הדמיון בין שביתת אנשי צוות אוויר ב"אל על" שנסתיימה זה עתה, לבין שביתת הימאים המפורסמת, שהתקיימה לפני אחת-עשרה שנה, הוא מפתיע ממש. מובן שיש גם שוני רב. בזמן, במקצוע, בתנאים וכו', אולם קווי הדמיון כאן כה רבים, עד שההשוואה ממש מתבקשת מאליה.

בשני המקרים פרץ הסכסוך במפעל שההסתדרות היא שותף בו. יש ל"חברת העובדים" מניות ב"צים" כשם שיש לה ב"אל על".

בשני המקרים הופיעו עסקני ההסתדרות, ומנהיגי מפא"י בראשם, בצורה פעילה ונמרצת ביותר נגד השובתים. אנשים כמו ברש, בקר ומשל השתתפו אישית בשבירת שתי השביתות גם יחד, לפני 11 שנה, והיום. כמובן גם בינתיים לא ישבו הם בחיבוק ידיים.

בשני המקרים התגייסו העיתונות היומית ברובה, “קול ישראל", הכנסת וראשי צה"ל נגד השובתים. בשני המקרים גונתה השביתה כ"בלתי צודקת", בשני המקרים הואשמו השובתים (לא הנהלות החברות) ב"חבלה בענף חיוני לביטחון המדינה ולקיומה".

בשני המקרים גייסו עסקני ההסתדרות שוברי שביתה בחו"ל על מנת להפעיל חלק מהציוד.

בשני המקרים היתה השביתה ממושכת למדי (הימאים שבתו 43 יום, האוויראים 17).

בשני המקרים נשברו השובתים ונכנעו.

מדוע נשברו?

תחילה עלינו לקבוע כי שתי השביתות נשברו, כי השובתים נכנעו, כי עסקני ההסתדרות ניצחו ניצחון מוחלט בשני המקרים.

אהדה לשובתים, חשש מפני יצירת דמורליזציה בקרבם, או מפני יצירת דמורליזציה אצל פועלים בענפים אחרים, אסור שישפיעו על ניתוח קר של התוצאות. ללמוד אפשר רק מן האמת.

מי שמציג כהישג את העובדה שהנהלת "אל על" לא הצליחה במאמציה לקבל את העובדים לעבודה כפרטים, ונאלצה לקבלם כגוף, כציבור (אגב, אותו הדבר אירע גם אצל הימאים) מגחך את עצמו ומטעה את השובתים עצמם, ואת הפועלים האחרים שישבתו בעתיד.

סוף סוף שובתי "אל על" לא יצאו למאבק על מנת שיתקבלו חזרה לעבוד כאיש אחד. זוהי לכל היותר נסיגה מכובדת, תוך שמירה מסוימת על הכוחות, אבל הנסיגה הכי מכובדת איננה ניצחון, ואפילו לא הישג.

בשתי השביתות לא השיגו השובתים את המטרות שהציבו לעצמם, הימאים לא השיגו חוזה עבודה ראוי לשמו מ"צים", והאוויראים לא השיגו מ"אל על" פנסיה, והבטחת עבודה למקורקעים. בשני המקרים לא שילמו המעבידים דמי שביתה לשובתים. האם דרושה הוכחה טובה מזו לכך שהשובתים נוצחו?

התשובה לשאלה "מדוע נכנעו השובתים?" זהה לגבי שתי השביתות.

א. משום שהם בלתי מנוסים בטכניקה של שביתה, בעוד שמולם עמד יריב מנוסה, בעל ידע, ותק ואמצעים רבים;

ב. משום שלשובתים עצמם, למנהיגי השביתה וגם לחברי השורה, לא היה ברור לגמרי אופיה האמיתי של השביתה.

על מה המאבק?

