במשך שנים רבות התהלכה אצלנו בארץ אשליה גדולה, כשבראש מטפחיה צועד כבוד ראש הממשלה, ואחריו הממשלה כולה.
את הרקע להכשרת דעת הציבור הכינו בארץ ביסודיות רבה, כשעל מעצבי דעת הקהל היה לקחת בחשבון שני גורמים בעלי חשיבות ומשקל: הגורם המוסרי והגורם הפוליטי.
הם היו צריכים לשכנע אותנו שגרמניה המערבית של היום הינה סמל הטוהר המוסרי, ושהיא נקייה מחטאי העבר של הנאצים, ושמהבחינה הפוליטית מושתתים היחסים איתה על בסיס רציונאלי, ושהם הכרחיים למדינת ישראל.
לדבריהם, היחסים הפוליטיים עם הגרמנים הם כה חשובים עד שניסחו את הכרזתם בצורה הדרמטית והמעורפלת, שגרמניה תהיה לישראל… "מקלט ביום סגריר".
לצורך זה של קידום הדעה בדבר גרמניה החדשה והליברלית, הם רתמו את מיטב האישים מהתנועה הציונית ואישים חשובים בישראל, כשצילו הגדול והשחור של ראש הממשלה חופף עליהם.
מדיבורים רמים עברה ממשלת ישראל חיש מהר לשפת המעשים, היא יצאה ממש מכליה בכדי לקשור יחסים דיפלומטיים עם ממשלת בון, אפילו יהיו יחסים אלו חד צדדיים, כלומר שהצד הפעיל ביחסים אלו תהיה ממשלת ישראל.
אך דא-עקא, באה המציאות וטפחה על פניהם, ושוב הם הועמדו בפני עובדות ששמו לאל את כל בניין הקלפים של מכלול היחסים עם הגרמנים.
שוב העמידה דרך מדינית זו את הממשלה חסרת אונים ונבוכה, כשהיא נאלצת לתרץ את צעדיה העוינים של גרמניה המערבית בנימוקים חלודים וחורקים.
ההדים האחרונים שהגיעו משווייץ מורים שהגרמנים מתמידים במדיניותם העוינת והמסוכנת לביטחון ישראל, ואילו ממשלת ישראל לא למדה דבר מהפרשה השווייצרית, וממשיכה במדיניותה "המסורתית" כלפי גרמניה, וזהו הדבר המדאיג מכל.
מי זקוק למי?
בכדי להסביר את הרקע להתרחשויות האחרונות, יש לחזור לראשית יחסי ישראל עם גרמניה המערבית.
ראשיתם של יחסים אלה – בשילומים ובפיצויים למיניהם. היה זה שלב ראשון, אך לא האחרון, ביחסים שבין ישראל לבין גרמניה המערבית.
ממשלת ישראל רצתה מגרמניה המערבית עזרה כלכלית וסיוע [המשך המשפט נמחק בהוראת הצנזורה]. לעומת זאת רצו הגרמנים הכשר מוסרי ממדינת ישראל, הכשר לו היו זקוקים ביותר, בכדי להחזירם לחיק המדינות "הדמוקרטיות", ועם זאת להזים את כל הדיבורים בדבר תחיית הנאציזם המחודשת בגרמניה.
עם התפתחות הדברים בארץ בכיוון זה של הידוק היחסים עם בון, התחילה לפעול המכונה הגדולה והמסועפת של המנגנון הממשלתי; שידורי קול ישראל, ומרבית העיתונות הישראלית.
ההצגה הגדולה של "טשטוש העקבות", וטיוח המציאות של "גרמניה החדשה" נערכה בארץ בניגוד למרבית דעת הקהל, ומתוך התעללות צינית ברגשותיהם של אלפי אזרחי המדינה שעברו את מוראות המלחמה באירופה וסבלו במחנות הריכוז.
לאחר שהותרו המוסרות, החלו לספר אגדות אודות גרמניה; שהיא היום ליברלית ושכל עברה הנאצי נמחק. נאמר לנו שהגרמנים מתחרטים על עברה של ארצם, ובעיקר התבססה התעמולה על כך, שכל המנגנון של ממשלת גרמניה המערבית מטוהר מאנשים בעלי עבר נאצי. לאחר זאת התחילו להזמין אזרחים גרמניים לארץ – סטודנטים, כמרים, חברי פרלמנט, וביניהם גם כאלה שעברם הנאצי אינו מוטל בספק. לדוגמא, אבס, הבנקאי הנאצי, וכן כמה מחברי הפרלמנט שביקרו לאחרונה בארץ.
לעומת זאת החלו לזרום מגרמניה וממקומות אחרים ידיעות רבות שהפריכו את כל הבדותות על "גרמניה החדשה".
