני הבחירות, אשר בדקה את מצב המשק הישראלי והתנתה מתן הלוואה לממשלה בביצוע מדיניות המכוונת להורדה חריפה ברמת החיים של הפועלים. עיתון "הארץ", העומד תמיד לצד המעבידים, שואל בתמימות רבה: מדוע לדחות אח דרישות קרן המטבע הבינלאומית? הרי תנאיה משרתים את אותן "המטרות שהממשלה עצמה שואפת להשיג".

לפני הבחירות הסתירו מאיתנו אח העובדות במסך נאומי הבחירות והבטחות יפות. היום מתגלה האמת.

מדיניות הממשלה ‒ בכל התחומים ‒ פשטה את הרגל. את מחיר פשיטת הרגל שלה מתכוננת הממשלה להטיל על הפועלים.

עוד לפני שהוכן התקציב החדש מתחילים המחירים לעלות במהירות. מחירי המשקאות החריפים עולים ב-20 ‏אגורות לבקבוק. מחירי הנסיעה באוטובוסים עירוניים ובין-עירוניים עומדים לעלות בין 30%-20%! הממשלה תפחית את העזרה לרשויות המקומיות ואנו שומעים כבר היום על המלצה של מרכז השלטון המקומי להעלות את המסים העירוניים ב-50%‏! בסוף חודש דצמבר אישרה הכנסת עלייה באגרת הטלביזיה: 85 ‏לירות במקום 57 ‏לירות עד כה, עלייה ב-28 ‏לירות, או כמעט שתיים וחצי לירות לחודש. כותב עיתון "מעריב": "ברור לכולם כי זו הסנונית הראשונה, אשר רק באה לבשר את ההעלאה הכללית הניכרת של כל המסים, ההיטלים והאגרות למיניהם".

זו המציאות האמיתית. אלה הן התוכניות האמיתיות של הממשלה. לאחר שלוש שנים של הקפאת השכר ורווחי שיא שוב יהיו אלה הפועלים שיצטרכו לשאת בתוצאות כישלונה המוחלט של הממשלה. ועל כך הסכמה מוחלטת של כל המפלגות המשתתפות בממשלה ‒ ממפ"ם ועד גח"ל [גוש חרות-ליברלים]. אף אחת מהן אינה יכולה ואינה מוכנה להיאבק מאבק של ממש נגד תוכניות הממשלה!

אלא שבין תוכניות לבין ביצוע רב המרחק. הממשלה יודעת כי פועלים רבים לא יקבלו ולא יסכימו להורדת רמת חייהם, בפרט כשהם רואים לנגד עיניהם כיצד שכבות שלמות, מעבידים ומנהלים גבוהים, מעלים ללא הרף אח רווחיהם ורמת חייהם. השביתות באשדוד ובדואר המחישו לממשלה, למעבידים, למנהיגי ההסתדרות, כי קיימת התנגדות בין הפועלים לכל ניסיון להוריד את רמת חייהם. משום כך ההתרוצצויות של השבועות האחרונים, ההצהרות הסותרות, המריבות בין ההסתדרות מצד אחד לבין הממשלה והמעבידים מצד שני. בראיון בעיתון "הארץ" אומר וושצ'ינה, יו"ר המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות: "מוטב להכניס את העלאות השכר למסגרת מאורגנת, ולא להשאיר נושא זה להתפתחות סטיכית העלולה גם לזעזע את יחסי העבודה". במלים פשוטות: אם ההסתדרות לא תצליח להשיג עבור הפועלים העלאת שכר מסוכמת, ייקחו הפועלים את העניינים בידיהם הם ואת זאת אנחנו מוכרחים למנוע. ההסתדרות פוחדת מכל התארגנות למאבק ‏של הפועלים מחוץ למסגרת ההסתדרות, דבר שעלול לגרום להתמוטטותה ומשום כך נאלצים מנהיגיה לדרוש, ‏אחרי שלוש שנים של הקפאת שכר, העלאת שכר שתדביק לפחות את עליית המחירים בשנה האחרונה. עמדה זו מעלה את חמתם של המעבידים ואת חמתו של פנחס ספיר, המייצג את הממשלה בתחום המדיניות הכלכלית. "מעריב" מספר כי באחת ההתייעצויות בין ראשי המערך בשאלת השכר, התפרץ ספיר כנגד מזכיר ההסתדרות [יצחק] בן-אהרון וקרא אליו: "אינך מייצג פועלים יותר ממני ואינך דואג להם יותר ממני".

