"השביתה היא הנשק האחרון של הפועל", נוהגים לומר עסקני ההסתדרות. אין זו אמת.
הנשק האחרון של הפועל הוא הרובה.
השביתה היא אחד מכלי הנשק השימושיים והחשובים ביותר של העובד השכיר. צריך ללמוד אותה, לחקור אותה. להשתמש בה ביעילות, בזמן הנכון, בשיטות הנכונות.
זהו נשק חשוב, אך אסור לשכוח כי לא זה הנשק האחרון.
* * *
בישראל פורצות שביתות יום יום.
שביתות במקומות עבודה גדולים ובמקומות עבודה קטנים. שביתות קצרות וארוכות. שביתות באישור ההסתדרות וללא אישור ההסתדרות. שביתות במפעל פרטי ובמפעל ציבורי. שביתות המקיפות ענף מקצועי שלם ושביתות המקיפות מקום עבודה בודד, מחלקה בודדת במפעל. שביתות מכל הסוגים.
כל זה אינו יוצא דופן. בארצות רבות קיים מצב דומה. למשל בצרפת, למשל בבריטניה, למשל בארצות הברית. גם שם יש שביתות רבות מכל הסוגים. אבל שם יש עוד משהו.
* * *
שם יש ידע מקצועי בניהול שביתות. תורה של שביתות. אלפי חוברות הדרכה והסברה לפועלים על הטקטיקה והאסטרטגיה של שביתות. מנהיגי שביתות מקצועיים, אנשים שמקצועם הוא לנהל שביתה לקראת ניצחון. אנשים הלומדים את המקצוע הזה ביסודיות, ברצינות. אנשים שמלמדים את העובד השכיר תורת שביתה ולומדים ממנו תורת שביתה.
מה הפלא ? תופעה כה שכיחה בחיים החברתיים, ויחד עם זאת כל כך חשובה כמו שביתה, מן ההכרח שיתייחסו אליה ברצינות. יחקרו אותה, ילמדו את בעיותיה השונות, יסכמו וישוו את כל השביתות. יסווגו אותן לסוגים. יסיקו מהניתוח מסקנות. יביאו את המסקנות לידיעת כל המעוניינים, על מנת שיוכלו לעסוק בשביתה במומחיות.
מי הם "כל המעוניינים"? כמובן השובתים, הפועלים, השכירים.
מה בדבר המעבידים, הם לא מעוניינים?
מה בדבר הממשלה, היא מחוץ לעניין?
תמיד?
* * *
בארצות הברית, למשל, יש חברות פרטיות ל"יחסי עבודה". חברות אלה מוכרות ידע מקצועי בשבירת שביתות. מעביד שפורצת אצלו שביתה פונה לחברה כזאת ותמורת תשלום מתאים מקבל ייעוץ, הדרכה, מומחים, שכולם יחד משתדלים לשבור את השביתה ואת השובתים. הם שוכרים עיתונים ועיתונאים. מפרסמים מאמרים בעיתונות על מנת ליצור דעת קהל עוינת נגד השובתים. על מנת לזרוע בלבול, ייאוש, פירוד, ואי אמון בקרב השובתים עצמם. הם שוכרים עורכי דין ופותחים בתביעות משפטיות נגד השובתים. הם שוכרים מפירי שביתה, הם מתקשרים עם המשטרה, עם השלטונות המקומיים. אם יש צורך גם עם השלטונות הפדרליים. הם משתמשים בכל אמצעי לחץ שביכולתם להפעיל נגד השובתים. הם מפעילים את כל האמצעים הללו במומחיות, ביעילות, הם עושים כמיטב יכולתם לשבירת השביתה.
השובתים האמריקאיים כנגדם, אינם חובבים. הם מכירים את יריביהם היטב, מכירים את תכסיסיהם, את כוחם, את חולשותיהם. הם מתייחסים ליריב בכל הרצינות והזהירות. להם יש מומחים להדרכת שביתות אל הניצחון. להם יש כלכלנים משלהם, עורכי דין משלהם. עיתונאים משלהם. גם הם דואגים למאמרים בעיתונות, מאמרים שיסייעו להם. גם הם פותחים במערכה משפטית נגד המעביד ועוזריו. גם הם מפעילים אמצעי לחץ ישיר ועקיף נגד המעביד, על מנת לזכות בניצחון. הם יודעים איך להתגונן מפני המכות של המעביד. הם יודעים איך ומתי להכות בו. הם יודעים איך לנצח.
הם יודעים מפני שהם למדו. הם למדו מפני שמישהו לימד אותם. לימד אותם האיגוד המקצועי. לימדו אותם עסקני פועלים נאמנים.