במבט שטחי נדמה כי מלחמתה הנמרצת והתוקפנית של ההסתדרות, של הבוסים במפא"י, נגד השובתים בשתי השביתות נובעת מן העובדה הכלכלית הפשוטה, שההסתדרות היא שותף ב"צים" וב"אל על", ושההסתדרות פשוט פועלת כאן כמו כל מעביד המגן על האינטרסים שלו.

זוהי טעות. אילו אלה היו פני הדברים, כי אז היו הלוחמים הנמרצים ביותר נגד השובתים אותם אנשים בצמרת מפא"י וההסתדרות המייצגים את "חברת העובדים", אולם לא כך היה. האויבים המרים ביותר של השובתים היו אנשי המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות, אנשים כמשל וברש, דווקא הם, ולא נציגי "חברת העובדים". ובצדק.

כי המאבק המהותי בשתי השביתות הללו לא היה על העלאות שכר, תנאי עבודה או פנסיה, אלא על סמכויות ההסתדרות, סמכויות האיגוד המקצועי, וזכויות האיגוד המקצועי.

הדבר שתרם יותר מכל לשבירת שביתת האוויראים היתה העובדה שהשובתים עצמם לא הבינו כי הם נלחמים על זכותם להוות איגוד מקצועי, על זכותם לעבד באופן עצמאי את תביעותיהם, להגיש אותן למעביד באמצעות נציגיהם הישירים. על זכותם להכריז שביתה, על זכותם ליהנות מקופת שביתה.

ההתנגשות בשני המקרים היתה הרבה יותר בין השובתים לבין המחלקה לאיגוד מקצועי, מאשר בין השובתים לבין הנהלת החברה.

מעניין לציין כי בשני המקרים הופיעו אנשי המחלקה לאיגוד מקצועי תחילה כמסייעים לשובתים, כתומכים בדרישותיהם, כלוחצים על החברה, ורק לפתע, שינו את גישתם מן הקצה אל הקצה בהכריזם בפני השובתים: "הועד שלכם אינו מוסמך לייצג אתכם במו"מ עם ההנהלה". בנקודה זו, הדמיון בין שתי השביתות, אשר אירעו בהבדל זמן של 11 שנה, הוא ממש מפתיע.

בשתי השביתות הללו, ובהבדל מהרבה שביתות אחרות, הוועדים שעמדו בראש השובתים נבחרו כחוק על פי חוקת ההסתדרות. לא היו אלה "ועדי פעולה" שקמו לצורך ניהול מאבק אשר "ועד העובדים" הקיים לא היה מסוגל לנהלו, אלא אלה היו "ועדי העובדים" החוקיים, שאושרו על ידי הנהגת ההסתדרות. מנהיגי ההסתדרות נזכרו לערער על סמכות הוועדים רק כשהללו נחלצו למאבק נגד החברות.

לפי חוקת ההסתדרות הנוכחית זקוק כל ועד עובדים לאישור סמכותו מגבוה, על ידי מוסדות שמעליו.

לפי חוקת ההסתדרות הנוכחית אין לוועד עובדים זכות להכריז שביתה. זכות זו יש רק למועצת פועלים מקומית או למחלקה לאיגוד מקצועי.

לפי מבנה ההסתדרות אין קופת שביתה למקום עבודה בודד, אלא הקופה הכללית של דמי שביתה נמצאת בוועד הפועל.

אולם במצב הנוכחי, כשאנשי מפא"י בהסתדרות מסייעים לאנשי מפא"י בממשלה ונלחמים נגד כל תביעה לשיפור השכר או תנאי העבודה, הרי הצנטרליזם שבמבנה ההסתדרות יצר מצב בו אין לפועל כלל איגוד מקצועי.

בכלל, ההסתדרות מעצם מהותה, ומבנה, איננה מתיימרת כלל להיות איגוד מקצועי או פדרציה של איגודים מקצועיים, אין היא רואה כלל את תפקידה העיקרי בהגנת אינטרס השכירים. מי שחשב פעם כך, מוטב שיוציא זאת מהר מראשו.