צודק ‏ספיר הפעם. לא הוא ולא בן-אהרון מייצגים את הפועלים ושניהם גם יחד אינם דואגים להם. אבל שוכח ספיר כי חילוקי הדעות בינו לבין בן-אהרון נובעים מחלוקת העבודה הישנה בין הממשלה וההסתדרות. הממשלה עומדת באופן ישיר לצד המעבידים ונגד הפועלים. ההסתדרות, לעומת זאת, תפקידה הוא לדאוג לכך שהפועלים יקבלו את מדיניות הממשלה, המשרתת את האינטרסים של המעבידים. תפקיד זה דורש שהפועלים יקבלו את מרות ההסתדרות. וכדי שיקבלו מרות זו נחוץ, בין היתר, שההסתדרות תעמיד פנים שהיא דואגת לפועלים. ספיר יודע זאת ומשום כך "אינו צודק" כאשר הוא חושף את פרצופה האמיתי של ההסתדרות.

ההסתדרות צריכה להעמיד פנים כדואגת לפועלים. אבל אין היא יכולה ברצינות לעמוד לצידם. המשא ומתן הנוכחי על העלאת השכר מראה זאת היטב. מאז התחלתו לא שינו המעבידים והממשלה את עמדתם. ב-13 בנובמבר הודיע נשיא התאחדות בעלי התעשייה, מרק מושביץ, בראיון ל"ידיעות אחרונות", כי התעשיינים מציעים עליית שכר, כולל תוספת יוקר, בשיעור 5%‏. אם להביא בחשבון את ‏ההתייקרות המהירה בחודשים האחרונים, הרי שעליית שכר כזאת תספיק ‏בקושי להשאיר את כוח הקנייה של משכורות הפועלים ברמה של לפני שנה. כאשר נוכחו המעבידים שהממשלה נמצאת לגמרי לצידם, הרחיקו לכת עוד יותר והציעו שתוספת זו, בסך 5%, תשולם באמצעות אגרות חוב ממשלתיות. הצעה זו פירושה אי העלאת שכר כלל, מאחר שכדי לפדות את אגרות החוב מכלל הפועלים תצטרך הממשלה, בשנת הפדיון, לשאוב מסים נוספים באותו סכום. כפי שאנחנו מכירים את מדיניות הממשלה, מסים אלה יפלו שוב על שכם הפועלים. בעיתונות נרמז כי ספיר מסכים להצעה זו.

כיצד התפתחה, באותו זמן, עמדת ההסתדרות? קודם כל, אנחנו יודעים, ההסתדרות היא אחד המעבידים הגדולים בארץ. בתור כזה יש לה אינטרסים דומים לאלה של שאר המעבידים. בתחילת דצמבר מציע אשר ידלין, מזכיר חברת העובדים של ההסתדרות, המרכזת את כל מפעלי ההסתדרות, עליית שכר ריאלית בשיעור של 2 ‏עד 3 ‏אחוזים. מאחר שההסתדרות טוענת כי חלה עליית מחירים בסך 4% ‏מאז 1967 ‏(ההתייקרויות בחודשים האחרונים, שלא לדבר על ההתייקרויות המחכות לנו בחודשים הראשונים של השנה, השאירו מאחור שיעור זה של 4%), הרי שהצעה זו פירושה עליית שכר של 7%-6%. הצעה דומה להפליא לזאת של התאחדות בעלי התעשייה, הנתמכת על ידי הממשלה!

