טבעי הדבר, ששופרות התעמולה הרשמיים בישראל הקימו רעש רב סביב ביקוריו של ראש הממשלה בארצות הברית ובצרפת. אילו היה קול ישראל מקור האינפורמציה היחיד שלנו, היינו עלולים לחשוב שמר אשכול זכה להישגים יוצאים מגדר הרגיל.
האמת, כרגיל, היא קצת אחרת. אמנם ודאי כי לביקוריו של מר אשכול יש משמעות מדינית רבה, אך חייבים אנו לנקוט גישה ספקנית יותר ביחס להישגים שהוא השיג.
המשמעות של הביקור בארצות הברית היא קודם כל בכך, שביקור זה מסמל מפנה חדש באוריינטציה המדינית של ישראל.
חופש תימרון מוגבל
מיד עם קום המדינה הכריזה ממשלת ישראל על מדיניות של אי הזדהות, מעין נייטרליות בין שני הגושים העולמיים. קו מדיני זה – שלא בוצע מעולם בכנות – הגיע לקיצו גם באופן רשמי בשנת 1950, כאשר ממשלת ישראל הודיעה על תמיכתה המפורשת ב"הצהרה המשולשת" של ארצות הברית, אנגליה וצרפת על המזרח התיכון.
מאז ועד היום מבוססת מדיניות החוץ הישראלית, כמו המדיניות הציונית לפני קום המדינה, על קו פרו-מערבי מובהק. המשימה המרכזית של מדיניות זו היא – לקבל גיבוי מערבי לישראל, לקשור את ישראל באינטרסים המערביים במזרח הקרוב. באופן כזה מקווים שליטי ישראל לבסס, בעזרת המערב, את הסטטוס קוו באזור (במקרה אחד – מבצע סיני – אף ניסו הם, ללא הצלחה, לשנות את המצב הקיים לרעת הערבים).
במסגרתה של מדיניות זו נשאר לשליטי ישראל חופש תימרון מצומצם מאוד. כל מה שהם יכולים לעשות הוא לבחור על איזו מבין מעצמות המערב להישען, וגם כאן הבחירה איננה, בעצם, לגמרי בידם. בריטניה, למשל, שמרה מאז קום המדינה על יחס מסויג למדי כלפי ישראל. אפילו בזמן הפלישה לסיני-סואץ העדיפה בריטניה להניח לצרפתים את תפקיד הקישור בינה לבין ישראל. גם היום, למרות היריבות בין בריטניה ומצרים בפרשת תימן-עדן, אין האנגלים מגלים כל התלהבות לקואליציה ישראלית-בריטית.
"מדיניות הרכש"
נשארו, למעשה, שתי אפשרויות: ארצות הברית מצד אחד, ומדינות מערב אירופה מצד שני. עד שנת 1954 היתה המדיניות הישראלית בנויה על אוריינטציה אמריקאית בלעדית. שליטי ישראל האמינו בתמימותם כי האמריקאים יהיו מעוניינים בישראל כשותף לתוכניותיהם האסטרטגיות העולמיות ויאלצו את הערבים להשלים עם הסטטוס קוו. האכזבה היתה רבה. כי במשך הזמן הלכה התנועה הלאומית הערבית ודחקה את רגלי המערב מן האזור והאמריקאים, שלא רצו להחריף עוד יותר את יחסיהם עם העולם הערבי, לא היו מעוניינים לכפות על הערבים את רצון ישראל. הם התמידו במתן סיוע כלכלי לישראל, אך נמנעו מלספק לה נשק, בעוד שלמדינות הערביות שהיו מוכנות להשתלב במערך המערבי הובטח נשק רב.