* * *
בישראל עדיין לא נוסדה "חברה בע"מ לשבירת שביתות". אין בכך צורך. את התפקיד הזה ממלאים בהצלחה עסקני ההסתדרות.
המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות היא למעשה בית ספר גבוה, אוניברסיטה, לשוברי שביתות. שם לומדים את המקצוע הזה. לומדים תוך כדי פעולה. אנשי המחלקה לאיגוד מקצועי בהסתדרות הם למעשה המומחים הגדולים בארץ בשבירת שביתות.
לפועלים ושאר השכירים בישראל, קשה מאוד להתגונן ולהילחם נגד המומחים הללו.
פועל במקום עבודה מסוים אינו שובת כל חודש. הוא שובת פעם בכמה שנים.
עסקני ההסתדרות לעומת זאת, שוברים כל שבוע כמה שביתות.
* * *
כשהפועלים מתנגשים בעסקני המחלקה לאיגוד מקצועי, ניצבים מצד אחד אנשים מומחים, אשר שברו מאות שביתות, אשר שוברים יום יום שביתות, אשר שבירת שביתות היא מקצוע עבורם. מזה הם חיים. עבור זה הם מקבלים שכר. הם למדו כיצד לשובר שביתות. הם ידועים שזה מקצוע, אשר דורש מומחיות כמו כל מקצוע אחר, שצריך ללמוד אותו, כמו שלומדים כל מקצוע אחר.
מולם ניצבים פועלים ושכירים שהשביתה היא עבורם תופעה נדירה. אין להם ניסיון עשיר בניהול שביתות. אין הם מכירים את כל התכסיסים, את כל האפשרויות. אין הם מבינים כלל שזהו מקצוע. הם לא חשבו מעולם על כך שיש כאן משהו מיוחד הדורש לימוד. שיש כאן עניין של מומחיות, ידע, תכסיסים, ניסיון. נדמה להם שעניינם הוא כה צודק, כה מובן, כה פשוט, עד שהם מוכרחים לנצח. הם כה משוכנעים בצדקתם עד שנדמה להם כי די בזה כדי לנצח.
* * *
אלה הם יחסי כוחות בלתי שווים בצורה הזועקת לשמים. הדבר דומה לשני בני אדם שהסתכסכו ופתחו בקטטה, האחד הוא מתאגרף מקצועי בעוד שהשני, למשל – מסגר במקצועו. ברור שלמתאגרף יש כל הסיכויים לנצח את המסגר. אפילו אם המסגר הוא החזק בין השניים. כי המאבק מוכרע במהלומות, ומהלומות הן עיסוקו הקבוע של המתאגרף. אילו היה המאבק מוכרע באמצעות חריטה במחרטות – אין ספק שהחרט היה מנצח.
כל אחד בארץ יודע כי התאגרפות וחרטות הן מקצועות הדורשים לימוד ממושך. ידע, ניסיון, מומחיות.
אך כמה פועלים בישראל יודעים כי ניהול שביתות ושבירת שביתות אף הם מקצועות הדורשים לימוד, ידע , ניסיון, מומחיות, לא פחות מאשר חרטות והתאגרפות? כמה פועלים חשבו בכלל שיש כאן משהו הדורש לימוד, שהגיע הזמן ללמוד גם את המקצוע הזה?
* * *
מי אשם בזאת? לא הפועלים. לא השכירים עצמם. אשמות בזה אותן מפלגות הפועלים, אותם עסקני הפועלים, שההגנה על האינטרס היומיומי של הפועל, על שכר עבודתו, ותנאי עבודתו, היא מטרתם המוצהרת.
מדוע לא הדפיסו הם אלפי חוברות הסברה על הטקטיקה והאסטרטגיה של ניהול שביתות, כפי שעושה כל איגוד מקצועי וכל מפלגת פועלים שמאלית באירופה ובאמריקה? מדוע התעלמו הם מהסברת הצד הטכני-מקצועי שבניהול שביתות? זה לא חשוב? זה לא מתקדם? זה עניין ריאקציונרי?
ממה פחדו הם, מדוע נמנעו מעשיית דבר כה פשוט, כה שגרתי? האם חששו שמא יגרשו אותם מהוועד הפועל של ההסתדרות בגלל גישה "הרסנית" ו"בלתי אחראית" כזאת? האם חששו להיות "מבודדים" בקרב עסקני ההסתדרות?
* * *
שביתה היא תופעה פוליטית, חברתית, כלכלית, מעמדית. זה ידוע, זה חשוב, אסור להתעלם מכך.
אבל לשביתה יש גם צד טכני. גם זה חשוב, גם מזה אסור להתעלם. גם זה ידוע בעולם. בישראל לצערנו זה ידוע רק לשוברי השביתה, לא לשובתים.