בן-אהרון התחיל את ועידת ההסתדרות האחרונה בנאום שהוגדר על ידי העיתונות כ"תקיף". היה ברור שבן-אהרון מנסה להחזיר את האמון להסתדרות מצד הפועלים, אמון שאבד לחלוטין בשנים האחרונות. אחרי כן באה ההסתדרות בהצעות להגדלת השכר עד 15%. "מעריב" ‏הגדיד הצעה זו כך: "המנהיגות החדשה בהסתדרות ‒ ובמיוחד המזכיר הכללי מר יצחק בן-אהרון ‒ לוחמים יותר לתוספת יוקרה מאשר לתוספת יוקר". "מעריב", כמו ספיר, שוכחים שההסתדרות זקוקה היום לתוספת יוקרה בעיני הפועלים, כדי לאלצם לקבל את תוכניות המעבידים והממשלה להורדת רמת החיים, תוכניות שגם "מעריב" תומך בהן. אבל ההסתדרות לא יכלה להתמיד זמן רב בהצעותיה הראשונות. כבר בימים האחרונים של דצמבר, כותב "הארץ", מגבשים מנהיגי מפלגת "העבודה" בהסתדרות "הצעה שלפיה תתבע ההסתדרות העלאת שכר של 6% ‏מינימום ו-10% ‏מקסימום, כולל תוספת יוקר". הצעה זו גבוהה במעט מהצעת הרוב בוועדה הכלכלית של "העבודה", להעלות את השכר ב-5% עד 8%. ההסתדרות נכנעת כניעה מוחלטת לדרישות המעבידים והממשלה.

מה ניתן ללמוד מפרשת המו"מ להעלאת השכר?

בפרשה זו, כמו בכל נושא אחר, כלכלי ופוליטי, ישנה הסכמה מלאה בין הממשלה ובין המעבידים.

להסתדרות כמעביד ישנם אותם האינטרסים של המעבידים. יחד עם זאת מוטל על ההסתדרות התפקיד לדאוג לכך שהפועלים לא יתארגנו בעצמם להגנה על זכויותיהם ועל רמת חייהם. משום כך על ההסתדרות להעמיד פנים שהיא דואגת לענייני הפועלים.

‏המפלגות הקיימות, ובעיקר המפלגות המשתתפות בממשלת "הליכוד הלאומי", שותפות כולן ברצון למנוע כל מאבק ‏פועלים להגנה על רמת חייהם ובכך הן שותפות ברצון להגן על רווחי המעבידים.

גבם לפני הבחירות ובם אחריהן מסתירות הממשלה, ההסתדרות והמפלגות הקיימות מן הפועלים את התוכניות להורדת רמת חייהם. המשא ומתן להעלאת השכר מתנהל מאחורי גבם של הפועלים וללא כל התייעצות איתם או עם נציגיהם. כנראה שיש לכל אלה מה להסתיר!

‏הדרך היחידה העומדת לפני הפועלים היא התארגנות של הפועלים עצמם למאבק. תוכניות הממשלה והמעבידים מכוונות נגד כל הפועלים. על כל הפועלים להתאחד במאבק משותף נגד תוכניות אלה.

‏התארגנות זו צריכה להיות באמצעות נציגי הפועלים בכל מקומות העבודה, האחראים לפני הפועלים הבוחרים בהם, מצד אחד, ואשר מתאמים את פעולותיהם ומאבקם בקנה מידה ארצי, מצד שני.

התארגנות זו צריכה ללבוש צורה קבועה באמצעות יצירת איגודים מקצועיים כלל-ארציים, מנותקים מן ההסתדרות, המהווים את כלי מאבקם של פועלי ישראל.

*

נאום רוג'רס ו"תוכניות השלום"

למי שאין ניסיון עשיר בסבכי הדיפלומטיה ה"גבוהה" קשה להבין מה פשר "שיחות הארבע", "שיחות השתיים", מה עומד מאחורי התוכניות השונות להסדר במזרח-התיכון. מה משמעות הדיבורים על שיחות רודוס. מהי ההתפתחות שחלה לאחרונה עם נאום שר החוץ האמריקאי [ויליאם] רוג'רס, ומה כל פרשת היחסים בין ממשלת ישראל לממשלת ארצות הברית.