ב-1955, עם גבור המרד האלג'ירי, נכנסה צרפת לסכסוך חמור עם העולם הערבי, והיתה מוכנה לספק לישראל כמויות רציניות של נשק נגדו. במצב זה ניצחה בישראל "מדיניות הרכש" של אנשי בן גוריון. לפי דעתם של אנשים אלה, חייבת ישראל להישען בראש ובראשונה על המדינה המספקת לה נשק. בברית עם מדינה זו, ובאמצעות הנשק שהיא מספקת, תוכל ישראל להתייצב "בעמדה של כוח" ולכפות את המשך הסטטוס קוו. זה מה שבן גוריון, פרס ושות' אוהבים לכנות "הסתמכות על כוחנו". חלק אחר של החוגים השליטים המשיך לדגול באוריינטציה אמריקאית, תוך תקווה שארצות הברית, אם גם לא תהיה מעוניינת לכפות על הערבים שישלימו עם המצב הקיים, תמנע, בכל זאת, את שינויו לטובת הערבים.
כאמור, ב-1955 ניצחה "מדיניות הרכש" וישראל עברה לאוריינטציה צרפתית. מדיניות זו הגיעה לשיאה – ונכשלה – במלחמת סואץ-סיני. בכדי להצליח במדיניות של כוח דרוש כוח – צבאי ומדיני. התברר שלצרפת אין די כוח לא רק בכדי להפיל את נאצר, אלא אפילו כדי לנצח באלג'יריה.
"חששות כבדים"
אנשי בן גוריון לא למדו לקח. הם המשיכו בפלירט עם צרפת ולאחר מכן גם עם גרמניה המערבית. עתה קיוו להיעזר במדינות אלה כדי לרכוש נשק חדיש ורב עוצמה שבעזרתו יוכלו להתמיד במדיניות הכוח.
אולם בסיסה של מדיניות זו הלך והתערער מיום ליום. צרפת נאלצה לוותר על שלטונה באלג'יריה ומנסה עתה להתקרב למדינות ערב. כותב על כך עמוס אילון, שליח "הארץ" במערב אירופה:
"במזרח התיכון חידשה צרפת יחסיה עם כל ארצות ערב. ישראל איננה יותר אינטרס צרפתי כמעט יחידי באזור. היא חוליה בתוך מערכת כללית. ייתכן שתוכנית הסיוע הצרפתית הגדולה לארצות תת-מפותחות תשתרע בקרוב גם על כמה מארצות ערב, שכנותיה של ישראל. מצב חדש זה עורר – ועדיין מעורר – בישראל חששות כבדים".
גם גרמניה אינה מראה עתה – בייחוד אחרי פרישת אדנאור – נטייה רבה לתת גיבוי לישראל. גם היא מעוניינת לחדור לשוק הערבי ורוצה ביחסים תקינים עם מדינות ערב.
אנשי בן גוריון קיוו בכל זאת להמשך הקשרים ההדוקים עם צרפת וגרמניה. לשם כך היה בן גוריון מוכן לעבור בשתיקה על פרשת המדענים הגרמנים העובדים במצרים (על רקע זה התפטר, כזכור, הממונה על שירותי הביטחון).
אולם מדיניותו של בן גוריון נתקלה בקשיים גוברים והולכים. הקש ששבר את גב הגמל היה הלחץ האמריקאי התקיף בפרשת "העניין העדין", והדרישה האמריקאית שכל ענייני הפיתוח האטומי בישראל יועמדו תחת פיקוח – ישיר או עקיף – של ארצות הברית.
חזרה בתשובה
בן גוריון נאלץ לפרוש מן הממשלה, ופינה את מקומו לאשכול. למרות הכרזותיו של זה האחרון כי הוא ימשיך במדיניות קודמו, מתברר עתה כי הוא חולל מפנה חדש, בהחזירו את ישראל לאוריינטציה אמריקאית. ביקורו של מר אשכול בארצות הברית מסמל פתח תקופה אמריקאית חדשה במדיניות החוץ של ישראל. זוהי מעין חזרה בתשובה, אחרי תקופת האשליות האירופיות של בן גוריון ופרס.