ההסתדרות, לפי מה שהיא מכריזה על עצמה, מהווה מכשיר לבניין הארץ באמצעות "תנועת העבודה".

הדבר שמכשיל כל כך הרבה שביתות, ומבלבל כל כך הרבה פועלים, הוא הרעיון של שכירים רבים בארץ כי ההסתדרות היא איגוד מקצועי, מה שנקרא בלועזית "טרייד יוניון". בעוד שלאמיתו של דבר, ולפי עדות מייסדיה, לא התיימרה ההסתדרות מעולם להיות איגוד מקצועי טהור הנלחם למען שכרם של הפועלים.

אכן, היא ממלאת כמה תפקידים של איגוד מקצועי, בכך אין כל ספק, אך יש הבדל מהותי בין אירגון שכל כולו מותאם ובנוי לשמש כאיגוד מקצועי, לבין אירגון שמותאם לתפקיד אחר, וממלא גם תפקיד של איגוד מקצועי.

כל בניין יכול לשמש כבית חולים. אך יש הבדל מהותי בין בניין שנבנה מלכתחילה במיוחד כדי לשמש כבית חולים לבין בניין שנבנה למטרה אחרת, ורק לאחר מכן הפכו אגף אחד שלו למשנהו שדומה לבית חולים.

מי שסבור כי משמיצים אנו את ההסתדרות באומרנו שאין היא איגוד מקצועי טהור, אינו אלא טועה. אנשים כמו לבון אומרים זאת בגלוי, יתר על כן – הם גאים בכך. הם רואים בזה את ייחודה של ההסתדרות בין כל האיגודים המקצועיים שבעולם.

ישנם אנשים הסבורים כי ההסתדרות היא איגוד מקצועי שהנהגתו היא "צהובה". שהצרה היא רק במדיניות שהיא מנהלת, שמנהיגיה אינם משרתים את אינטרס הפועלים. אף זו טעות. זה אינו איגוד מקצועי שנכבש על ידי הנהגה "צהובה". זהו במהותו אירגון של תנועת העבודה הציונית, שתפקידו העיקרי היה "לבנות את הארץ". אם נשוב לדוגמה, אין זה בית חולים שהאינסטלציה שלו התקלקלה, זהו בניין שלא נבנה ואינו מותאם כלל לשמש כבית חולים, אלא שאגף שלו שופץ במקצת כדי לשמש כבית חולים. אם אתם זקוקים לבית חולים, הרי שצריך להקים בניין חדש מותאם מראש לכך, או לשבור בבניין הישן את כל הקירות הפנימיים ולשנות אותו בצורה יסודית ביותר. הרבה יותר יסודית מאשר איזה שינוי באינסטלציה.

לא הבינו

 הימאים והאוויראים יצאו למאבק נגד הנהלות החברות המעסיקות אותם. התביעות החומריות היו פשוטות ומובנות לכל שובת. הוא מוכן להילחם עליהן, הוא משוכנע שהוא צודק. פתאום מתברר לו שהוא נלחם נגד ההסתדרות, ולא נגד החברה. זה מבלבל אותו, זה מתחיל להריח כ"פוליטיקה". הוא לא מבין מה העניין, זה מקשה מאוד את המאבק. שום אדם אינו מוכן לסכן מקום עבודה ומשכורות בגלל עניין שאינו מובן לו ב-100%. במקרים כאלה, המרחק בין "בלתי מובן" ל"חשוד" הוא קטן. אצל השובת מן השורה מתחיל להיווצר הרושם כי ידיים נעלמות משתמשות בסבלו, במאבקו, כבכלי משחק.

הימאים לא נשברו משום שמפ"ם תמכה בהם.

האוויראים לא נשברו מפני שהעיתונות ודעת הקהל היו נגדם, אף לא משום שלא הסבירו את עצמם כראוי.

הם נשברו משום שלא הבינו כי המאבק עצמו, גם אם הוא נפתח כמאבק על תנאי עבודה, הופך תיכף ומייד למאבק על הזכות להוות איגוד מקצועי.

