[כתבה של דב גולדשטיין, מעריב, 23 בינואר 1970. תרגום לצרפתית של הכתבה פורסם בגיליון ISRAC (ועד הפעולה של סוציאליסטים מהפכנים ישראלים) מס' 6, דצמבר 1971]

הפרדסים עמוסי הפרי שעציהם כורעים תחת נטל ברכת הטבע. הזהוב – הזהוב הזה. מקור למטבע זר – בשביל המדינה. שוקת נדיבה – בשביל בעליהם. מקום עבודה קשה, מקופח-שכר, מדכא – בשביל הפועלים.

לא הפועלים העונתיים, המוצאים את פרנסתם בחודשי הקיץ בעיסוקים שונים, ובאים אל הפרדסים בחורף, בעונת הקטיף, לשפר את מצבם הכלכלי. אלא הפועלים הקבועים, אלה הנותנים לעצים את כל מחסורם כל ימות השנה – כורים להם גומות; גוזמים את בדיהם; מטפלים במחלותיהם; מזרימים להם מים להחיותם – ובחורף קוטפים את פריים.

הם אינם אוהבים את הפרדס, נחיריהם אטומים בפני בשמיו. עיניהם טחו מראות את יפי יצירת הטבע. אוזניהם כבדו לשמוע את ציוצי הציפורים. הפרדס הוא להם מקור של תיסכול וייאוש. העבודה בין עציו תובעת מהם התמסרות, גוזרת תנאים קשים, חורשת את הידיים והפנים שריטות וחבלות, גורמת לאברי גוף ייסורים ומכאובים. אבל כאשר באה עת התשלום החודשי – אין כמותה כפוית טובה: היא קופצת את ידיה, חסכנית וקמצנית, שוקלת להם מטבעות דלות ועלובות – לא למות ולא לחיות.

חזות פניתם עונה בהם. קמטים עמוקים חרושים לאורך ולרוחב ועיניים משפילות מבט של אנשים שנמאס להם להיאבק במחסור – ואין להם ברירה. והידיים הללו: באילו אין לו, לעור, אחיזה קבועה והוא תלוי-שמוט. ואצבעות מבוקעות ופצועות. וכפות מיובלות.

"אתה יודע" – אומר פועל החקלאות אברהם כהן – באים הביתה מיום עבודה, אז הידיים האלה כל-כך כואבות, שלא יכולים לנגוע בשום דבר בבית. אם מנסים לעזור לאשה, להרים איזה דבר ממקום למקום או לתקן ברז או דלת – אז בא לך כל הכאב, של כל היום, בצורה כה חריפה. בכפות זה שורף, האצבעות כאילו נשברות. השרירים לא רוצים לעשות שום דבר".

כאבי הגב של הגוף המזדקן

פגשנו אותם בפרדסי בית ברל. חבורה של ארבעה פועלים קבועים. היתה שעת בוקר של מזג־אוויר הפכפך: עוד עננים פורסים את מצודתם ברקיע, מבקשות קרני השמש להבקיע דרכם ולהניסם.

יש איזו משמעות בפגישה עם פועלים מרי-יום באזור, ששלטון בית ברל פרוש עליו – שם, בין כתלי בניינים מפוארים, מדברים על אידיאולוגיה של מעמד הפועלים. כאן, בפרדס, מתבקעות המלים היפות על סלעה של המציאות, מתקלפות מיומרתן, ניצבות גלויות ועירומות – והן מרות, דוקרות, מייאשות.

יושבים על האדמה הלחה, הקרה – ומזונם הדל לפניהם. צרורות מסמרטוטים, עוטפים פרוסות לחם גדולות, מרוחות במרגרינה. מרטיבים בפלחי תפוזים. היום, נהג מנהל העבודה חסד בפועליו: הואיל ובחורף חרבים צינורות המים, נסע במכונית והביא להם מיכל מים לשתייה. לא תמיד זמנו בידו לגמול חסדים כאלה ואז הם מרווים את צימאונם בתפוזים והידיים הדביקות צורבות.