כדי לנצח לא מספיק להיות צודק. (זהו כלל במלחמה צבאית, זה נכון גם במלחמה מעמדית). כדי לנצח צריך כלים מתאימים, ניסיון, ידע , צריך ללמוד טקטיקה ואסטרטגיה של שביתות, לחנך מנהיגים, לחנך אנשי שורה. את האויב צריך לא רק לשנוא אלא גם להכיר, וכדי להכירו צריך ללמוד את תכונותיו, את התפתחותו, את מצבו בהווה, להכיר את נקודות התקופה שלו ואת מעוזיו. לא די בכך שאתה משוכנע בצדקתך ושונא את יריבך. אתה חייב גם להכיר את עצמך, להעריך נכון את כוחך ומצבך, להכיר את יריבך ולהעריך נכון את כוחו ומצבו. רק אז תוכל לנצח במערכה.
* * *
אין צורך בהשכלה גבוהה כדי להבין את הכללים היסודיים של ניהול שביתה. כל אדם בעל שכר ישר יכול להבין זאת בנקל.
ראשית, צריך לתת את הדעת על כך כי שביתה אשר נראית לשובת עצמו כמצב בלתי נורמלי, באשר היא מפסיקה את התהליך הרצוף, והשגרתי, של העבודה היומיומית אליו הוא מורגל, היא עצמה הינה בסופו של דבר תופעה שגרתית בהחלט, שקרתה כבר אלפי פעמים ותמשיך לקרות אלפי פעמים. תופעה כזאת מתפתחת לפי כללים מסוימים ולא באורח עיוור, מקרי, סתמי. את הכללים האלה צריך ללמוד.
אם מבינים בכלל יש כאן משהו הדורש לימוד, הפועל לפי מכניזם מסוים, סטנדרטי למדי, שאפשר בהחלט להבין אותו, הרי זה כשלעצמו מהווה כבר את חצי התורה.
מי שלא נתן דעתו על כך, ונקלע להשתתפות בשביתה, נדמה לו כאילו נקלע לתוך תוהו ובוהו. כל סדרי החיים הרגילים, היומיומיים, מתהפכים ומתפוצצים אצלו. אין הוא מוצא את רגליו וידיו בתוך התסבוכת והערבוביה. הוא מגשש דרכו כעיוור. הוא עלול להתבלבל, להיבהל, לעשות טעויות. לא כן אדם היודע כי זהו אמנם מצב החורג מן השגרה של החיים הפרטיים האישיים שלו, אך גם למצב זה יש התפתחות שגרתית. אדם כזה יודע בדיוק מה עליו לעשות. אין הוא מתבלבל, אין הוא נבהל, הוא עושה את הדרוש.
הכלל הפשוט, כי גם למצב המהווה חריגה מן הסדר היומיומי יש סדר משלו שניתן להבינו ולהשפיע עליו, קיים גם בשטחים אחרים. מחלה, למשל, מהווה חריגה ממצב יומיומי של בריאות, אולם כל אדם כיום יודע כי למחלה חוקים משלה שניתן להבינם ובכך ניתן להתגבר עליה. מלחמה מהווה חריגה ממצב יומיומי של שלום, אך גם לה חוקיות משלה, שבלי להבינה אין כל סיכוי לנצח. גם בשביתות זה כך. אם רק תופסים כי ניהול שביתה היא תופעה המתפתחת לפי חוקיות פנימית משלה, ולא סתם תוהו ובוהו, כי אז מתחילים להבין את החוקיות הזאת עצמה.
ניהול שביתה, כמו ניהול מערכה צבאית, אי אפשר ללמוד באופן עיוני, ללא ניסיון מעשי. יתר על כן, שום לימוד או ניסיון אינם מבטיחים מראש את הניצחון.
* * *
כמו במלחמה צבאית כך בשביתה כלכלית (איננו עוסקים כאן בשביתה פוליטית, זהו נושא לדיון אחר) הכלל הראשון הוא להכיר את יחסי הכוחות האמיתיים, אובייקטיביים, הקיימים בין הצדדים.
דע את כוחך, ודע את כוחו של היריב.
חשוב מאוד להיזהר מכל הגזמה, מכל ערבוב של הרצוי עם המצוי. יש לעשות חישוב עובדתי קר ומפוכח, יש לערוך את מאזן הכוחות.
מאזן הכוחות עצמו מורכב מהרבה גורמים. הוא אינו קבוע, אלא משתנה עם הזמן.
תחילה יש לבדוק באיזו מידה פוגעת השביתה ביריב, איזה נזק היא גורמת לו, כמה זמן הוא מסוגל להחזיק מעמד, איזה כוחות ביכולתו לגייס לעזרתו, איזה נשק יש לו נגד השובתים, כמה זמן ביכולתם להחזיק מעמד וכו'.
