כותרת המאמר: ארבעת הגנרלים, שיר אנטי-פאשיסטי ממלחמת האזרחים בספרד (1936–1939) שכוון נגד הגנרלים של פראנקו.
יש להודות כי הרעיון לקיים ראיון עיתונאי עם חמשת רבי האלופים של צה"ל, הרמטכ"לים לשעבר, הנו רעיון עיתונאי מוצלח. מתוך מכלול הדעות שהובעו על ידי בעלי הדבר בתוך אותו ראיון ("מעריב", גיליון היובל, 15.2.63) יכולים אנו לתהות על הלך מחשבותיהם; יתר על כן: בתוך דבריהם אנו מזהים רעיונות מרחיקי לכת למדי אשר לא במקרה נוסחו לאו דווקא בצורה ישירה.
הראיון משתרע על פני מישורים נרחבים של דפי דפוס והמרואיינים נגעו בשאלות רבות ושונות של מציאות חיינו הצבאית והאזרחית. על אף אורכו של הראיון, אין הוא מצטיין בשפע של רעיונות מקוריים. הדיון בשאלות טיב הנוער של היום, בבעיות החינוך וכד', העלה בדרך כלל גישות נדושות למדי, שרבים הביעו עוד קודם לכן. הנקודות אשר לפי דעתנו תובעות תשומת לב מיוחדת הרי הן אלה העוסקות במתיחת ביקורת שלילית על תופעות שונות במימשל הישראלי ובהנהגת המדינה.
* * *
המטרה המרכזית לְאִשָם היתה: "הפיצול המפלגתי" אשר יוצר מימשל בלתי יעיל, בו מועדף הטפל על העיקר. מבנה זה מונע מאת המדינה לנקוט בצעדים דרסטיים לשם קידומם של כמה וכמה עניינים חשובים וחיוניים ביותר. לכאורה, טעם הגיוני כאן וראוי לשבח (ואמנם נתפס "העולם הזה" לצד זה של טיעון הרמטכ"לים), אלא שניתוח יותר עמוק של הדברים מעיד כי העיקר בשביל רבי האלופים (להוציא את חיים לסקוב) הוא: שינוי שיטת המימשל, הפיכתה למסגרת המאפשרת פעילות דרסטית ללא ביקורת ציבורית.
כשאתה מנסה לחפש אילו מטרות ממשיות רוצים להשיג הרמטכ"לים באמצעי המימשל ה"חדשים" המוצעים על ידם, השונות ממטרותיו היסודיות של המשטר הקיים הנוכחי – אינך מוצא דבר זולת זריקת כמה סיסמאות ריקות בדבר הצורך בחינוך תיכוני מורחב וסתימת הפער בין העיר לסְפר (?!), כלשונו של יגאל ידין. אינך מוצא בהערותיהם הארוכות למדי שמץ של נגיעה בשורשי שליליותו הממשיים של המבנה החברתי-כלכלי בישראל; אין הם מדברים על מגמות הקיטוב הסוציאלי בחלוקת ההכנסה הלאומית, על ההכרח למצוא דרכים יעילות לגיוס אמצעי מימון מקדמיים לשם הרחבת ההשקעות במפעלי יסוד; אף מילת ביקורת על רווחיות-העל הטפילית בבנקאות ובמסחר, על חלוקת כספי המדינה ביד נדיבה וללא ביקורת למשקיעים עתירי ממון ועוד ועוד. כאשר משה דיין מדבר על מגמה של חומרניות יתרה, מרגיש הנך כי דווקא לציבור העובדים כוונתו, ולא לבעלי הון.
* * *
מן הראיון ברור לחלוטין כי הן בענייני הביטחון והן בכלכלה ובמדיניות פנים עומדת חבורה זו עד צוואר בבוץ התיאוריות המפגרות וחסרות המעוף של בן גוריון, אשכול וספיר. אין מנוס מן המסקנה שמטרת השינויים המוצעים על ידם במבנה המפלגתי-אירגוני של סדרי השלטון, היא: יצירת האפשרות והאמצעים לביצוע עיקרי המדיניות הנוכחיים בדרכים בלתי דמוקרטיות ובשיטות צבאיות ככל האפשר.
הבה ונבחן מובאות מדברי כמה מרבי האלופים לשם ביסוס טיעוננו. יעקב דורי:
"לי נראה שהפיצול האיום של כוחנו, הכיתתיות האיומה הקיימת בתוכנו, הפילוג בין המפלגות לבין עצמן ובתוך עצמן – הוא הגורם לכך, שבמצב חמור זה אין ניתן ליצור משטר של חירום אשר נדמה לי, שהיה צריך להיות קיים במדינה זו, כיום הזה, ובוודאי במשך שנים לא מעט להבא".