"תראה אותנו איך אוכלים – אומר אברהם – זה מתחיל מהצורה הזאת. מפעל, אפילו בית-חרושת קטן, יש איזה חדר איפה שאוכלים. יושבים על ספסל יבש. סוגרים את החלונות מהקור ויש גג למעלה, ששומר מהחום. ויכולים לשים את האוכל על השולחן. ואם זה מפעל טוב, אז ידאגו שעל השולחן יהיה איזה כיסוי ונותנים לפועלים כוס תה חם. מה אצלנו? – אנחנו כמו חיות בשדה. פעם היה יותר טוב, היו בתי־אריזה בפרדסים. יכולנו ללכת לשם לאכול ולהתחבא קצת מהרטיבות בחורף. עכשיו – אין. יש רק בתי-אריזה מרכזיים, גדולים. איפה שעובדים – גם אוכלים ונחים, תמיד ברטיבות. בקיץ – ההשקאה. בחורף –  מהגשם. הבוץ נכנס לך לבגדים ולידיים. אם אין מים – הרבה פעמים אין מים – אתה לוקח את הלחם בידיים עם בוץ. כשיורד פתאום גשם חזק – איפה תלך? איפת תתחבא ממנו? אתה תופש לך עץ עם הרבה ענפים, נצמד אל הגזע שלו ומקווה שהוא ישמור עליך".

אברהם הוא בן 41, יליד דמשק. ב-1944 עלה לארץ־ישראל. ילד בן חמש עשרה היה. מאז, 26 שנים רצופות הוא פועל חקלאי בפרדסים: "אף פעם זה לא נתן הרבה פרנסה. תמיד היו קשיים בעבודה, אבל מה? היה גוף צעיר, מלא-כוח. היית בא מיום עבודה קשה, לא שם לב שהתעייפת, לא איכפת לך שהידיים כואבות והאצבעות פתוחות. עושה חיים, רץ להיפגש עם החברות והחברים. לא דואג כלום. אבל השנים עוברות. הגוף הצעיר נעשה גוף מזדקן. הכאבים בגב הורגים אותך. תמיד אתה מצונן מהמים, מהרטיבות".

למעלה מעשרים וחמש שנה בחקלאות. יותר מעשרים שנה – פועל קבוע. בקיץ ובחורף, בחום השמש הקופחת, ברוחות הסוערות ובגשם – עדיין פועל יומי, ללא סיכוי קלוש לזכות במעמד של פועל חודשי קבוע. עשרים לירות ליום – ברוטו. חמש מאות לירות – כאשר חודש העבודה הוא מלא. מזה משלם אברהם לקרן ביטוח, נפריש לביטוח לאומי, מבטח את עצמו בקופת חולים, מממן את פעולות ועד העובדים, תומך בקרן קיימת לישראל, סועד את קופת המדינה בתשלומי מס הכנסה ומקציב בסדר מיסים עירוניים.

כיצד מקיימים משפחה, שאשה חולנית ושלושה ילדים סמוכים אצל שולחנה – בשכר של פחות מארבע-מאות לירות לחודש נטו?

"גם כלב חי. גם אני חי. אין הבדל גדול. זו נקודה רגישה אצלי. לא רוצה לדבר על זה. לא, אל תבוא, לא אתן לך להיכנס. אני מצטער. סגרתי את הבית. אין אורחים, לא הולך לחברים, חברים לא באים אלי. כל אחד חי עם החיים שלו, עם האשה והילדים שלו. יש לי דירה – חדר אחד ועוד רבע חדר. ברבע חדר יש מקום למיטה אחת. אני ישן שם. כל היתר – בחדר השלם. לא חשוב מה אוכלים. אוכלים בשביל לא למות. כבר לא מקווים לשום שינוי. יתנו עכשיו שישה אחוז או שמונה אחוז ובשנה הבאה עוד שני אחוז – אנחנו נחיה חיי כלב. לא רק לא יהיה יותר טוב – יהיה יותר רע. למה? – ככה. אם יתנו שישה אחוז לאחד, שיש לו משכורת 1500 לירות לחודש ונוסע באוטו פרטי ויש לו גם חשבון הוצאות, יהיו לו עוד 90 לירות לחודש – מה יעשה? יקנה עוד דברים, ימלא את הבית עוד יותר. אז הכל יהיה יותר יקר. הממשלה תצטרך עוד מיסים. קופת חולים תעשה תוספת מחיר לחברות. המכולת. האטליז, הירקות, הספרים והמחברות של הילדים, הנעליים והבגדים – הכל יעלה יותר יקר. מי ישלם?  אנחנו. יתנו לנו עוד לירה וחצי ברוטו ליום ויקחו את זה עם ריבית גבוהה.

