מצדדים שונים נשמעות אזהרות כי הדמוקרטיה הישראלית בסכנה.
רבים, אשר היו עדים לעליית הפאשיזם בארצות אירופיות שונות לפני מלחמת העולם השנייה, משווים תופעות שונות בישראל לגילויים דומים שהיו קיימים בעת עליית הפאשיזם לשלטון. הדיבורים המתמידים על "שעת חרום", על "הצורך באחדות האומה", על "הסכנה האורבת מבחוץ ומבפנים" מזכירים סיסמאות דומות שהיו חביבות על הנאצים והפאשיסטים למיניהם.
אנשים אלה, באופן טבעי, מותחים קו השוואה בין התופעות הזכורות להם מן העבר לבין הסכנות של ההווה והעתיד.
לעומתם, ישנם רבים אשר, בהשפעת ההפיכות הצבאיות התדירות בארצות השכנות, מדברים על סכנת היווצרות דיקטטורה צבאית בישראל. להשקפה זו מסייע מעמדם המיוחד של "מערכת הביטחון" והצבא.
אכן, ה"פרשות" למיניהן הוכיחו איזה סטאטוס מיוחד ישנו לאירגונים אלה אצלנו.
שום אדם החושב ברצינות על עתידה של ישראל אינו רשאי להתעלם מהסכנות הקיימות. אולם דווקא משום כך עליו לברר בקפדנות ובקור רוח את אופיין של סכנות אלה.
אין זה מספיק – ולפעמים אף מטעה – לזרוק נוסחאות כמו "פאשיזם", "דיקטטורה צבאית", מבלי לבדוק מהו התוכן של צורות שלטון אלה, מהם התנאים להיווצרותם.
פאשיזם?
אין כמעט מונח פוליטי שהשתמשו בו במשמעויות כה בלתי נכונות כמו המונח "פאשיזם". סטאלין הדביק למשטרו של טיטו ביוגוסלביה את התווית "פאשיזם"; ובתווית זו עצמה השתמשו רבים במערב לתיאור המשטר בברית המועצות. דוגמא נוספת לבלבול השורר בעניין זה: משטרו של חואן פרון בארגנטינה. זיהוי הפרוניזם כ"פאשיזם" נעשה, במקרה זה, אף לא בלי הסכמה מצד פרון עצמו.
רבים נוטים להגדיר כל משטר פוליטי המשתמש באמצעי דיכוי קיצוניים והמוניים, המגביל במידה חמורה את חירויות הפרט – עם הפאשיזם.
זוהי טעות חמורה. הפאשיזם הוא תנועה בעלת ייחוד רב; עלייתו לשלטון אופיינית לתקופה היסטורית מסוימת, לסיטואציה מסוימת.
בכל הארצות שבהם עלה לשלטון פאשיזם אמיתי, מתגלה חוקיות ברורה; בדרך כלל אפשר להבחין בשלבים הבאים:
א. משבר ממושך (הנובע משילוב של סיבות פנימיות וחיצוניות) גורם לתוהו ובוהו כלכלי, פוליטי וסוציאלי, להתערערות המשטר הפרלמנטארי.
ב. ההמונים – ובעיקר מעמד הפועלים – מתייאשים מהדמוקרטיה הפרלמנטארית ומחפשים פתרון מהפכני. בשלב זה עולה כוחו של השמאל הקיצוני. שביתות המוניות, תפישת מפעלים וחסימת דרכי תחבורה בידי פועלים הופכות למעשים שבכל יום. בדרך כלל נוצר מצב בו הפועלים הם הרבה יותר מהפכניים, הרבה יותר שמאליים, מההנהגות של השמאל הקיצוני.
ג. אירגוני השמאל נכשלים בניסיונם – או שאינם מנסים כלל – לתפוש את השלטון הפוליטי ולחולל מהפכה סוציאליסטית.
הסיבות לכך היו שונות מארץ לארץ: חוסר באירגון מהפכני מבוגר ומגובש (איטליה), ניסיונות בוסר של התקוממות מזוינת ללא הכנה מספקת (גרמניה), חוסר העזה מצד הנהגת השמאל ונטייתה לפשרה או ל"חזית לאומית" עם האגף הליברלי של המשטר הקיים שאיבד כבר את יוקרתו בעיני ההמונים (צרפת, 1935).
