הצהרותיו של נשיא תוניסיה, מר חביב בורגיבה, על הצורך לפתור את הסכסוך הישראלי-ערבי בדרכי שלום ופשרה, עוררו הדי-אהדה רבים בעולם ובישראל. מר בורגיבה לא הסתפק בהעלאת הצעות חיוביות, אלא מתח ביקורת על אישים, חוגים ומגמות מדיניות בעולם הערבי ועל גישתם העקרה לסכסוך.

בעקבות הצהרותיו אלו, פנתה דעת הקהל העולמית (ואף הישראלית) לעבר ממשלת ישראל וציפתה בעניין רב לתגובתה המהירה והחיובית.

אכזבה וספקות

תחילה ניסתה הממשלה להתחמק ממתן תשובה באמתלות שונות כגון "טרם קראתי את הנוסח המלא של הנאום". גמגומי הממשלה והתחמקויותיה גרמו אכזבה לכל אלה שהורגלו לחשוב כי ממשלת ישראל שוחרת שלום בכל מאודה ואילו מדינות ערב מתנגדות לשלום.

התעמולה הישראלית הצליחה עד כה ליצור בדעת הקהל העולמית והמקומית דמות של מדינת ישראל כמקלט לפליטי הנאציזם, שעיקר שאיפותיה הוא השלום עם מדינות ערב. עתה נפגמה דמות זו קשות.

אנשים רבים ציפו שממשלת ישראל תקפוץ על הצעת מר בורגיבה ותיתן לה תשובה ברורה וחיובית. התגובה המאוחרת והמגומגמת גרמה להם אכזבה מרה. האכזבה פינתה את מקומה לספקות מכרסמים, כאשר נתברר לבסוף כי הממשלה דחתה למעשה את ההצעות.

מר אשכול קבע בנאומו בפתיחת מושב הקיץ של הכנסת כי ממשלת ישראל מוכנה לסייע בכל האמצעים שברשותה ל... יישב את הפליטים במדינות ערב.

זהו ניסוח "חיובי" לתשובה שלילית. בן גוריון היה נוהג לומר – "לא נקבל אף פליט". ההבדל בין השניים הוא רק בנוסח, לא בתוכן.

תשובה נוספת להצעות נשיא תוניסיה השיב מר אשכול בנאומו ב-1 במאי, כשקבע כי הפתרון לבעיותיה העיקרית של ישראל הוא... הכפלת האוכלוסייה ויישוב (קרי: ייהוד) הגליל.

למשמע התשובות הללו נתעוררו ספקות בלב רבים:

  • האם באמת רוצה ממשלת ישראל בשלום?
  • אם כן – מדוע דחתה את הצעות מר בורגיבה?
  • אם לא – מאיזו סיבה? ובמה בעצם מעוניינת הממשלה?

שרשרת כישלונות

כדי להבין את ההווה – יש להכיר את העבר. הצעת בורגיבה איננה הניסיון הראשון להסדר שלום בין הערבים והציונות. כבר היו דברים מעולם.

  • הניסיון החשוב הראשון להסדר כזה נעשה ב-1922, כשוויצמן ופייצל (אחיו של עבדאללה ובנו של שריף חוסיין) חתמו בלונדון על הסכם שעיקר תוכנו היה הסדר היחסים בין הציונות לבין שליטי ערב הפרו-בריטים. ניסיון זה נכשל כישלון גמור.
  • הניסיון השני – והחשוב מכולם – נעשה על ידי האו"ם ב-1947, כשהעצרת הכללית החליטה על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – ערבית ויהודית. גם ניסיון זה נכשל; החלטת החלוקה לא הוגשמה והציונות לא הגיעה להסדר עם הערבים.
  • עוד ניסיון שנכשל הוא ההסכם החשאי בין עבדאללה לבן גוריון, שהחל בשיחותיה של הגב' גולדה מאיר עם עבדאללה בעבר הירדן ונסתיים ב-1950 בסיפוח הגדה המערבית לעבר הירדן שהפכה בדרך זו ל"ממלכת ירדן". גם ניסיון זה נכשל; עבדאללה נרצח בידי נגר פלשתינאי וההסדר המקווה לא הוגשם.
  • בשנת 1955 קראה הוועידה ההיסטורית של עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג ל"פתרון בעיית פלשתינה בדרכי שלום, על בסיס החלטות האו"ם". החלטה זו נוסחה על ידי נשיא מצרים, מר עבד אל-נאצר. גם ניסיון זה נכשל.