הפוליטיקה בימינו עטופה כל כך בסודיות ובחשאיות, עד שהחלטות רבות נשארות בלתי ידועות לכל ‒ עוד שנים רבות לאחר קבלתן ‒ מלבד לקומץ פוליטיקאים הקובעים גורל עמים שלמים בחדרי חדרים.

בישראל פירשו את נאום רוג'רס כנסיגת ארצות הברית מעמדת תמיכתה בישראל. דרך נאום רוג'רס, הכריזה ארצות הברית על כך שאין היא מכירה בסיפוחים בכוח. בתוכניות שהציעה ממשלת ארצות הברית באותו זמן דובר על נסיגה של ישראל מן הרוב המכריע של השטחים הכבושים, ועל החזרת חלק ‏מן הפליטים. ברדיו ובעיתונות הישראליים ניתן לשינוי בעמדת ארה"ב ההסבר הבא: ארה"ב חוששת לאינטרסים שלה במזרח התיכון ‒ בעיקר לאינטרסים של חברות הנפט האמריקאיות. לכן ברצונה לפייס את הערבים "על חשבון" ישראל.

‏יש מן האמת בגירסה זו.

לחברות נפט אמריקאיות יש השקעות עצומות במזרח התיכון. חברות אלו מנצלות עשרות אלפי פועלים העובדים עבורן ומפיקות רווחים פנטסטיים. זאת הן עושות בשיתוף פעולה עם משטרים מנוונים ומנודים כמו בערב-הסעודית, בפרס ובכוויית. כמובן שהמשך זרימת הרווחים האלה תלוי בקיום המשטרים הנוכחיים המסכימים לנוכחות החברות האמריקאיות, תמורת השתתפות של קומץ אנשים בחלק קטן מן הרווחים.

‏אולם קיום משטרים אלה נמצא ‏בסכנה מתמדת מאחר שלפועלי ארצות המזרח התיכון ‒ המנוצלות על ידי החברות האמריקאיות ‒ שנאה עמוקה הן לשליטיהם והן לאמריקאים ששליטים אלה משרתים. שנאה זו החריפה לאחר מלחמת יוני 67', ‏כאשר ארצות הברית עמדה באופן גלוי לצד ישראל, שלא גילתה שום נכונות לסגת מן השטחים הכבושים והחלה במדיניות דיכוי האוכלוסייה הערבית שבשטחים אלה.

‏משום כך יש צדק בטענה שהשינוי במדיניות האמריקאית אינו בא משום דאגתה של ממשלת ארה"ב לשלום, או לעמים החיים במזרח התיכון. שינוי זה נובע מדאגתה של ממשלת ארה"ב לרווחים של החברות האמריקאיות הפועלות באזור. אבל אם כך נשאלת השאלה, משום מה תמכה עד כה, ובמידה רבה ממשיכה לתמוך, ממשלת ארה"ב בממשלת ישראל ובמדיניותה? האם תמיכת ארה"ב בישראל אינה גם היא תוצאה של חישובי אינטרסים אמריקאיים טהורים? שאלה זו מטשטשים אצלנו, משום שרק ‏תציג אותה ‒ והתשובה ברורה. המדיניות האמריקאית בכל מקום מוכתבת על ידי האינטרסים של החברות האמריקאיות הגדולות ומנוגדת משום כך לאינטרסים של הפועלים בכל הארצות. משום כך כאשר תומכת ממשלת ארה"ב בממשלה מסוימת, תהיה זו ממשלת ירדן או ממשלת ישראל, אין זה משום שיקולי צדק‏, טובת העמים, שלום וכיוצא בזה, אלא משום שיקולי אינטרסים ‒ האינטרסים של החברות האמריקאיות הגדולות. בתמורה לתמיכה האמריקאית צריכה הממשלה הנתמכת לסייע לאותם אינטרסים אמריקאיים. דבר זה חל גם על ישראל.