כוחם של העובדים שונה ממקצוע למקצוע. טייסים שובתים, למשל, יכולים לשתק חברת תעופה. בידם נתון כוח כלכלי ממשי. סטודנטים שובתים יכולים רק להפעיל לחץ מוסרי על ממשלה או שלטונות האוניברסיטה. אף זהו כוח שאין לזלזל בו, אולם אין זה כוח כלכלי ממשי. אין הם עוסקים בייצור או בשירותים, לכן אין בכוחם לשתק את הייצור או את אחד השירותים.
אפשר לשבור שביתה של קרייני הרדיו בעזרת שוברי שביתה. אך אם שובתים כל עובדי חברת חשמל, או כל עובדי הדואר, אין שום אפשרות לשבור אותם בעזרת שוברי שביתה.
אם ישבתו סוורי נמל חיפה בעונת שילוח פרי ההדר, הרי בכוחם לגרום נזקים חמורים ביותר ליצואני ומגדלי פרי ההדר. אם הם ישבתו בעונה המתה, בקיץ, יפחת כוחם בהרבה. כל אלה הם שיקולי הכוח האובייקטיבי.
שובת חייב תמיד לדעת מהו כוחו האובייקטיבי, מה ביכולתו לגרום אם יפסיק את עבודתו היומיומית הסדירה.
אולם כוח ממשי אובייקטיבי ללא נכונות וידע סובייקטיביים הדרושים להפעלתו, הרי הוא כמו ענק בעל כוח, אך חסר מוח. אפשר להטעות אותו, להפחיד אותו, להבהיל אותו, לבלבל אותו, לרמות אותו.
הכוח האובייקטיבי הופך להיות כוח ממשי רק אם קיים הגורם הסובייקטיבי אשר מוכן להשתמש בו ויודע כיצד לעשות זאת.
* * *
הכלל השני, אף הוא דומה לכלל צבאי: פתח במערכה בזמן המתאים לך, לא בזמן המתאים ליריבך.
באירופה ובאמריקה אין הפועלים נגררים בדרך כלל לשביתות על ידי צעד זה או אחר מצידו של המעביד או הממשלה. הם שובתים כאשר נוח להם, כאשר הזמן מתאים להם, כאשר יש להם יתרונות על המעביד. הם לא רק מגיבים על צעדי היריב, יש להם מדיניות יזומה משלהם. הם שובתים גם כאשר המעביד לא עשה שום דבר להרעת מצבם. הם פועלים באופן מודע, לא באופן סטיכי.
לא כן בארץ. כאן השביתות הם סטיכיות, הן פורצות כתגובה על צעד של המעביד או הממשלה.
השביתות בישראל פורצות כאשר הפועל אינו יכול לסבול יותר, הוא נגרר לשביתה, הוא נאלץ לשבות בגלל מדיניות היריב, הוא כמעט שאינו חופשי לבחור לעצמו את הזמן המתאים. היריב הוא המכתיב לו את מועד השביתה.
זהו יתרון חשוב למעבידים, לממשלה.
כאשר ברצונם לבצע צעד אנטי-פועלי, צעד הפוגע במשכורת או בזכויות העובד השכיר, הם מחכים לרגע המתאים להם, לרגע בו יהיה להם נוח לעשות זאת, ואילו לשכירים יהיה קשה להגיב. בדרך כלל, בלית ברירה, נגררים השכירים לשביתה.
דבר כזה עלול לפעמים להיות מסוכן מאוד. נניח שהמעביד רוצה לפטר פועלים מבלי לשלם להם פיצויים, למשל בתקופת שפל. הוא מתגרה בפועלים בצורות שונות ואם הם נגררים לשביתה הוא סוגר את המפעל, דבר שממילא רצה לעשות, ונמנע מתשלום פיצויים. במקרה כזה, צריכים העובדים לדעת היטב אם יש שפל בענף, כמה זמן עלול הדבר להימשך ומהי הדרך המתאימה להגיב על התגרויות המעביד.
יש להיזהר מפרובוקציות כאלה. לא על כל התגרות צריך להגיב במכת נגד. מאידך צריך ללמוד להכות גם ללא התגרות מצד היריב.
* * *
הכלל השלישי הוא: פקח עין על מנהיגי השביתה. כל גורל השביתה נמצא בידי מנהיגי השביתה. עשרות ומאות שביתות שיכלו לנצח נכשלו בגלל המנהיגים.