ד. בינתיים נמשכת התערערות הכלכלה והתפוררות השלטון הפוליטי. ההמונים, שמרצם המהפכני בוזבז – או לא הובא כלל לידי פעולה – מאבדים את אמונתם בפתרון סוציאליסטי, במוצא שמאלי מן התוהו ובוהו. הם מחפשים כוח פוליטי אחר, שאינו נרתע משימוש באמצעים דראסטיים על מנת "לשים קץ לאנדרלמוסיה".
ה. עתה מגיעה שעתן הגדולה של הקבוצות הפאשיסטיות. עד לשלב זה אין הפאשיזם מקיף המונים רחבים, והוא מורכב מקבוצות לא גדולות ולא רבות של אנשי אגרוף ובריונים. פעולותיו מצטמצמות להפגנות כוח ואלימות בעלות אפקט פסיכולוגי: רציחות, מסדרים מזוינים, הלקאות של מתנגדים, הצתות ושאר מעשי בריונות. עיקר מטרתם – הבלטת אופייה התוקפני של מפלגתם, נכונותה ללכת "עד הסוף".
דווקא משום כך מצליחים הם עתה לרכוש תמיכה מצד ההמונים אשר התייאשו מכל כוח אחר. לא בארץ אחת אירע שהמוני חברים מאוכזבים של מפלגה קומוניסטית עברו תוך חודשים ספורים למחנה הפאשיסטי.
ו. בשלב האחרון נוטלת המפלגה הפאשיסטית – שהפכה עתה לתנועה המונית – את השלטון הפוליטי ומחסלת אחד אחד את האירגונים היריבים ממחנה המרכז והשמאל.
אפשר לקבוע כלל: בכל מקום שעלה הפאשיזם לשלטון, קדם לכך כישלון של השמאל הקיצוני. רק אחרי כישלון זה נהרו המונים ממחנה השמאל למחנה הפאשיסטי.
כלל נוסף: הפאשיזם לא נולד מתוך החוגים השליטים בדמוקרטיה הפרלמנטארית, אלא כבש את השלטון בדרכי מהפכה – ברוב המקרים תוך הסתייעות במעשי אלימות בקנה מידה גדול. רק בשלבים האחרונים של עלייתו קיבל הוא סיוע גלוי מידי המדינאים המפוחדים של הימין והמרכז הפרלמנטארי הישן.
הפאשיזם אופייני לארצות רכושניות מפותחות, בהן הדמוקרטיה הפרלמנטארית היא חסרת אונים מול הניגודים החברתיים העמוקים – ואילו השמאל אינו מסוגל לתפוש את השלטון הפוליטי.
לעומת זאת, הדיקטטורה הצבאית אופיינית דווקא לארצות מפגרות, בהן המעמדות של החברה הרכושנית טרם הגיעו לכלל גיבוש פוליטי. בחלק ניכר מארצות אלה, הצבא הוא כמעט האירגון היחידי בעל כושר ביצוע ויכולת ניהול מינימלית.
כאשר התנאים הכלכליים והחברתיים בארץ כזו מחייבים הנהגת רפורמות מרחיקות לכת (חלוקת קרקעות, בניית מפעלי יסוד, טיהור המנגנון הביורוקרטי המושחת וכד') מתגלה לעיתים קרובות כי הצבא הוא האירגון היחידי המסוגל לכפות את הרפורמות הללו ולנצח על ביצוען. יש מקרים בהם אף אין הצבא נאלץ ליטול את השלטון בכוח; הפוליטיקאים האזרחיים – העומדים חסרי אונים מול הפער בין גודל המשימות לבין אי יעילות המנגנון והפיצול הפיאודלי – מזמינים בעצמם את ראשי הצבא "לקחת את העניינים בידיהם". כך קרה בבורמה, ואף בשכנתנו הצפונית – לבנון (1958).
ייתכנו גם מקרים הפוכים: הצבא תופש את השלטון כדי למנוע רפורמות העלולות לפגוע באינטרסים המיוחדים של הקצונה. הפיכות כאלה אופייניות בעיקר לארצות אמריקה הלטינית, בהן הקצונה היא לא רק קבוצה מקצועית, אלא מעמד חברתי מגובש ("הקולונלים").
הפאשיסטים שלנו
במשך שנים הצביעה "תנועת הפועלים" הישראלית על "חרות" (ועל האירגונים שקדמו לה כמו אצ"ל ובית"ר) כעל מקור סכנה פאשיסטית. ואכן, בית"ר – ולאחר קום המדינה, גם "חרות" – אימצו לעצמן חלק גדול מהגינונים האופייניים לתנועות הפאשיסטיות ה"קלאסיות": "עקרון המנהיג", מדים צבאיים וצורת אירגון מיליטאריסטית.