הצעותיו של מר בורגיבה (אשר מבחינת התוכן מהוות חזרה על החלטות האו"ם וועידת באנדונג בשאלת פלשתינה) הן חוליה נוספת בשרשרת הניסיונות לכונן הסדר של שלום בין הציונות לעולם הערבי – ניסיונות אשר נכשלו כולם, עד אחד.

מדוע נכשלו כל הניסיונות הללו?

על הסכם פייצל-ויצמן וכן על הסכם עבדאללה-בן גוריון אפשר להניח כי נכשלו משום שנערכו ביוזמת האימפריאליזם ובחסותו. לאימפריאליזם אין שום עניין לפתור את הסכסוכים החברתיים והמדיניים בתחום שלטונו, אלא להיפך: הוא מודרך על ידי הסיסמה "הפרד ומשול".

אולם תהיה זו פשטנות לקבוע כי החלטת החלוקה של האו"ם היתה אך ורק קנוניה אימפריאליסטית. אכן, ארצות הברית תמכה בתוכנית החלוקה מתוך מניעים אימפריאליסטיים, במטרה לסלק את בריטניה מהאזור ולרשת את מקומה. (מסיבה זו מיהרה ארצות הברית להעלות את "תוכנית הנאמנות" כתחליף לתוכנית החלוקה מיד לאחר שהאחרונה אושרה). ברית המועצות תמכה בחלוקה מתוך שיקול פוליטי אנטי אימפריאליסטי. נוסף על כך: זו תהיה זו שטחיות להתעלם מהעובדה, שהשמדת יהודי אירופה על ידי הנאצים שימשה גורם לא פוליטי – אך כבד-משקל – אשר השפיע על ממשלות רבות להצביע בעד החלוקה.

יתר על כן, ועידת באנדונג – אשר בוודאי לא הושפעה משיקולי המדיניות האימפריאליסטית – חזרה ואישרה את החלטות האו"ם. בבאנדונג נעשה ניסיון כן ורציני מצד נציגי האנטי אימפריאליזם ברחבי אסיה ואפריקה לפתור את בעיית פלשתינה בדרכי שלום. מדוע נכשל אף ניסיון זה?

מבחינה טכנית הוכשל הניסיון על ידי תגובתו של מר בן גוריון, אשר הגיב עליו מיד בנאומו ביום העצמאות השביעי, לאמור:

"רק ימים אחדים לפני יום העצמאות שמענו הקיטרוג המתחסד בוועידת עמי אסיה ואפריקה בבאנדונג.

"...אין יסוד לבהלה מאימרות הגויים גם כשאימרות אלה מדאיגות... ואם כמה מעמי אסיה ואפריקה רומו הפעם בבאנדונג על ידי רודני עמי ערב ומדכאיו – איני סבור שלא נוכל להעמידם על הכרת האמת ההיסטורית כי לשליטים אלה אין כל זכות מוסרית ומשפטית להישען על החלטות האו"ם שחוללו ונעשו לאל על ידיהם-הם. החלטות אלה אינן קיימות עוד ולא יקומו עוד לתחייה, כשם שכל עמי אסיה ואפריקה לא יקימו לתחייה אלפי בנינו ובנותינו שקיפחו חייהם הצעירים בגלל התוקפנות הפושעת של שליטי ערב שאו"ם לא ידע למנוע אותה"  ("דבר", 28.4.55).