י. דורי כלל איננו מסתיר כי העיקר הוא, לגבי דידו, יצירת משטר חירום בשל הסכנות הביטחוניות וכו' וכו'. כל השאר טפל לעיקר זה.
גם עמיתו י. ידין מבכה קשות את ירידת "המתח הביטחוני" ומאשים אף בכך את שיטת הממשלה שאיננה מסוגלת לפעול ביעילות:
"…אין המדינה שלנו מסוגלת בשום פנים ואופן לבצע איזה שהוא דבר בדרך דרסטית וזאת בראש ובראשונה בגלל שיטת המימשל שלנו".
להלן משבח ידין את תוכנית בן אהרון לאיחוד מפ"ם ואחדות-העבודה עם מפא"י, אם כי אף עיקרי תוכנית זו נראים לרמטכ"ל מס' 2 כ"סוציאליסטיים" יותר מדי. לבסוף מגיע הוא למסקנה (המקורית מאוד דרך אגב) כי את המצב יוכל לתקן שינוי שיטת הבחירות לאזוריות-רובניות. ברור שפרופסור נכבד זה לא טרח להסביר כלל מה תשיג האומה באורח ממשי על ידי שינוי שיטת הבחירות פרט להנצחת שלטונה של הקליקה המפא"יית.
* * *
על מגמה ברורה יותר להשלטת הצבא במערכות החיים האזרחיים מצביע הקטע הבא מדברי מ. דיין: "אני מצטער מאוד שהצבא לא השתלט על הגדנ"ע כפי שהיה צריך להשתלט", בהטעימו כי הצבא צריך לחדור לתחום מערכת החינוך כבר בשלבים המוקדמים של החינוך. בהתבטאות ישירה ביותר, ללא ניסיון הסוואה, נקט, כרגיל השנון פחות שבחבורה, הרי הוא מרדכי מקלף:
"גם היום, כשהאיש הולך לצבא, למילואים, הוא יודע שזה עולם אחר: עולם שיש בו משטר, שיש בו החלטה, יש בו הווי מיוחד, והוא שמח ללכת אליו [האמנם?] עם כל הקושי הפיסי הכרוך בכך, של אימונים וכו'. הוא שמח למפגש עם חברים, הוא שמח לאותו דבר משותף המאחד אותו עם הצבא. ומה שהוא פוגש מחוץ לצבא, נוסך בו תחושה של אובדן עצות. אני, בעבודתי, פוגש את הנוער יוצא מהצבא ונתקל בכל המסכת הזו של ועדות ואירגונים, ומועצות ורשויות מוניציפליות, ומוסדות עבודה והסתדרות. הבחור המום, הוא אינו מסוגל להסתגל לזה. הוא אינו מבין, מדוע לא יהיה גם כאן, בחייו האזרחיים, הכל כה מסודר כמו בצבא".
לא ניכנס כאן לוויכוח על נכונות ההערכה, אין מתווכחים עם שטות, שכל יודע קרוא וכתוב יכול לזהותה בתור שכזאת. ברם, המעניין הוא איזה סוג של דעות מוצאות להן מהלכים בחברה הגבוהה של אנשי מערכת הביטחון וראשי החברות הכלכליות של המדינה. אין זה סוד כי מ. מקלף רחוק מאוד מלהיות הוגה דעות מקורי, ואין מנוס מן הקביעה כי בסביבותיו החברתיות יש מהלכים לדעות השואפות להפוך את מדינת ישראל כולה לקסרקטין של "סדר" צבאי; את הפונקציות של מועצות מקומיות ימלאו רבי סמלים ושל ההסתדרות – המשטרה הצבאית. נחמד, לא כן? איך שלא יהיה, היינו ממליצים למועצת פועלי ים המלח להיות ערנית מאוד… האם זכורה לכם עמדת בן גוריון בעת הפרשה, בדבר היותו של הצבא "ערך עליון"? – הנה יישומו התיאורטי של העיקרון לחיי היומיום.
* * *
אל יחשדו בנו כי מתלהבים אנו מסדרי המימשל הנהוגים כיום במדינה. נהפוך הוא – אנו שייכים לאלה החותרים לשינויים מהפכניים במבנה של החברה הישראלית וכלכלתה, ומתוך כך נאבקים גם על ניתוצו של מבנה המימשל הקיים. ברם, אין מקום לאדישות כאשר קיימת מזימה של חוגים תת-רשמיים לכפות את עיקרי המשטר הקיים באמצעות הליכים צבאיים.
המערכת