אם היו אומרים לנו ככה: אתם הכי דפוקים, אתם הכי רע לכם, אתם באמת אין לכם חיים ואין לכם שמחה. אנחנו לא יכולים לתת לכם הרבה, יש קשיים גם בענף הזה. אפילו בפרדסים. ויש מצב קשה של מלחמה. אבל בשביל להציל אתכם והילדים שלכם – הנה שישה אחוז תוספת, רק שישה אחוז, רק לירה ועשרים ליום. אבל נקי. באמת נקי. נקי בשבילכם – בלי מיסים, בלי התייקרות בחנויות – ואני הייתי לוקח הביתה עוד שלושים לירות לחודש, ככה הייתי עונה: תודה רבה לכם! לא הרבה אתם נותנים לנו, לא עושים אותנו עשירים. נהיה עניים גם הלאה. אבל רצון טוב יש לכם, אתם עושים בשבילנו מה שאתם יכולים ואתם מבינים את מצבנו. אבל זה לא יהיה. לא אדוני! נחיה פחות טוב. נהיה חייבים יותר כסף. נהיה יותר מיואשים. פחות תקווה תהיה בלב. פחות סבלנות לשמוע את האשה בוכה, את הילדים מייללים".

אחד במאי שלנו – ושלהם

זכריה רדיע משתכר כעמיתו כהן. אבל בשכר הדל הזה, בשכר הרעב, הוא צריך להאכיל חמישה ילדים. אנשים טובים סייעו בידו לפני שנים אחדות לרכוש דירה בשיכון-העלייה בכפר סבא. נשתבח במעונו החדש וחתם על שטרות. עדיין הוא חייב כאלפיים לירות. ידעו שלא יוכל לשלם הרבה, רק ארבעים לירות לחודש, חודש עבודה שלם – ארבע מאות לירות נקיות הוא נוטל לביתו. ארבעים לירות משלשל בקופת הבנק על חשבון חוב השיכון – שלוש מאות ושישים לירות נטו נותרות למחייתן של שבע נפשות:

"מי שקורא לזה חיים – עושה צחוק גדול, צחוק של עשירים, על החשבון שלנו. בטח, כולם צוחקים לחיים שלנו. אף אחד לא איכפת לו. באים פה מנהלים, מספרים לנו שלכולם קשה. שיש מלחמה, שיש קורבנות. שצריך לקנות נשק. אנחנו שומעים אותם, כבר לא אומרים כלום. מה יש לנו להגיד. מה שווה אם אומרים? מה יעזור? אחר כך נכנסים בחזרה לתוך המכונית שלהם. עושים שלום רחב ביד, יעני חברים שלנו בהסתדרות – ונוסעים לחיים שלהם. מי עושה בשבילנו? מי יציל אותנו מהחיים האלה? תוספות השכר שמדברים עכשיו? אולי יתנו לנו ניירות של הממשלה איך שהתעשיינים רוצים? אה? ידפיסו כאלה ניירות ואנחנו ניתן את זה במקום כסף לבנק, למכולת, לירקות, לבגדים של הילדים?!

הכי אני אוהב, שבאים אלה שיש להם גם פרדס שלהם והם גם מקבלים משכורת כמנהלי עבודה בקק"ל. אלה – נחמדים, באמת. עושים כסף מפה ומפה. מה שלא מספיק מהפרדס, מקבלים מהמשכורת. תמיד שמחים אלה ויש להם מצב-רוח טוב. איך עושים איתנו בדיחות. למשל, אם רואים אותנו יושבים על האדמה, בבוץ, ואוכלים את הלחם שלנו, אומרים: מי עוד טוב לו כמו לכם, אוכלים כל הזמן כמו בפיקניק? אנשים נוסעים לפעמים רחוק-רחוק, עם הילדים, בשביל לאכול ככה בשדה, עם הטבע. יופי של דברים אומרים לנו ואנחנו, ככה, צוחקים ביחד.