אולם עשר שנים לאחר מכן מעלה נשיא תוניסיה הצעה דומה – למרות ההרפתקה הישראלית הפושעת בסיני שאירעה בינתיים – ובהצעתו המחודשת הוא מכליל דברי ביקורת על שליטי ערב. ראש ממשלת ישראל – הפעם לא דוד בן גוריון, אלא לוי אשכול – חוזר ודוחה גם אותה.

קווי יסוד קבועים

האם דחיות אלה הן מקריות? האם רק תככי האימפריאליזם אשמים בכך שהציונות לא הגיעה להסדר עם העולם הערבי? האם העדר השלום נובע רק ממדיניות בן גוריון, מן הביטחוניזם?

האם המדיניות ה"קונסטרוקטיבית" של "אחוות עמים" בנוסח מפ"ם, למשל, מסוגלת להביא הסדר יציב בדרכי שלום בין הציונות והעולם הערבי?

ושמא אין הציונות – על כל גווניה – מסוגלת מעצם מהותה להגיע להסדר כזה?

רמז כלשהו לפתרון החידה אפשר למצוא במצעי כל המפלגות הציוניות, וכן בקווי היסוד של כל הממשלות שקמו בישראל מראשיתה עד היום הזה. אכן, מפלגות וממשלות אינן נוהגות תמיד בהתאם למצעיהן, אף על פי כן יש עניין לברר לא רק כיצד נוהגים המדינאים למעשה, אלא גם כיצד סבורים הם שצריך לנהוג.

לשם דוגמה נביא בזה את קווי היסוד של הממשלה (בראשות בן גוריון) שהוצגה לכנסת ב-16 בדצמבר 1959. המשימות המרכזיות של הממשלה מפורטות שם בסדר הבא:

  1. העלאת יהודים מארצות המצוקה ועידוד עלייה מארצות אחרות.
  2. החשת תהליך ההתעצמות הכלכלית ותנופה לגיוס הון בינלאומי בחוץ לארץ לפיתוח הארץ.
  3. מאמצים מוגברים למיזוג גלויות וסתימת הפער בין היישוב הוותיק והעלייה החדשה, על ידי הקניית מקצוע, שיכון נאות, עזרה לחינוך על יסודי והבטחת תעסוקה נאותה.
  4. טיפוח אזורי הפיתוח הקיימים והתמדה באיכלוס השטחים הריקים בצפון ובמרחבי הדרום והנגב.
  5. יוזמה פעילה לקידום השלום באזור ובעולם ושקידה ערה על ביטחון המדינה.
  6. הקפדה על טוהר המידות ועידוד חלוציות והתנדבות עממית ודאגה לתעסוקה מלאה לוותיקים ולעולים חדשים ושקידה על רמת חיים הוגנת.

(דברי הכנסת, 16.12.59)

אם כי תוכנית זו מהווה קווי יסוד לממשלה הקודמת, הכריז מר אשכול כי גם הממשלה הנוכחית מתבססת על אותם קווי יסוד עצמם. הכרזתו ב-1 במאי השנה כי בעיות ישראל ייפתרו על ידי הכפלת האוכלוסייה ויישוב שממות הגליל מהווה אישור מחודש למצע זה.

כל המפלגות הציוניות – מ"חרות" עד מפ"ם – מוכנות למעשה להשתתף בממשלה בעלת קווי יסוד כאלה (אם כי ייתכן ש"חרות" היתה דורשת להוסיף פסוק בדבר "זכותו הנצחית של עם ישראל על ארץ ישראל כולה").

מצעה של כל מפלגה ציונית בנפרד חוזר על אותן נקודות עצמן.

לציון מיוחד ראויה העובדה, שבכל המצעים הללו עניין השלום הישראלי-ערבי לעולם אינו מופיע במקום הראשון ברשימה...

השלום חשוב כמובן לכל ממשלה ציונית. הכוונה כאן היא לשלום המבוסס על המצב הקיים, שלום שיאשר את נישול הפליטים מארצם וסיפוח חלק מהטריטוריה שהאו"ם הקצה להם – למדינת ישראל. השלום חשוב גם מבחינת ה"הסברה" (כלומר, התעמולה), הממשלתית והציונית, כלפי חוץ וכלפי פנים.