לטייסים אין איגוד מקצועי משלהם, ולימאים אין איגוד מקצועי משלהם, כשם שלכל הפועלים בארץ אין איגוד מקצועי משלהם. לכל יש "הסתדרות", אבל ההסתדרות היא "מכשיר לבניין הארץ", לא איגוד מקצועי.

בכל מקום בעולם, המאבק להקמת איגוד מקצועי קודם למאבק על השכר והתנאים.

תחילה אתה זקוק לאיגוד מקצועי, אשר מוסמך ומסוגל להכריז שביתה, רק אחר כך יכול אתה להיכנס למערכה נגד המעביד.

דרוש טיפול דראסטי!

אילו הבינו השובתים עצמם היטב, כי הם נאבקים למעשה על זכותם לאיגוד מקצועי משלהם, כי אז היטיבו להסביר זאת בארץ וברחבי העולם. כך לא היתה נוצרת דעת קהל כה אחידה נגדם כאן, וחשוב מכך, האיגודים הבינלאומיים של טייסים או ימאים היו מהססים לשלוח הנה ימאים או טייסים כפי שעשו.

כי כלפי חוץ מופיעים עסקני ההסתדרות ומציגים את השובתים כמפירי מרות של אירגון גג מעמדי. האיגודים הבינלאומיים סבורים שיש כאן סכסוך פנימי בתוך איגוד מקצועי. מעל לכל, השובתים עצמם היו עומדים בתקיפות רבה הרבה יותר אילו היתה ברורה להם המהות האמיתית של המאבק. האמת היא כי הכוח הממשי נתון היה בידי השובתים, שכן דעת הקהל אינה מסוגלת להשיט אונייה או להטיס מטוס, דעת הקהל יכולה רק להקל או להכביד על המעבידים את השימוש באמצעים דראסטיים. כל עניין גיוס שוברי השביתה הזרים היה יותר עניין פסיכולוגי שנועד להפחיד את השובתים מאשר איום ממשי. גם אם באים מפירי שביתה, אין פירוש הדבר שהשביתה נשברה, צריך לטפל בהם בצורה הרבה יותר נמרצת מאשר עושים עד עתה. בארצות הברית, למשל, יודע כל מפר שביתה שהוא מסכן את חייו במעשהו זה. לכן אין קופצים על הצעות מסוג זה.

*   *   *

בצדק חגגו אנשי המחלקה לאיגוד מקצועי ואנשי הנהלת "אל על" את ניצחונם על הטייסים, כפי שעשו זאת לפני 11 שנה בחיפה. שמחתם מוצדקת. הם ניצחו יריב, אשר באופן פוטנציאלי היה חזק מהם, אלא שהוא לא ידע זאת, ולא השכיל להשתמש בכוחו. הם ניצחו בעיקר בכוח להטוטים פסיכולוגיים, בתוקף ניסיונם הארוך בשביתת שביתות. לא רק לניצחון הם זכו כאן, אלא גם להפוגה בשביתות ב"אל על".

כל מפלה גורמת לדמורליזציה. יעבור זמן רב לפני שהשובתים יתאוששו. אולם כאשר יתאוששו מהמכה ויחזרו לזירה, יידעו לפחות מי הוא היריב ויכוונו את מהלומותיהם בכיוון הנכון.