הלא הם ואנחנו באותו מעמד, נכון? הם פועלים ואנחנו פועלים. הם בהסתדרות – ואנחנו בהסתדרות. האחד במאי – חג שלנו וחג שלהם. בשותפות".

לדושרי יחיה עיניים שחורות ועצובות. זקן שחוטים לבנים שזורים בו. כובע מרופט וקרוע והרבה אמונה באלוהים. הוא ותיק פחות מאחרים. אמנם, בחקלאות אף הוא עוסק מאז עלה ב-1949 מתימן. אבל קביעות ב"חקל" קיבל רק לפני שלוש-עשרה שנים. משמעותו של האיחור הזה היא קריטית. במקום עשרים לירות ליום הוא משתכר רק שבע-עשרה. ארבע מאות עשרים וחמש לירות לחודש, ברוטו – אם וכאשר עולה בידיו שלא לחלות. החסיר יחיה יום עבודה – מקבל רק אחת-עשרה לירות. מכולם עוד לא השתכר יותר מארבע מאות לירות ברוטו. מאה לירות – הקצבה למיסים, לתרומות קבועות, לקופת חולים.

חרפה שנותנים כך לחיות

"כל הזמן אני הולך. הולך והולך והולך. למה הולך? מביא הביתה אחרי הניכויים עשר לירות ליום. עם שני ילדים לא יכולים לחיות בעד 250 לירות לחודש. אף אחד לא יכול. זה מספיק בערך עד אמצע החודש. מאמצע החודש אני מתחיל ללכת. לבקש הלוואות. לכל מקום הולך, לחברים, למוסדות, לקופות, לבנקים. איפה שהדלת פתוחה — אני הולך. בא הראשון בחודש, מקבל את המשכורת – הולך לשלם את החובות. איפה שלקחתי – הולך להחזיר. חי כמה ימים עם הכסף שנשאר – הולך לקחת הלוואות. אז ככה אני הולך. כל החודש".

אז מה יהיה, יחיה?

מצמיד שתי אצבעות לשפתיו, מנשק, מזקר אותן כלפי מעלה וממלמל בכוונה גדולה:

"ברכת השם היא תעשיר. כך כתוב במשלי. אלוהים, רק אלוהים יכול לעזור. אבודים אנחנו, רק אלוהים נשאר לנו. בטח הוא שומע את הילדים בוכים. בטח הוא יודע איך האשה סובלת מהעוני. בטח הוא יודע איך אני תועק: תתביישו על עצמכם! כולכם! שנותנים לנו ככה לחיות. שלא רואים איזו חרפה זאת".

מליחי יוסף הוא רק בן שלושים ושש. בתחרות בין השנים והזיקנה – גברה יד הזיקנה. הוא נראה זקן מגילו. ושופע מרירות – חמש שנים בעד כל שנת חיים.  חמישה ילדים יש לו – "חמישה ילדים רעבים יש לי. בחודש האחרון קיבלתי 299 לירות נטו. על זה יש לי עוד חובות. לא ירחמו על הילדים? יתנו להם ככה לגדול? ככה עניים? ככה לחיות בחדר אחד קטן. כולם יחד? למה? למה?"

אין כוח, אדון, איך כוח

בנימין כץ, מנהל המשק של בית ברל, גורס מטבעות לשון שחוקים, בלים מיושן – "עבודה עברית! אתה יודע. אתה יכול לתאר לעצמך, מה זה לעבד היום פרדסים עם פועלים עבריים: כמה זה קשה! והם יכולים להרוויח יותר! זה לא נכון! בחודשי החורף. בעונת הקטיף, הם יכולים לעשות נורמה וחצי, אפילו שתי נורמות! הם יכולים לשפר את מצבם?"

הפועלים העבריים, אברהם, זכריה. יחיה ויוסף השיבו במקהלה: "יכולים, בטח שיכולים. בחורף אנחנו משתכרים שש מאות לירות לחודש, ברוטו. זה נכון, יורד יותר מיסים. אבל לא זאת הבעיה. אין כוח. אדון, אין כוח! הגוף נשבר. אחרי עשרים שנה בפרדס – השרירים לא רוצים. האצבעות כמו מתות. באים הביתה, שוכבים על המיטה ובוכים. אין כוח, אדון, בשביל לעשות קצת כסף בשלושת החודשים של עונת הקטיף".