אולם האם השלום הוא הדבר החשוב ביותר, העיקרי? האם "מדיניות העלייה" (כלומר: עידוד וייזום הגירת יהודים לישראל) אינה חשובה יותר? האם "פיתוח ויישוב שממות הגליל והנגב" (על ידי יהודים, כמובן) אינם חשובים יותר?

באשר לפיתוח, יש לחזור ולהדגיש שפיתוח סתם אינו מעניין במיוחד את הממשלה. המטרה הקדושה היא שפיתוח ויישוב הגליל והנגב ייעשו על ידי יהודים דווקא. ואם אפשר – בצורה שתכריח את התושבים הערבים של האזורים האלה לחפש פרנסה במקומות אחרים, הרחק מביתם.

הציונות המדינית – ובייחוד הציונית ה"סוציאליסטית" של מפלגות השמאל הציוני – אוהבת מאוד לעטות מחלצות "שלום, שלום", אולם את העלייה, ההתיישבות והפיתוח היא אוהבת יותר.

סוף סוף, לא על מנת להביא שלום למזרח התיכון נוסדה הציונות. היא נוסדה בכדי לפתור – לפי הבנתה היא – את בעיית היהודים.

בשביל הציונות לא היה השלום מעולם בחזקת מטרה, אלא לכל היותר – אמצעי. מטרתה היתה ונשארה הגירה יזומה ומתוכננת של רוב יהודי העולם לארץ ישראל.

העובדה שהיהודים בארצות רבות אינם מגלים התלהבות מיוחדת לרעיון ההגירה לישראל אינה משפיעה על האידיאולוגיה הציונית. הציונים מכריזים כי יהודים אלו "אינם יודעים מה טוב עבורם" וכי הם "לא למדו את לקח השואה". על כן מדברת הציונות לא על מתן מקלט ליהודי הנרדף על יהדותו והרוצה להתיישב בארץ, אלא בפירוש על עידוד העלייה.

מכיוון שלממשלת ישראל לא נעים לפעול ברחבי העולם – בארצות הברית למשל – ולקרוא בגלוי לאזרחים אמריקאיים יהודים להגר לישראל; ומכיוון שלא נעים לה לחוקק חוקים המפלים בגלוי את אזרחי ישראל הערבים (כגון חוק האוסר מכירת או החכרת אדמות לערבים), הרי היא מחזיקה את "הסוכנות היהודית". טועה איפוא מי שסבור כי "הסוכנות" היא גוף שעבר זמנו. מוסד זה ממלא משימות החשובות לציונות, אשר לממשלה לא נוח ולא נעים לבצען.

המטרה העליונה של הציונות היא "עלייה והתיישבות" (של יהודים כמובן), "ריכוז רובו המכריע של עם ישראל בארץ ישראל השלמה" (מ. יערי). כל השאר, ובכלל זה עניין השלום עם העולם הערבי, כפוף להגשמת המטרה העליונה.

לגבי הציונות מדינת ישראל אינה מדינת הישראלים אלא מדינת היהודים, מדינת כל היהודים. המצב הנוכחי הוא לדידה רק שלב ביניים אל המטרה.

הפלגים השונים במחנה הציוני נבדלים זה מזה באופן תפיסתם את השלום כאמצעי להגשמת מטרות הציונות.

חלק סבור כי השלום עלול כיום להזיק להגשמת המטרות העיקריות; חלק אחר סבור כי השלום יסייע לכך.

מדינת ישראל היא לא רק תוצאה של תנועת ההתנחלות והקולוניזציה של מהגרים מבחוץ, בתוך תוכו של העולם הערבי. בצורתה הנוכחית, הציונית, מדינת ישראל היא גם מנוף, מכשיר וראש גשר להמשך ההתנחלות והקולוניזציה. עם כך אין התנועה הלאומית הערבית יכולה להשלים בשום פנים ואופן.

