האחד במאי הפך בארצנו לחגיגה. פועלים מבקשים רשות להיעדר ביום זה מן העבודה, ומקבלים אותה. מפלגות מבקשות רשיון לערוך ביום זה הפגנות ועצרות עם – ומקבלות אותו. ההפגנות עצמן – יותר משהן הפגנות הרי הן תהלוכות, דומות הן ל"מסע הישגים".

אכן, גם החגיגה הזאת מעוררת מורת רוח בחוגי השלטון. עצם העובדה כי ביום זה עצמו נערכות הפגנות ברחבי העולם אינה לפי רוחם. אולם מאידך יודעים הם, כי בישראל (ולא רק בה) נושא חג זה אופי ממושמע, צייתני, אחראי. שום "הפרת סדר" לא תהיה, שום התפרצות נגד הסדרים הקיימים. אולי תחליט איזו עצרת חגיגית על שילוח מברק מחאה לכנסת. שפיר. זה לא מזיק. זוהי רק הוכחה כי קיים חופש דיבור, כי קיימת דמוקרטיה. ממילא יושלך המברק לסל. איש לא יזכור את ההפגנות החגיגיות כעבור שבוע.

*   *   *

זה איננו "האחד במאי".

זהו עיוות של מאבק מהפכני. עיוות שנוצר בתנאי הרפובליקה הבורגנית דמוקרטית. חגיגה מבוימת וצייתנית זו שונה בתכלית מדמותו האמיתית, המקורית של "האחד במאי".

כי "האחד במאי" במקורו אינו יום חג (לפחות לא בארץ קפיטליסטית) אלא יום שביתה. המטרה היתה להשבית ביום זה את כל העבודה ברחבי העולם כולו. לא "חג העבודה הבינלאומי" אלא "יום השביתה העולמית", כזה היה אופיו המקורי.

יום זה נועד להזכיר לבעלי ההון, וגם לפועלים עצמם, כי בלי הפועלים – העולם כולו משותק. מטרת השביתה העולמית היתה להחדיר לפועלים את ההכרה בכוחם העצום, הכוח לשתק את הייצור ברחבי תבל. הבה נתאר לעצמנו איזו השפעה היתה לכך אילו נעצרו ביום זה כל המכונות ברחבי תבל, מעל ומעבר להבדלים הלאומיים, בברית המועצות ובארצות הברית, באנגליה, צרפת, גרמניה, באסיה ובאפריקה, בישראל ובמצרים.

"האחד במאי" אינו חג לאומי, גם לא במדינה סוציאליסטית. אם הפך יום זה לחג לאומי בכמה מדינות סוציאליסטיות, הרי אין זה אלא עיוות. במקורו זה "יום בינלאומי".

במדינה קפיטליסטית זהו יום שביתה. שביתה של הפועלים נגד בעלי ההון. יום בו שובתים הפועלים במשותף במדינות שונות, רחוקות זו מזו, וגם שכנות זו לזו, במיוחד במדינות שכנות שביניהן קיימים סכסוכים.

קל להיות "סולידרי" באמצעות מברקים וכו', עם מישהו הנמצא במרחק אלפי קילומטרים; הרבה יותר קשה להיות סולידרי בשביתה משותפת עם פועלים החיים בצידו השני של הגבול, בייחוד כשיש בעיות של "ביטחון".

*   *   *

לבעלי ההון אין צורך ביום מיוחד, פעם בשנה, אשר יזכיר להם כי למרות התחרות שביניהם, ואפילו למרות המלחמות הצבאיות ביניהם, יש להם אינטרסים משותפים כציבור, אינטרסים המקיפים את כל כדור הארץ ואינם מכירים בגבולות. הם נוסעים ממדינה למדינה לצורך עסקיהם. יש להם השקעות במדינות שונות, הם שולחים מברקים עסקיים ממדינה למדינה, משוחחים בטלפון עם שותפיהם במדינות אחרות, טסים מספר פעמים בשנה לבדיקת מפעליהם השונים, השקעותיהם, שווקיהם.

לא כן הפועלים. הללו צמודים מטבע הדברים למקום העבודה, וראייתם מצטמצמת לדברים שבסביבתם.

בעל ההון אינו נזקק לספרים או לסמלים כדי להבין שיש לו אינטרסים יסודיים משותפים עם כל הקפיטליסטים בעולם.

לא כן הפועל. הוא זקוק לספרים, למנהיגים, ולסמלים אשר יבהירו לו כי יש לו אינטרסים לא רק דומים, אלא אף משותפים עם כל הפועלים בעולם.

"האחד במאי", כיום של שביתה עולמית, נועד להמחיש לפועלים ברחבי העולם את האינטרסים המשותפים שלהם. את העובדה שיש להם אינטרסים לא רק כבודדים, המעוניינים לשפר את שכרם אלא גם כציבור, ציבור שהיקפו חורג מעבר לגבולות מקום העבודה, מעבר לגבולות המדינה, ומקיף את העולם כולו.

*   *   *

ישנם אנשים שיחסם ל"אחד במאי" הוא מעין רגש דתי. כתוצאה מחינוך שמאלי, מחברות בתנועת נוער שמאלית, מחוויה כלשהי שעברה עליהם בעבר הרחוק, יש להם נקודה רגישה. "באחד במאי אינני עובד, אצלי זה עיקרון", כך הם אומרים. יפה.