יש שביתות שנכשלו פשוט משום שבידי השובתים לא נמצא כוח ממשי. יש שביתות שנכשלו משום שהשובתים לא ידעו כיצד להשתמש בכוחם. אולם רוב השביתות שנכשלו, נכשלו בגלל מנהיגי השביתה.
מנהיגי השביתה מהווים את הנקודה החשובה ביותר במאזן הכוחות.
הם יכולים להציל שביתה כושלת, הם יכולים להכשיל שביתה מוצלחת. הם יכולים להיבהל מהאויב. הם יכולים להבהיל את האויב. הם יכולים להתבלבל מתכסיסי היריב. הם יכולים לבלבל את היריב. הם ממלאים את התפקיד המכריע בכל המאבק.
מנהיגי השביתה חייבים להיות ישרים. אסור לבחור למנהיגות אדם שאינו ישר. אדם שאפשר לקנות אותו. מנהיגי השביתה חייבים להיות נאמנים לעניין הפועלים במקום עבודתם. אם אפשר לבלבל אותם בשם ה"נאמנות למפלגה", ה"נאמנות למדינה", ה"נאמנות להסתדרות", אזי לא יוכלו להיות מנהיגים מוצלחים. ישברו אותם. ישכנעו אותם.
אסור לבחור כמנהיגי שביתה במקום עבודה מסוים, אנשים הנאמנים לעניין אחר מאשר עניין הפועל במקום העבודה.
מנהיגי השביתה חייבים להיות בעלי אומץ, ולא להיבהל מהפחדות ואיומים.
מנהיגי השביתה חייבם להיות בעלי ניסיון ובעלי ידע בניהול שביתות. עליהם להתמצא היטב בבעיות הטקטיקה והאסטרטגיה של ניהול שביתות.
על מנהיגי השביתה לפעול כל הזמן תוך שיתוף וגיוס כל השובתים למאבק פעיל, ולא בנפרד ובמנותק מהשובתים עצמם.
על מנהיגי השביתה למסור יום יום דו"ח לשובתים על מהלך השביתה, לפרסם הודעות לעיתונות.
מנהיגי השביתה חייבים לנסח את מטרות השביתה בבהירות מכסימלית ובקיצור מכסימלי. שום טשטוש, שום התחכמות, שום התפלספות. שום ניסוח מסורבל ומעורפל. כל שובת חייב לדעת בדיוק מהן תביעות השביתה, עליו לדעת ולהבין בדיוק מדוע הוא שובת. כל טשטוש בעניין זה מסייע למעביד. גם הציבור הרחב חייב לדעת מהן דרישות השובתים. תמיד מסלפים המעבידים את תביעות השובתים, מתארים אותן כנטולות יסוד, כמופרזות, מאשימים את השובתים ביצירת אי סדרים, תוהו ובוהו וכו'. על השובתים להשיב מלחמה שערה גם בנשק זה. עליהם לזכור כי בעוד שהבהירות משרתת תמיד אותם, הרי הטשטוש משרת תמיד את המעביד.
* * *
האסיפה הכללית של השובתים היא המוסד החשוב ביותר בשביתה. באסיפה זו מוסרים המנהיגים דו"ח, וגם מקבלים הוראות מן השובתים על הצעדים הבאים. באסיפה זו צריך להחליף כל מנהיג שקיים חשש כי אינו משרת כהלכה את השובתים. אסיפה זו, ורק היא לבדה, מוסמכת להחליט על סיום השביתה. הודעה ב"קול ישראל", או החלטה של מנהיגי השביתה עצמם, אינם מוסמכים להפסיק שביתה.
רק החלטה שנתקבלה באסיפה הכללית של השביתה מוסמכת להפסיק את השביתה.
* * *
בישראל אין כמעט גיוון בסוגי השביתות. הפועלים יודעים כי אפשר להשבית לגמרי את תהליך הייצור, או להאיט את קצב העבודה, זה בערך הכל.
באירופה, למשל, ישנו גיוון עצום בשטח זה. יש למשל שביתה כזאת: שעה עובדים כרגיל, ושעה אחת מפסיקים את כל המכונות, שעה עבודה, שעה הפסקה וכו'.
קיים דבר כזה: יום עבודה רגיל, יום שביתה, יום עבודה רגיל, יום שביתה וכך נמשך הדבר שבועות וחודשים.
מובן שזה משבש את כל תהליך הייצור, בצורה כזאת אפשר להכניע כל מעביד. אם המעביד סוגר את המפעל, הפועלים מתפרצים לתוכו בכוח ומפעילים את המכונות כרצונם. אם המעביד מביא משטרה הם נלחמים במשטרה.