אמנם ייתכן שהתנועה הלאומית הערבית תגיע להסדר עם מדינה שלידתה בתהליך התנחלות של מהגרים מבחוץ – בתנאי שזו תשנה את אופיה ותתאים את עמה לסביבתה. אך כלל לא ייתכן שהעולם הערבי ישלים עם המשך ההתנחלות, או עם קיומה של מדינה המודרכת על ידי מדיניות של התנחלות.

לא ויתורים בלבד

לפיכך, הסדר שלום יציב עם העולם הערבי מחייב לא רק שינוי מדיניות החוץ הישראלית למגמה אנטי אימפריאליסטית, אלא שינוי מרחיק לכת בעצם מהותה של המדינה – ביטול אופיה הנציונליסטי; ביטול המדיניות היוזמת, מתכננת, מעודדת ומארגנת הגירה והתנחלות לפי שיקול לאומני מובהק; ביטול האפליה בין יהודי ללא יהודי, כלומר: ביטול מהותה הציונית של המדינה.

התנועה האנטי אימפריאליסטית בעולם הערבי מבחינה ומבדילה היטב בין יהודי לציוני. היא אף מתחילה להבחין בין ישראלי לציוני.

הסכסוך הישראלי-ערבי – בעיית פלשתינה – אינו, במהותו, סכסוך בין יהודים לערבים, ואף לא בין מדינת ישראל כשלעצמה לבין מדינות ערב. במהותו זהו סכסוך בין הציונות לבין התנועה הלאומית והאנטי אימפריאליסטית בעולם הערבי.

לסכסוך זה, בין הציונות והעולם הערבי, אין שום פתרון המאפשר קיום יחד בשלום. אחד הצדדים מוכרח, בסופו של דבר, להיעלם מבמת המזרח התיכון.

אין הכרח שהיהודים ייעלמו מן המזרח הערבי. אין גם הכרח שישראל – בלתי ציונית, בלתי לאומנית, סוציאליסטית ואנטי אימפריאליסטית – תיעלם מן האזור. להיפך, ישראל חדשה כזאת יכולה בנקל לתאם את האינטרסים שלה עם תהליכי ההתפתחות במזרח הערבי ולהשתלב בו. אולם אפשרות כזאת איננה קיימת עבור הציונות המדינית, על כל גווניה.

נניח לרגע, שישראל קיבלה את תוכנית החלוקה, את החלטות באנדונג, או את הצעות מר בורגיבה. נניח שהיא נסוגה מקווי שביתת הנשק אל גבולות החלוקה, קלטה פליטים ערבים, שילמה פיצויים לאחרים, ואף מנהלת מדיניות נייטרליסטית. אולם מדיניות עידוד העלייה, "התיישבות ופיתוח", "איסור מכירת קרקע לערבים", "חוק השבות" וכיוצא באלה סייגים המפלים בין יהודי ללא יהודי נשארו בתוקפם (כאלה הם הוויתורים המקסימליים שהציונות מסוגלת – מבחינה עקרונית – לעשות. למעשה, שום ציוני אינו מוכן להרחיק לכת עד כדי כך).

על סמך מה סבורים אותם ציונים הרוצים בכנות בשלום כי התנועה הלאומית הערבית בכלל, וערביי פלשתינה בפרט, ישלימו מרצון או מתוך קרבת אינטרסים, עם קיומה של מדינה אשר העדפת היהודים היא עצם מהותה?

יכול אדם או אירגון פוליטי בישראל לדבוק בציונות או להתנגד לה. אך שומה עליו להבין היטב את האחריות ההיסטורית הכרוכה בהחלטה זו. בסופו של דבר יאולץ כל ישראלי לבחור בין אי קיומה של ישראל לבין קיומה כמדינה לא ציונית. כך תעמוד השאלה ביום שההכרעה תעלה על הפרק.