ראינו זאת כבר ביחסינו עם צרפת. אם במשך מספר שנים היתה צרפת "ידידתנו הגדולה", הרי זה משום שלצרפת היו אינטרסים במזרח התיכון, אשר ממשלת ישראל יכלה, לדעת הצרפתים, לק‏דמם, לסייע להם. דבר זה היה נכון ב-1956, כאשר ישראל סייעה לצרפתים בניסיונם, יחד עם האנגלים, לחזור ולהשתלט על תעלת סואץ. זה היה נכון בתקופת מלחמת אלג'יריה, כאשר צרפת היתה מסוכסכת עם העולם הערבי. לאחר סיום מלחמת אלג'יריה, כאשר צרפת ראתה את האינטרסים שלה בחדירה לשווקים הערביים, היא שינתה את יחסה לישראל. מעולם לא דאגה ממשלת צרפת לאינטרסים של פועלי ישראל, או של הפועלים הערבים ‒ לא כאשר תמכה במדיניות הישראלית ולא כאשר יצאה נגדה.

‏תמיכה אמריקאית בישראל פירושה: עזרה של ישראל לאינטרסים האמריקאיים במזרח התיכון. העיתונאי אלי אייל מסביר זאת ב"מעריב" במלים אלו: "האם זכותה של ישראל לומר לאמריקאים מה טוב להם ומה לא טוב? אנו חיים באזור זה ובשלב זה מפלה פוליטית אמריקאית מעמידה אותנו במצב חמור. לכן לא מאהבת ארה"ב אלא מרצוננו להמשיך ולחיות כאן, אנו סבורים כי מותר לנו לחשוב מה מזיק לאינטרס ‏האמריקאי".

‏‏הדברים ברורים. תמורת התמיכה האמריקאית אנו מרשים לעצמנו "לחשוב" על האינטרסים האמריקאיים באזור. כמובן שארה"ב אינה יכולה להסתפק ‏לגבי עניין חשוב כזה במחשבות בלבד. על ישראל לתמוך ולסייע במעשים לאינטרסים של ארה"ב במזרח התיכון.

דבר זה צריך להבין היטב. כל אלה המתמרמרים היום על השינוי במדיניות האמריקאית ומסבירים שינוי זה באינטרסים מלוכלכים של חברות הנפט האמריקאיות, צריכים להמשיך ולהסביר מדוע אותן חברות תמכו עד כה, וממשיכות במידה רבה לתמוך, במדיניות הישראלית. הלקח שאנו, הפועלים, צריכים ללמוד מפרשה זו הוא כי הסתמכות על תמיכה אמריקאית אינה משרתת את האינטרסים שלנו. חברות הנפט האמריקאיות והבנקים האמריקאים אינם דואגים לנו. להיפך, אנו, כמו הפועלים הערבים, אינם בעיניהם אלא מכשיר לשמור ולהגדיל את רווחיהם. מה שחשוב עוד יותר הוא כי היגררותנו להגן על האינטרסים האמריקאיים מרחיקה אותנו יותר ויותר מן הפועלים הערבים, יוצרת בינינו לבינם תהום עמוקה, מגדילה את השנאה ומסכנת עוד יותר את קיומנו כאן. והרי בשם שמירה על קיום זה מסבירים שליטי ישראל את "קשרי הידידות עם ארצות הברית". קשרים אלה מועילים אולי לשליטי ישראל, השואפים להתפשטות, לכיבושים והמטיפים לנו בשם כיבושים אלה "ליכוד לאומי", כלומר הסכמתנו לכל מה שהם עושים, הן בתחום הפוליטי והן בתחום הכלכלי. אולם הם מנוגדים לאינטרסים שלנו, הדורשים סולידריות עם הפועלים הערבים, משום שרק יחד איתם נוכל לפתור באופן צודק את השאלות הלאומיות המסובכות במזרח התיכון ויחד איתן את כל הבעיות האחרות.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

ינואר 1970