אולם "שעתם הגדולה" של הפאשיסטים הישראליים לא באה. הסיבה ברורה: חסרו התהליכים היסודיים הקודמים לעליית הפאשיזם. עד כה לא התערערה סמכותם של חוגי השלטון הקיים. אמנם, מדי פעם בפעם נפגעת יוקרתם בפרשיות שונות, אולם משבר יסודי לא פרץ.
אין פירוש הדבר שבחברה ובכלכלה של ישראל אינם קיימים גורמים העשויים להוליד משבר יסודי. גורמים כאלה קיימים; אולם פעולתם אינה גלויה עדיין. מקור היציבות העכשווית הוא בכך שהשלטון הקיים מצליח לסתום את הפרצות בכלכלה בעזרת סיוע רב ממדים ממקורות חיצוניים.
מנהיגי "חרות" חשים איפוא, שגינוניהם הפאשיסטיים, הפגנות ראווה בריוניות ומסעי אופנועים ברחובות העיר, אינם מעוררים בציבור את התגובה הרצויה להם. אולם תנועה פאשיסטית, מעצם טבעה, אינה יכולה לדרוך זמן רב על המקום. אם לא ניצבת לפניה אפשרות ריאלית להגיע לשלטון באמצעים האופייניים לה, היא הופכת לכת קטנטונת וחסרת חשיבות של בריונים (בנוסח הקבוצות הנאציות בבריטניה) או מאבדת את שיניה וציפורניה, מסתגלת למצב הקיים, והופכת למפלגה פרלמנטארית אזרחית ימנית רגילה. גלגול אחרון זה אמנם עובר עתה על "חרות". אופייני הדבר, שבחודשים האחרונים החליטה "חרות" לייסד סיעה משלה ב"הסתדרות", וכמעט באותו זמן נתקבלה להנהלה הציונית.
השתלבותה של "חרות" במערך השלטון הקיים, כ"אופוזיציה הנאמנה של הוד מעלתו בן גוריון", מפחיתה בהרבה את סיכוייה להוות אלטרנטיבה פאשיסטית אם וכאשר יפרוץ בגלוי משבר יסודי של השלטון הזה.
רודנות חוקית, בלי הפיכה
גם הסכנה של הפיכה צבאית, נוסח המדינות הבלתי מפותחות, אינה ריאלית. בישראל לא רק שהצבא אינו הכוח היחידי בעל אירגון צנטרליסטי וכושר ביצוע, אלא להיפך, אירגונים כאלה קיימים לרוב – והיו קיימים עוד לפני ייסוד צה"ל ו"מערכת הביטחון" הנוכחית.
"ההסתדרות", המוסדות הציוניים, האירגונים הדתיים, התנועות הקיבוציות, המפלגות הציוניות – כל אלה הם אירגונים כלכליים שלטוניים, זרועות המשטר הקיים, בצד הזרוע ה"ביטחונית" שלו. אפשר אפילו להגיד כי המערך השלטוני בישראל מבוסס על קואליציה של האירגונים הללו. הם מחלקים ביניהם את ההשפעה הכלכלית, את כספי הסיוע הזורמים מבחוץ וכו'.
בתנאים כאלה כמעט ולא תיתכן דיקטטורה צבאית בנוסח הידוע, כשהצבא, ככוח נפרד וזר לשלטון האזרחי, נוטל לידיו את כל הסמכויות.
אין פירוש הדבר שבישראל לא תיתכן רודנות. אולם הצורה והמהות של הרודנות הישראלית יהיו מיוחדות לתנאים סגוליים של הארץ.
למעשה, תהליך השתלטותה של רודנות זו נמצא כבר עתה בשלב די מתקדם.
צורת השלטון הפרלמנטארית בישראל אינה פרי של התפתחות פנימית ארוכה, אינה תוצאה של מאבקים בני מאות בשנים כגון אלה שהולידו משטרים פרלמנטאריים בארצות כאנגליה וצרפת.
המוסדות הדמוקרטיים המקובלים (הכנסת, ואפילו הממשלה) אינם משמשים הרבה יותר מאשר תפאורה וקישוט לשלטון האמיתי. תפקידם הוא, בדרך כלל, לתת חותמת הכשר מובטחת מראש להחלטות ולהכרעות שנחתכו במוסדות חסרי מעמד חוקי וציביון דמוקרטי, כגון "חברינו", "שרינו" "ראשי מערכת הביטחון", וכיוצא באלה.