נתברר שבגרמניה יושבים על כס המשפט שופטים בעלי עבר נאצי לאלפיהם; את המשטרה מנהלים נאצים לשעבר; הצבא של גרמניה המערבית מאורגן ומנוהל על ידי גנרלים של היטלר לשעבר; ונוסף על כולם מזכיר המדינה של בון ויד ימינו של אדנאור, הוא גלובקה הנאצי המפורסם ("מעריב" גילה אותו רק לאחרונה!).
תנועה ניאו-נאצית מאורגנת ובעלת השפעה החלה לפעול באירופה המערבית, בדרום אמריקה ובארצות הברית. את חוטיה של תנועה זו מושכים מגרמניה המערבית.
למרות כל העובדות האלו התמידה הממשלה בארץ בטיפוח קשרים ובהעמקתם, וניסתה לכוונם לאפיקים הרצויים לה. היא החלה למכור לגרמניה ציוד צבאי שכלל תת-מקלעים עוזי, פגזים, רימונים, וציוד הלבשה.
ברור שאין הגרמנים זקוקים לציוד הצבאי הזה המגיע אליהם מישראל, די בעצם היותו ציוד צבאי ישראל, כדי שישרת את מטרות בון, ואת צרכיה לרהביליטציה מישראל. ישראל מילאה את תפקידה בחוזה הבלתי כתוב עם הגרמנים, ביתר נאמנות מכפי שציפו הגרמנים; היא מילאה את תפקידה היטב, בעוד הגרמנים החלו לסגת מיחסים אלו לאור התקשרותם עם הערבים.
הפעילות של ישראל בכיוון זה התנהלה בכמה מישורים. ראשית, נעשה מאמץ שלא לפגוע "בשמה הטוב של גרמניה", בעיתונות הרשמית או בהצהרות רשמיות ולא רשמיות של מדינאים ישראלים. שנית, באו לאחר מכן "פגישות לבביות" בין מדינאים גרמניים לבין ישראלים, כמו פגישת בן גוריון-אדנאור. ושלישית והעיקרית – לא להפריע לגרמנים בפעילותם בארצות ערב, על ידי כך שישראל לא תלחץ על הגרמנים ותתבע יחסים דיפלומטיים רשמיים איתם.
לבון, בניגוד לישראל, היה מרחב תימרון גדול יותר. בתוקף היחסים עם ישראל היא השיגה את מה שרצתה מהיהודים – את ההכשר המוסרי והפוליטי, ועדיין היא מוכנה לקבל שירותים בכיוון זה.
מצבה של ישראל לא היה כל כך מזהיר. תביעותיה כלפי בון היו מסוג כזה שהגרמנים לא יכלו או לא רצו למלא; העזרה [מילה שנמחקה בהוראת הצנזורה] המקווה לא באה; כשניסתה ישראל להתקבל לשוק האירופי המשותף, הגרמנים לא רק עמדו מהצד, אלא אף תקעו טריזים בדרכה אל השוק.
היחסים המשונים האלו שבין הגרמנים לישראל הגיעו למבוי סתום, ואזי העדיפו הגרמנים לסגת, ואף לעמוד נגד ישראל.
הנימוק של הכדאיות הכלכלית והפוליטית בקשרים עם הגרמנים, שאליו נאלצה הממשלה לסגת לאחר שהופרכו כל הטענות שלה בדבר "גרמניה החדשה", גם הוא מוטל בספק רב, שכן התגליות האחרונות בדבר פעילות מדענים גרמניים במצרים מראות שבון מסכנת את ביטחון ישראל.
גרמניה היתה זקוקה לישראל ולאחר שישראל עשתה את שלה, מוכנה בון להשליכה לאשפתות ואף לסכן את קיומה הפיסי. דבר אחד מחפשים עתה הגרמנים – איך להיפטר מהתקשרותם עם ישראל.
הפרשה השווייצרית
עקב מעצרו של בן-גל בשווייצריה, נתברכנו בהרבה ידיעות בדבר פעילותם של מדענים גרמניים במצרים, וכן בגילוי טפח מהשיטות בהן נוקטת ישראל בטיפול בפרשה זו. קרוב לוודאי שלולא נתפס האזרח הישראלי, שהיה בשליחות ישראל – בשעת עבודתו – לא היינו יודעים דבר בעניין זה.
כשמסירים את המוץ הסנסציוני שדבק בעיתונות הישראלית, ועדיין ממשיך להזין אותה, וכשמקלפים את קליפות העירפול מעל ההכרזות הבאות מפי דוברי הממשלה בארץ, ודוברי ממשלת בון, מגיעים להבנת האבסורד שביחסי ישראל-בון.
לממשלה היה ידוע מזה חודשים מספר על פעילות המדענים הגרמניים במצרים. עד כמה שידוע, לא ניסתה ישראל לפנות לבון ולהתריע על עבודת מדעניה בנשק אסור, אלא הלכה באותה דרך שהביאה לתפיסתו של בן-גל בשווייצריה.
עובדה זו מוסברת בכך, שבן גוריון לא רצה לקלקל את יחסיו עם בון, למרות העובדות שהיו בידי ישראל ידיעות על עבודת המדענים הגרמניים במצרים.