האנטי ציונים

ארבעה גופים פוליטיים בישראל של היום הם בלתי ציוניים ואף אנטי-ציוניים: מק"י, "אל ארד", "הפעולה השמית" ו"האירגון הסוציאליסטי הישראלי".

"אל ארד" רואה בהגשמת תוכנית החלוקה את הפתרון לסכסוך. אנשי "אל ארד" לא השמיעו ביקורת מפורשת על הציונות. ודאי שיש להם ביקורת כזו אך הממשלה דאגה לסתום את פיותיהם.

מק"י נקרעת מזה שנים רבות (עוד מלפני הקמת המדינה) בין ביקורת הציונות לבין שתיקה והשלמה עמה; בין הנציונליזם היהודי לנציונליזם הערבי. היא מודרכת על ידי האידיאולוגיה הסטאליניסטית, הסוטה בקביעות מן הסוציאליזם לעבר לאומנות זו או אחרת.

הקרע הנוכחי במק"י נובע, בין השאר, מניסיונם של אנשי סיעת מיקוניס-סנה להתחמק מביקורת הציונות ומניסיונה של סיעת וילנר-טובי להתחמק מביקורת הנציונליזם הערבי.

תוכנית השלום המעורפלת של מק"י – "פתרון הסכסוך על בסיס כיבוד הדדי של הזכויות הלאומיות הצודקות של שני העמים בארץ ישראל" – מוקיעה את האימפריאליזם ולא את הציונות, אינה מבהירה אלא מטשטשת את מהות הסכסוך הציוני-ערבי.

יש מקום לשאול את מנהיגי מק"י:

האם מדיניות העלייה, "ייהוד הגליל", "קיבוץ גלויות", "חוק השבות" וכיו"ב מהווים חלק מן "הזכויות הלאומיות הצודקות" של העם העברי בישראל?

אם כן – על סמך מה אתם משערים כי העולם הערבי יכיר ב"זכויות" אלה? ואם לא – מדוע אינכם אומרים זאת בפירוש?

"הפעולה השמית", להבדיל מ"אל ארד" וממק"י, מבקרת את המדיניות הציונית בפומבי ובמפורש. היא אף לא נרתעה מלדרוש את ביטול "חוק השבות". באשר למדיניות העלייה, נחלקו בה הדעות. מר [בנימין] עמרי רואה ב"עלייה גדולה לישראל" צורך חיוני שאין לוותר עליו. אחרים מאנשי "הפעולה" מוכנים, כנראה, לוויתור על כך. אולם אבן-נגף שנכשלים בה כל אנשי "הפעולה" היא השאלה הטריטוריאלית.

א. אבנרי כותב בעניין זה ("העולם הזה" – 12.5.65) בדווחו על פגישתו עם מנהיג ערבי באירופה בזמן האחרון:

"חיכיתי שבן שיחי יעלה את בעיית הגבולות. ישבתי והכינותי בליבי את כל הטענות נגד תוכנית החלוקה של 1947. הייתי מוכן להסביר מדוע שום אדם בישראל – גם לא שוחר [שלום] מושבע כמוני – אינו יכול להסכים לשינוי מהותי של גבולות המדינה. אך דריכותי היתה לשווא. האיש כלל לא העלה את הבעיה. השתכנעתי שוב, כמו בשיחות הקודמות וגם באותה שיחה, שניהלתי בשעתו עם שר החוץ העיראקי – כי בעיית הגבולות לא תהווה מכשול לשלום".

לקראת הציונות?

מר אבנרי מטיף לקבל את עקרון החזרת הפליטים, סבור שיש לבטל את אופיה הציוני של מדינת ישראל ולהפוך על פיה את מדיניות החוץ שלה. הוא כותב באומץ נגד השוביניזם, הציונות והביטחוניזם, אולם בשאלת הגבולות הוא נעצר. וחבל.