לפעמים השיטות מוזרות ביותר. פקידי הממשלה באנגליה ניהלו פעם שביתת גילוח. כולם הופיעו בלתי מגולחים לעבודה, ובמשך הזמן עם זקנים. מובן שזה לא שיתק שום תהליך ייצור, אך זה הפעיל דעת קהל לטובתם והממשלה נאלצה לוותר להם.
ימאים או טייסים למשל – אינם מוכרחים בכל מקרה להשבית לגמרי את תנועת האוניות או המטוסים. הם יכולים לעכב כל הפלגה או המראה בכמה שעות. שום חברה לא תוכל לעמוד ימים בנזק שייגרם לה בצורה כזאת. לשובתים עצמם קל יותר לשבות בצורה כזאת, המשבשת את תהליך הייצור התקין, מאשר להפסיק לחלוטין את תהליך הייצור. בצורה כזאת אפשר להמשיך זמן ממושך ביותר.
הכלל הוא לכן: גוון ככל האפשר את השימוש בכוחך. נצל את כל האמצעים השונים שברשותך, ולא רק את הנשק של הפסקה כוללת בייצור.
המטרה איננה השביתה עצמה אלא הכנעת המעביד. למטרה זו יש לחתור בכל האמצעים. ממש כפי שבמלחמה משתמשים בכל מיני סוגי נשק, ולא רק בתותחים כבדים.
* * *
שביתה היא תהליך. היא מבשילה מתחת לפני השטח, פורצת החוצה, מגיעה לשיא, מתחילה לשקוע, עד שהיא נפסקת.
מבחינה זו היא דומה לתהליכים רבים אחרים בחיים. אולם בתהליך השביתה, להבדיל מתהליכים אחרים, דווקא השלב האחרון הוא החשוב ביותר.
השאלה אם השביתה תנצח או תיכשל נקבעת תמיד סמוך לסיום.
מי שמצליח להחזיק מעמד עוד שבוע, עוד יום, עוד שעה, הוא שינצח.
שני הצדדים רעננים בדרך כלל בתחילת השביתה. הם מלאי מרץ ונכונות להילחם. לקראת סיום השביתה שניהם עייפים ותשושים, שניהם מוכנים כבר להפסיק, לוותר, להיכנע. זהו הרגע בו נקבעות תוצאות השביתה.
אותו צד שיש לו יותר אוויר לנשימה, או שיש לו הכישרון והידע לעשות רושם כאילו שהוא אינו עייף כלל ויכול להמשיך עוד הלאה, הוא הצד שיכתיב את התנאים, הוא הצד המנצח.
* * *
אחד התכסיסים העיקריים של המעביד הוא להפיץ שמועות בציבור הרחב, ובין השובתים. אחת השמועות המסייעות ביותר למעביד ומזיקות ביותר לשובתים היא השמועה כי: "מחר חוזרים לעבודה", "עוד יום יומיים – והכל ייגמר".
השמועה הזאת מעולם לא הועילה לשובתים, להיפך. דווקא השמועות כי "אנחנו מתכוננים לשבות חודש, חודשיים, ואפילו שישה חודשים", או "יש לנו קרן שביתה משלנו שתספיק לשלושה חודשים", הן המשרתות את השובתים ומפחידות את המעביד.
לא במקרה משתמשים נגד השובתים בשמועה "מחר חוזרים לעבודה". שימוש בשמועה זו מתבסס על כך שהשובתים באמת רוצים לחזור לשגרה היומיומית של עבודה תקינה, ונרתעים מן המצב של הפסקת העבודה. בשביתה מופרת השגרה היומיומית. המשכורת בסכנה. לפעמים אפילו אין קרן שביתה, אין דמי שביתה. ברור שזה מצב קשה. אם אינך מוכן להמשיך זמן ממושך, מוטב שלא תפתח כלל במאבק. להכריז על שביתה מתוך ההנחה כי היא תימשך זמן קצר בלבד, פירושו לתת את קלפי הניצחון בידי הצד שמנגד.
על השובתים להתכונן תמיד, מבחינה כספית ומבחינה פסיכולוגית, לשביתה ארוכה. עליהם להפיץ שמועות כי השביתה תימשך זמן ממושך, אולי ממושך מאוד. עליהם להכחיש בתוקף את כל השמועות אודות הסיום המהיר והקרוב של השביתה.
* * *
השביתה היא גם מלחמת עצבים.
המעביד מעוניין תמיד להפחיד את השובתים, להבהיל אותם, לבלבל אותם. כמו כן הוא מעוניין להשמיץ אותם בעיני הציבור, להשחיר את פניהם.
המעביד נותן ראיונות לעיתונות, משחד עיתונים ועיתונאים, למען יעמדו לצידו ויכתבו מאמרים "אובייקטיביים" התומכים בו ומגנים את השובתים.