ועוד שביתה

"וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסיבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס… ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחמר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך" (ספר שמות).
סיפורי התנ"ך הרבו בתיאור סבלותיהם של העבדים בארץ מצרים, אלו שנקראו בשם "בני ישראל" או השבטים העבריים. מסופר בהם כי המלכות הפרעונית לא הסתפקה בניצול כוח העבודה של העבדים, אלא הרבתה על סבלותיהם בהתעללויות מסוגים שונים.
הנה, למשל, ביטחון הממלכה דרש למנוע כל סכנה אפשרית שהעבדים ינצלו מצבי חירום ("כי תקראנה מלחמה"), וינסו לפרוק את עול השיעבוד ("ונלחם בנו ועלה מן הארץ").
האמצעי היה – חיסולם הפיזי של כל הוולדות ממין זכר, העתידים לאחוז בנשק ("כל הבן הילוד – היאורה תשליכוהו").
או דוגמה אחרת: העלאת פריון העבודה של העבדים תוך חיסכון בהספקת חומרי הגלם ("ויצו פרעה ביום ההוא את הנוגשים בעם ואת שוטריו לאמור: לא תוסיפו לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשום. הם ילכו וקששו להם תבן, ואת מתכונת הלבנים אשר הם עושים תמול שלשום תשימו עליהם, לא תגרעו ממנו").
*   *   *
רק בדבר אחד נבדל מצבם של בני ישראל אז ממצב אחיהם כיום. להם לא היה איגוד מקצועי מזויף, מן המין ההסתדרותי. לכן, אפשר היה להם לשבות. לא סתם שביתה, אלא שביתה עברית ראשונה בהיסטוריה. ולא סתם שביתה עברית, אלא שביתה עברית פראית ראשונה שעליה אנו יודעים.
על השביתה הזו מסופר בתעודות אותן מצאו ארכיאולוגים במצרים. תעודות אלה הן קטעים מיומנו של פקיד מצרי שהיה אחראי על עבודתם של העבדים שעסקו בבניין קבר למלך המצרי רעמסס השלישי – והן מהוות חלק מאוסף מסמכים גדול יותר הידוע כ"אוסף המסמכים האדמיניסטרטיביים מהתקופה הרעמססית", דהיינו מסוף האלף השני לפני הספירה.
לתקופה זו מייחסים אנשי המדע את שחרורם ונדידתם של שבטי העבדים העבריים, סיפור הידוע אצלנו בשם "יציאת מצרים".
להלן תרגומים קטנים מתוך יומנו של הפקיד המצרי:
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש השני של החורף, ביום העשירי: ביום הזה יצאו אנשי צוות העובדים בקבר אל מחוץ לחומותיו בכדי להגיד שהם רעבים. הם שבתו ממלאכתם וישבו למרגלות הקבר של תחותמס השלישי [מלך שערך מלחמה בחיתים ליד מגידו]. יצא לקראתם הפקיד של הקבר והם צעקו לעברו כי ברצונם ללכת אל ארמון המלך, באומרם: יש לנו עניין לפרעה. הם בילו את היום ליד הקבר ואף ישנו לידו ולא חזרו למקומם.
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש השני של החורף, ביום האחד-עשר: הם חזרו אל בין החומות.
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש השני של החורף, ביום השנים-עשר: הם היו בקבר רעמסס אך בילו את הלילה בצעקות ואי סדר. בא הפקיד הדנחתו בכדי לשמוע את דבריהם והם אמרו: "הגענו למצב הזה בגלל רעב וצמא! אין לנו בגדים. אין לנו שמן. אין לנו דגים. אין לנו ירקות". הפקיד הדנחתו יעץ להם לפנות לפקיד הגדול ולדרוש שם את דרישתם בדבר המנות של המזון המגיעות להם.
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש השני של החורף, ביום השלושה-עשר: בא הפקיד ואמר להם כי יקבלו את המגיע להם. זאת היתה תשובתו.
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש השלישי לחורף, ביום הראשון: הם יצאו אל מחוץ לחומות. הקצינים צעקו להם והביאו את הפקיד הגדול והם ענו: "לא נלך לעבוד! לא נצא לעבוד בגלל הרעב שלנו. יש לנו תלונה גדולה. נעשה לנו דבר רע", כך הם אמרו.
  • שנת עשרים ותשע למלך, בחודש הראשון של הקיץ, ביום השני: נתנו שני סלים של חיטה לצוות, כמנות של החודש הראשון של הקיץ.