הישגו העיקרי – ואולי היחיד – של החוזר בתשובה אשכול הוא, שג'ונסון לא אילץ אותו לכרוע ברך. להיפך, הוא נתקבל בארצות הברית בכבוד רב, ונשיא ארצות הברית לא שכח אף להדגיש שזה הביקור הרשמי הראשון של ראש ממשלה ישראלי בוושינגטון (בן גוריון ושרת ביקרו שם רק באופן "פרטי"). אליהו סלפטר, שליח "הארץ" בארצות הברית, מבטא זאת יפה באומרו כי "העובדה החשובה ביותר בביקור היתה עצם עריכתו… ישראל עברה רשמית ממעמד פילגש למעמד של אשה חוקית".
לא קשה להבין את השיקולים שהניעו את ג'ונסון להעניק למר אשכול יחס מכובד כזה. השנה היא שנת בחירות בארצות הברית והוא יהיה זקוק לקולות הבוחרים היהודים. יתר על כן, ג'ונסון מעוניין להאציל על מר אשכול פרסטיז'ה שתעזור לו במאבקו נגד תומכי בן גוריון במפא"י, הממשיכים לתבוע בקולי קולות "השתלבות ישראל באירופה". זו גם הסיבה לכך שהביקור כה הרגיז את בן גוריון ואנשיו; הללו אף נקטו בצעד מאוד בלתי מקובל ותקפו בארסיות את מר אשכול ומדיניותו, עוד לפני תום הביקור.
המתקה של מה?
קול ישראל והעיתונות הרשמית הצביעו גם על התוכנית המשותפת להתפלת מי ים, כעל הישג גדול של מר אשכול.
מהי האמת?
שופרות התעמולה של מוסקבה הפיצו (בייחוד בשידורים בשפה הערבית) את השמועה, שכל עניין שיתוף הפעולה בין ארצות הברית לישראל הוא מסווה לסיוע אמריקאי לישראל בפיתוח נשק אטומי.
אך מסתבר כי בדיוק ההיפך הוא הנכון. ארצות הברית ודאי אינה להוטה לתת בידי ישראל נשק כזה. עד אשר יומתקו מי ים בכמויות ובמחירים מתאימים לניצול בקנה מידה רחב – יעבור עוד זמן רב מאוד. בינתיים משמש עניין זה לא להמתקת מים, אלא להמתקת גלולה מרה. תוכן הגלולה הוא, שישראל מעמידה את המחקר האטומי שלה תחת פיקוח אמריקאי. מר אשכול נאלץ אף להיכנע בעניין שהיה שרוי זמן רב במחלוקת, ולהסכים שהכור האטומי בנבי רובין יהיה תחת פיקוח "הסוכנות האטומית הבינלאומית", בה שולטת ארצות הברית.
כניעה נוספת: מר אשכול נאלץ להכריז שישראל אינה רואה בעין רעה את הסיוע האמריקאי למצרים, וזאת – בניגוד גמור לעמדה הישראלית הרשמית עד כה. אין פלא שבעלי "עסקי הביש" למיניהם קפצו כנשוכי נחש כששמעו מפי מר אשכול הודאה בכך שלישראל לא צפויה סכנה מיידית ממצרים ואין היא מתנגדת ליחסים הדוקים בין וושינגטון וקהיר.
וכך אפשר להמשיך ולמנות לאורך כל החזית: ארצות הברית לא קיבלה את עמדת ישראל בשום נקודה חשובה, ולעומת זאת קיבל מר אשכול את כל התביעות של הנשיא ג'ונסון.
בשעת כתיבת שורות אלה אין עדיין בידינו נתונים מספיקים להעריך את ביקורו של מר אשכול בצרפת. אך ודאי לא נטעה הרבה אם נתנבא שגם כאן לא ישיג הישגים גדולים במיוחד. שינוי האוריינטציה הישראלית בכיוון פרו-אמריקאי רק יחיש את הצטננות יחסי ישראל-צרפת.
בסופו של דבר, המדיניות הישראלית כולה – על כל פיתוליה והזיגזגים שלה בין וושינגטון, פאריס ובון – היא מדיניות עקרה, המתרוצצת בין מבואות סתומים.