המעביד מפעיל לחץ על מפלגות שונות למען יעזרו לו, הוא עוסק בפוליטיקה בלי שום בושה. הוא קורא מעבידים אחרים לעזרתו. (אם כי בדרך כלל הם דווקא מנצלים את העובדה כי מצבו קשה, לטובתם).
שובתים רבים, לעומת זאת, טרם למדו לנצל כהלכה את כל אפשרויות הפרסום שבידיהם. כאשר מפלגה מוכנה לשרת אותם – הם בדרך כלל בוחלים בכך. אם שובת נבהל מכך שאומרים עליו כי הוא "קומוניסט", כי הוא "נגד המדינה", כי הוא אינו חושב על שכרו אלא "שובת למען הפוליטיקה", אזי מוטב לו שלא יפתח כלל בשביתה, כי ההאשמות הללו הן נשק רגיל בידי כל מעביד.
מעביד משתמש תמיד בהאשמות אשר ידוע לו כי הפועלים מפחדים מהן. מי שנבהל מהאשמות שגרתיות הוא שובת גרוע. סופו לחבל בשביתה, הוא יגלה נכונות להיכנע.
השובתים עצמם חייבים לנצל כל עיתון שעומד לרשותם, כל מפלגה שמוכנה לתמוך בהם, כל תמיכה של פועלים אחרים. יש להפעיל לחץ על עיתונים ומפלגות המשרתים את המעביד. יש לגנות נמרצות כל עיתון וכל מפלגה התומכים במעביד, לאיים בנקיטת סנקציות ממשיות נגד עיתונים ומפלגות כאלה. אין להרשות כי עיתון או מפלגה יתמכו במעביד ואילו השובתים יעברו על כך בשתיקה.
אם עיתון או מפלגה מוכנים לסייע לשובתים, צריך להשתמש בכך גם אם העיתון או המפלגה הזאת אינם מקובלים בדרך כלל על השובתים. אין זאת אומרת שצריך לקבל את המצע הפוליטי של אותה מפלגה. צריך רק לדעת להשתמש בכל אמצעי העומד לרשותך מבלי להיבהל מהאשמות היריב.
צריך לנצל גם את הצד המשפטי. אם ישנה אפשרות להגיש תביעה משפטית נגד המעביד, יש לעשות זאת. לדבר הזה יש ערך תעמולתי חשוב. השובתים חייבים להפעיל עורכי דין ולנצל את כל האפשרויות המשפטיות במאבק נגד המעביד. כל משפט, כל תביעה משפטית שאפשר להגיש נגד המעביד בתקופת השביתה ובגלל השביתה הינם סיוע לשובתים.
יחד עם זאת צריך להיזהר מאשליות בדבר דרך המאבק המשפטי. אסור לחשוב כי המאבק בין העובדים למעביד יוכרע בדרך משפטית. אסור להעביר את המאבק כולו לפסים משפטיים.
המאבק העיקרי הוא בהפסקת הייצור ולא בתביעה המשפטית. הזירה העיקרית היא מקום העבודה, לא בית המשפט. לא השופט יקבע את גורל השביתה אלא השובת.
* * *
בישראל יש לשובתים כמה בעיות מיוחדות שאינן קיימות במקומות אחרים: (א) קופת השביתה איננה נמצאת בידי השובתים, אלא בידי עסקני ההסתדרות. (ב) הסמכות הפורמלית להכריז על שביתה, נמצאת בידי הוועד הפועל של ההסתדרות ולא בידי ועד העובדים במקום העבודה.
במציאות היומיומית מכריזה אסיפת פועלים על שביתה מבלי לחכות לאישור מן הוועד הפועל של ההסתדרות, או ממועצת פועלים המקומית.
במשך שנים רבות למדו השכירים כי הוועד הפועל ומועצת הפועלים המקומית מכשילים את רוב השביתות.
אכן, אסיפת העובדים במקום העבודה היא המוסד המוסמך ביותר להכריז על שביתה.
אם חוקת ההסתדרות איננה מכירה בזכות טבעית זאת, ושוללת אותה מעיקרה, אז תיתכן רק אחת מן השתיים: או שהעובדים ישנו את החוקה, או שהם יקימו איגוד מקצועי מחוץ להסתדרות. בינתיים שובתים ללא אישור מגבוה.
* * *
למעשה השאלה העיקרית איננה עניין הסמכות להכריז שביתה, אלא עניין קופת השביתה. קשה מאוד לשבות בלי קופת שביתה. פועל בעל משפחה, שאין לו חסכונות בבנק, אינו יכול לשבות זמן ממושך מבלי שיקבל דמי שביתה. הוא יכול להכריז שביתה ללא אישור מועצת הפועלים המקומית, אך מי ישלם לו דמי שביתה?