אבל שביתה איננה בשבילם עניין מקודש. אפילו לא שביתה באותו ענף, באותו מקצוע, באותו מקום עבודה או במקום עבודה סמוך. הם מתייחסים בשוויון נפש לשבירת שביתה, זו אינה נקודה רגישה אצלם. שלא לדבר כבר על כאלה המוכנים לשמש מפירי שביתה.

בארצות הברית, למשל, הסדר הוא הפוך. לפועלים שם יש עיקרון מקודש: "אין חוצים משמרת שובתים" –  "You don't cross a picket line!".

אין זה משנה כלל אם הם חושבים את השביתה לצודקת או לבלתי צודקת. שביתה היא דבר קדוש, אין מפירים אותה, אין מתייחסים בשוויון נפש לשבירתה.

כידוע, במה שנוגע ל"אחד במאי", הרי אצל הפועלים האמריקאיים העניין קצת צולע, מסיבות שונות, שלא כאן המקום לנתחן.

אצלנו, אנשים, מפלגות ועיתונים מסוימים המליצו זה עתה בכל לב על שבירת שביתתם של טייסי "אל על", אך בעוד ימים ספורים ילבשו חולצה לבנה, יתקעו בה פרח אדום, יהיו סוציאליסטים ליום אחד, וידברו על הסולידריות הבינלאומית של הפועלים.

רבותי, הסולידריות הבינלאומית מתחילה בבית.

מי שמסוגל להתייחס בשוויון נפש לשבירת שביתה של טייסים, משום שסבור הוא כי אין היא צודקת, או משום שהיא מנוגדת ל"ביטחון המדינה", או כי מ"סיבות המיוחדות לארץ הזאת" אין לה מקום, או משום ש"המשק אינו יכול לעמוד בכך", מוטב לו כי יבחר כיום היעדרות ממקום העבודה את ט"ו בשבט ולא את האחד במאי. את הסנטימנט הסוציאליסטי מוטב להפנות לאפיק של "שביתה היא דבר קדוש" מאשר לאפיק של "אחד במאי הוא קדוש". העיקרון של "אין מפירים שביתה" קודם לעיקרון של "אין עובדים ב-1 במאי".

*   *   *

ישנם אחרים, והם רבים, אשר פעם, בעבר הרחוק, התייחסו ל"אחד במאי" ביראת כבוד, ואילו כיום הם רואים בו אנכרוניזם, איזה שריד רגשי מגוחך ומיותר, שאבד עליו הכלח.

אלה "החכימו" כביכול, הם כבר הגיעו למסקנה כי כל עניין "מלחמת המעמדות" נתיישן.

"מה זה בכלל מעמד? היכן יחנה הפועל האמריקאי את מכוניתו כשילך להפגין באחד במאי?" – שואלים הם.

בדרך כלל אלה הם אנשים אשר, כמו שאומרים אצלנו, "הסתדרו בחיים", עושים כסף ועושים קריירה. להם נדמה כי גם הקפיטליזם כמשטר חברתי "הסתדר בחיים" למרות הנבואות הקודרות של מרכס. את ניסיונם האישי הם מכלילים. מצב הכלכלה האמריקאית מדאיג אולי את קנדי ויועציו, אך לא את החכמים שלנו.

מי שסבור שהמשטר הקפיטליסטי פתר כבר את בעיותיו, את הבעיות הנובעות מן האוטומטיזציה, משפע הסחורות, מאי-התכנון שבייצור וכו', אינו אלא טועה. בארצות הברית כיום חיים האנשים ב"שפע וחרדה". החרדה אינה מפני ברית המועצות, אף לא מפני קובה, אלא דווקא מפני השפע עצמו. אנשים עוקבים בחרדה אחרי מדדי מכירת המכוניות, אחרי מדד התפוקה בתעשיית הפלדה, אחרי תנודות המניות השונות בבורסה וכו', ושואלים את עצמם: מה יקרה? מתי יקרה? הם חרדים מטביעה במבול הסחורות.

לא כאן המקום לניתוח כלכלי מפורט של כלכלת ארצות הברית. דבר אחד ברור: אם הכלכלה האמריקאית תשתעל, תקבל הכלכלה הישראלית (והיא לא תהיה בודדת) דלקת ריאות.

*   *   *

"האחד במאי" היה בתחילה יום אזכרה בארצות הברית לפועלים אמריקאיים שנהרגו בשביתה בשיקגו. בפעמים הראשונות כשנערכו השביתות בהיקף עולמי ביום זה, הגיפו בעלי ההון את התריסים, התחבאו בבתיהם והתכוננו להתנגשויות בחשבם כי הנה באה המהפכה הפרולטרית. היתה זו מעין "חזרה קטנה" לקראת המהפכה. כיום המצב שונה. באי אלה ארצות סוציאליסטיות זהו חג לאומי, וברוב המדינות הקפיטליסטיות זוהי חגיגה ברשיון. האופי המעמדי הבינלאומי, הלוחם, נשמר במקומות מעטים בלבד.

למרות זאת יש לנו הרושם כי גם בישראל עוד יקבל יום זה את דמותו המקורית. אל ישלה איש את עצמו כי תמיד יישפך כאן רק דיו, יתכן בהחלט שהדבר יקרה לא ב-1 במאי דווקא, אלא בתאריך שונה, אולם דבר אחד ברור: מלחמת המעמדות והמפכה הסוציאליסטית – לא ירדו מהפרק.