ההתפתחות הפנימית האחרונה בתוך הממשלה רק מאשרת את עמדתו האישית והעיקשת של ראש הממשלה, שעל אף כל מה שקרה בפרשת המדענים הגרמניים, ואפילו יתגלו דברים יותר חמורים ומסוכנים לישראל, יהיה מוכן הוא לחפות על כך ולהתמיד ביחסיו עם הגרמנים.
באשר ליחסה של בון לכל הפרשה, מתחילתה ועד עתה, מתברר שהיא מחפה ומגינה על המדענים. מהודעתה הרשמית אפשר להבין שהיא מסתתרת תחת נימוקים חוקיים, כלומר שאין בגרמניה המערבית חוקים שבאמצעותם תוכל לנקוט בעמדה כלשהי; היא אינה יכולה להחזיר את המדענים, או לבטל את דרכוניהם.
ההודעה האחרת שלה – האומרת שאינה יודעת דבר על פעילותם של מדעניה בפיתוח כלי נשק אסורים – גם היא אינה עומדת במבחן המציאות, שהרי ידוע שמצרים מקבלת ממפעלים מערב-גרמניים חומר גלם וציוד, ועומדת איתם בקשר הדוק.
בימים האחרונים העלתה ממשלת בון נימוק חדש, שאין בידה חומר על סוג העבודות של המדענים הגרמניים במצרים. ממשלת בון יכולה להסתתר תחת נימוק זה כל עוד לא פירסמה ישראל את החומר המרשיע המצוי בידה.
לעת עתה מסתמנת באופק המגמה השלילית, כלומר, המגמה שהחומר לא יפורסם, וזאת לפי הודעתו של בן גוריון, כפי שפורסמה על ידי לשכת ראש הממשלה. בהודעה נאמר: "לא היתה כוונה לפרסם ספר לבן".
עמדה זו של ראש הממשלה מהווה נסיגה ברורה מעמדת הממשלה והכנסת מהשבוע הקודם.
בשל העובדה שחומר ההרשעה נגד המדענים לא פורסם, הביעה העיתונות בבון ובמערב ספק רב אם מצוי חומר כזה בידי ישראל.
אי פרסום "הספר הלבן" אינו מפתיע, אחרי הכל; שכן ידוע [שלוש מילים נמחקו בהוראת הצנזורה] פועלים מדענים גרמניים בפיתוח כלי נשק לא מקובלים – הם פועלים [שלוש מילים נמחקו בהוראת הצנזורה] בידיעתה ובהכוונתה של גרמניה, משום שלגרמניה המערבית יש צורך בכך.
גרמניה המערבית נושאת עיניה זה זמן רב לקראת חימושה בנשק אטומי, והיא מפעילה את מדעניה מחוץ לגרמניה, שם היא חופשית יותר מפיקוח, וכן שם היא יכולה לאמן את מדעניה ולצבור ידע שתוכל להשתמש בו לאחר-מכן בגרמניה עצמה.
עמדתו של בן גוריון, המנוגדת לעמדת הכנסת כולה ולעמדת הממשלה, שבשבוע הקודם הביא את הממשלה עד סף משבר.
ראש הממשלה נוקט בתכסיסו הישן, ולפי רמזים שהודלפו כפי הנראה לעיתונות, והתפרסמו ב"טיימס" הלונדוני, איים הוא להתפטר משום שאין הוא שבע רצון מהטיפול בפרשה. על ידי צעד זה חושב הוא, כפי הנראה, להרתיע את הממשלה ואת המפלגות מעמדותיהן הקודמות, ולכפות את עמדתו!
עמדתו ידועה, והיא ממשיכה להיות עקבית – להתמיד ביחסי "אמון וידידות" עם גרמניה המערבית על אף הכל.
גם התפטרותו של ראש שירותי הביטחון, שנבעה מכך שראש הממשלה לא קיבל את הערכתו המדינית על פרשת המדענים הגרמניים, מאשרת את ההנחה שיתמידו היחסים המסורתיים עם בון להם מטיף בן גוריון.
מבחינת מערך היחסים המזרח-תיכוניים, מעוררת הבעיה של הנשק האטומי באזורנו מחדש את הדרישה לפירוז האזור מנשק זה. בניגוד לדעה הרווחת אצל החוגים המקורבים לבן גוריון [מילים אחדות שנמחקו בהוראת הצנזורה], הוא לדעתם יבטיח את השלום.
אין כל ערובה לכך שצד מן הצדדים, שירגיש עצמו חזק מהשני, לא יהסס להשתמש בנשק הרתעה זה לקידום מטרותיו המדיניות.
ברור הוא שהאוריינטציה המערב גרמנית של בן גוריון נכשלה ולציבור הרחב ניתנה האפשרות לעמוד על כך מקרוב.
המסקנה היחידה שאפשר להסיק מכך, שעל ראש הממשלה ללכת!