בסופו של דבר, השאלה אינה אם יהיו או לא יהיו "שינויים מהותיים" בטריטוריה של ישראל. קובע העיקרון. מי שסבור כי הטריטוריה קדושה ואין לשנותה, יתקשה מאוד לפתור את הבעיה.

דברים דומים ניתן לומר על "המנשר העברי של הפעולה השמית", אשר רואה את שורש הסכסוך הישראלי-ערבי בפיצול הטריטוריה של פלשתינה. גם עצם רעיון "האחדות השמית" הוא ניסיון למצוא אינטרסים משותפים בין עברים לערבים, תוך כדי עקיפת הבעיה החברתית, המעמדית.

העולם הערבי אינו מאוחד ב"שמיותו" ואף לא ב"ערביותו". שאיפות הערבים לחידוש אחדותם הינן רגשות לאומיים, מסורתיים ועמוקים. האימפריאליזם ניסה לנצל רגשות אלו לטובתו; השייח'ים והריאקציה הערבית ניסו לאחד את העולם הערבי על בסיס הדת; הבורגנות הלאומית – על בסיס הלאומיות הערבית. כל הניסיונות הללו נכשלו. הסוציאליזם המדעי הוא היחידי המסוגל להגשים, ואף יגשים, את איחוד העולם הערבי.

לדגול כיום בשותפות אינטרסים על בסיס מוצא גזעי משותף הרי זה לא רק מפוקפק וריאקציוני מבחינה עיונית, אלא אף מוטעה מבחינה פוליטית. הסיסמה הנכונה היא: איחוד – על בסיס הסוציאליזם.

שאיפתם של אנשי "הפעולה השמית" לשיתוף פעולה עם מפ"ם היא מובנת. הם מעוניינים להפוך לכוח פוליטי שיהיה מסוגל לפעול למעשה להגשמת רעיונותיו.

אולם מפ"ם היא קודם לכל ומעל לכל – ציונית. בראש "על המשמר" מתנוססת הסיסמה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אין זה מקרה שהציונות מופיעה לפני הסוציאליזם ולפני אחוות העמים.

שיתוף פעולה עם מפ"ם עשוי להביא רפורמות מסוימות ביחס לערביי ישראל; אך לפתרון הסכסוך לא יביא. להיפך. המחיר שמפ"ם תתבע מן "הפעולה" יהיה ויתור על ביקורת נגד הציונות. ואם תסכים לכך "הפעולה" הרי שתבטל את הסיכוי שלה להיות אלטרנטיבה לציונות ולתרום לפתרון הסכסוך.

אם מקום כבוד בהיסטוריה חשוב ל"שמיים" יותר מאשר כיסאות בכנסת, כדאי להם לשנות את הפרוגרמה שלהם כך שגם כוחות הסוציאליזם והאיחוד בעולם הערבי יוכלו לחתום עליה, ולהימנע מוויתורים רעיוניים פוליטיים בכיוון ההפוך, המיועדים להקטין את המרחק ביניהם לבין האגף השמאלי של הציונות.

מצע לחזית לא ציונית

תוכנית שמונה הנקודות של ועדת ה-100 הבריטית (המופיעה במלואה במסגרת בגיליון זה), מוצעת בזה למק"י, "אל ארד", "הפעולה השמית", ו"האירגון הסוציאליסטי הישראלי", כבסיס לדיונים על הקמת חזית משותפת (תוך שמירה על ייחוד רעיוני ואירגוני) אשר תהווה אלטרנטיבה לכל המפלגות הציוניות ותפעל באופן עצמאי למען הידברות פוליטית עם העולם הערבי. חזית שמטרתה האחת והיחידה – שלום ישראלי-ערבי.

תוכנית כזאת, או דומה לה, אשר תאושר על ידי חזית לא ציונית בישראל ותפורסם ברחבי העולם, תהווה תשובה נאותה להצעות נשיא תוניסיה, תעורר הד חיובי רב בעולם הערבי וגם אם לא תעלה מיד על הפרק – היא תהווה בסיס לכל תוכנית שלום עתידה בין ישראל לעולם הערבי.