חלק ניכר מהטריטוריה ומהאוכלוסיה של המדינה נתון כבר עתה לשלטון רודני הקרוי "ממשל צבאי". מערכת החוקים הקיימת, המבוססת על תקנות הדיכוי של ממשלת המנדט, מאפשרת להרחיב ממשל זה לאזורים נוספים ולחלקים אחרים של האוכלוסיה האזרחית.
על מנת להשליט בישראל רודנות מלאה אין צורך לא בפוטש פאשיסטי ולא בהפיכה צבאית. מספיק שהשר המוסמך לכך על ידי החוק הקולוניאלי הקיים יפרסם ב"רשומות" צו מתאים.
זוהי הדרך הישראלית לרודנות. סכנה זו יכולה להתממש כאשר החוגים השליטים כבר כיום ירגישו שהקרקע עלולה להישמט מתחת רגליהם. לדוגמה: אם תחזית הסיוע והמגבית תראה על סכנה של ירידה ניכרת בהכנסות, במידה שלא תאפשר לחוגים השליטים לשמור על תעסוקה מלאה ועל רמת החיים המקובלת של השכירים.
במקרה כזה הם יידחפו לשימוש בסמכויות הרודניות שהחוק מעניק להם כדי לבטל את החרויות האישיות והפוליטיות הנהוגות כיום.
כמובן, יהיה עליהם "להסתדר" עם קואליציית האירגונים של המשטר הנוכחי; אולם אין להניח שיהיה בכך משום קושי מיוחד: ההסתדרות תדאג לריסון מאבק הפועלים – אולם באמצעים אלימים ותקיפים יותר מאשר כיום – ותמורת זאת יובטחו האינטרסים השלטוניים והכלכליים של צמרת מנגנונה; הגוש הדתי ידאג להשיג את אישור הריבונו-של-עולם למעשי הנבלה של השליטים, בתמורה לכמה חוקי כפייה דתית והנאות תקציביות; העיתונות המפלגתית תמשיך לפרסם באורח סדיר את הביולטינים של הבולשת, ותמורת זאת תזכה לתפוצת-חובה קבועה; וכו' וכו'.
כלומר: יקום בארץ מה שחמשת הרמטכ"לים כינו בשם "משטר חרום", דהיינו המשך השלטון הקיים באמצעי כפייה רודניים, ללא הסוואה פרלמנטארית דמוקרטית.
כאמור, מערכת החוקים הקיימת במדינה מאפשר לשליטיה הנוכחיים – או לחלק מהם – לעבור לשיטות של רודנות גלויה. הכנסת, על המפלגות המיוצגות בה, אינה מסוגלת למנוע צעד זה. ריכוזי הכוח הקיימים – גם הם לא יגלו התנגדות של ממש, בתנאי שיובטחו האינטרסים שלהם.
התנגדות להשלטת רודנות בישראל יכולה [לבוא] רק מצד אירגונים פוליטיים וציבוריים אשר אינם משולבים במערך הקיים – אירגונים אשר יקומו בניגוד למערך ותוך מאבק איתו.
אחד הסיכויים העיקריים להקמת אירגון המוני מסוג זה טמון במאבק הפועלים לשחרור מאפוטרופסות הבוסים ההסתדרותיים.
בשנתיים האחרונות החלו לנבוט ניצנים של אירגון כזה, בדמות ועדי הפעולה. הייחוד של ועדי הפעולה הוא בכך, שהם אינם באים כהמצאה אינטלקטואלית של מוח זה או אחר, אלא צומחים ספונטאנית מן הצורך האובייקטיבי ליצור כלי מאבק מקצועי של הפועלים. יחד עם זאת, עצם קיומם הוא בניגוד למערך הקיים, הם אינם יכולים להשתלב בתוכו, וכל צעד ממשי שלהם מביא אותם להתנגשות מצח איתו.
זאת הבינו היטב האדונים בקר, משל והעומדים מאחוריהם. על כן נלחמים הם בשצף קצף בכל גילוי של התארגנות מלמטה, בכל ניסיון להתנער מ"מרות ההסתדרות". לכן, רבים המקרים בהם ועד פעולה של פועלים שובתים מצליח איכשהו להידבר עם המעביד, אך נתקל בקיר האטום והעוין של הנהגת ההסתדרות.
ההכרה בחשיבותו של המאבק למען איגוד מקצועי של ממש טרם חדרה די הצורך לתודעת החוגים השואפים לשינויים רדיקליים בדרכה ודמותה של ישראל. הפצה של הכרה זו היא אחת מהמשימות שלקח על עצמו "מצפן".