הכוח העיקרי שיש לעסקני ההסתדרות נובע מקופת השביתה שבידיהם.
הנשק העיקרי שבידי עסקני ההסתדרות נגד הפועלים בישראל איננה חוקת ההסתדרות, אף לא קופת חולים, אלא קרן השביתה של ההסתדרות. זוהי קרן המכילה מיליוני לירות. זוהי קרן לה משלם כל פועל מס מדי חודש בחודש. אילו יכלו הפועלים ליהנות מכספי קרן השביתה של ההסתדרות, כי אז לא היה מעביד אחד בארץ שהיה יכול לעמוד נגדם.
גם בעניין זה יש שתי אפשרויות, צריך לנסות את שתיהן. האחת היא להיאבק בכל הדרכים על הוצאת קרן השביתה מידי עסקני ההסתדרות והעברתה לידי העובדים עצמם. את זה אפשר לעשות על ידי מאבק לשינוי חוקת ההסתדרות, לשינוי מבנה ההסתדרות, לסילוק הבוסים המכורים מן השלטון.
האפשרות השנייה היא להקים קופת שביתה עצמאית במקום העבודה.
ועדי הפעולה במקומות העבודה חייבים לתת את דעתם על הצורך להכין מראש קופת שביתה עצמאית, קופה שתעמוד לרשות ועד הפעולה במקרה והשביתה שתפרוץ לא תאושר על ידי עסקני ההסתדרות. שום פועל בישראל אינו אוהב הורדות נוספות מן המשכורת. לכן ברור כי יהיה קשה מאוד להקים קופת שביתה עצמאית. אולם לכבוש את קופת השביתה של ההסתדרות יהיה קשה הרבה יותר.
מי שמוכן להכריז שביתה ללא אישור הוועד הפועל צריך להיות מוכן להקים קרן שביתה עצמאית. זהו ההמשך הטבעי. אין ברירה אחרת.
אי אפשר להכריז שביתה ללא אישור ההסתדרות ולקוות שבמשך הזמן תאושר השביתה, או שהשביתה תהיה קצרה. מה מבטיח כי השביתה תאושר? מה מבטיח כי היא תהיה קצרה?
מה יקרה אם ההסתדרות לא תאשר את השביתה?
מה יקרה אם יתברר שהשביתה לא תהיה קצרה?
תהיה כניעה!
אולם כניעה כזאת פירושה לא רק הרעה בשכר ובתנאי העבודה, אלא גם דמורליזציה של העובדים למשך שנים רבות. הרבה זמן עובר עד שפועלים מתעודדים משביתה שנכשלה ונכנעה. במשך הזמן הזה הם סובלים השפלות והתעללות מצד המעביד. הם הולכים כשראשם באדמה. הם יודעים כי אין להם כוח. כי הם מופקרים לחסדי המעביד. זהו מצב מדכא.
צריך לנסות להקים קופות שביתה עצמאיות. ועדי הפעולה חייבים לעבד תקנון מתאים אשר יקנה לעובד את הביטחון כי קרן השביתה הזאת היא באמת שלו. צריך אולי לאפשר לעובד העוזב את מקום העבודה לקחת איתו את החלק שהכניס במשך הזמן לקרן השביתה, כך שקרן השביתה תהווה מעין חיסכון צמוד לעובד. חיסכון שצריך לעשותו כדי לאפשר הכרזת שביתה גם ללא אישור ההסתדרות.
יחד עם זאת אסור להתייאש מקרן השביתה שבידי ההסתדרות. יש לנהל מאבק בלתי פוסק בעניין זה.
ועדי הפעולה חייבים לזכור כי מקור כוחו של הוועד הפועל הוא בכך שלרשותו עומדת קופת שביתה אדירה. מאידך, נקודת התורפה של ועדי הפעולה היא בכך שאין להם קופת שביתה. את המצב הזה צריך לשנות.
* * *
כל מה שנאמר עד כאן מצביע על חסרונה של תורת שביתה בישראל. על חסרונן של אלפי חוברות כיס קטנות המלמדות את הפועל מה ואיך לעשות. על חסרונם של קורסים לניהול שביתות. על חסרונה של התודעה כי ניהול שביתה הוא מקצוע, וככל מקצוע הוא דורש לימוד,ידע, ניסיון והתמחות.
זוהי תוצאה ישירה מהעובדה כי בישראל אין איגוד מקצועי, אין "טרייד יוניון". מצב זה ישתנה כמובן במשך הזמן, אך קצב השינוי תלוי בראש ובראשונה בגורם הסובייקטיבי, באנשים הנלחמים על עניין זה. לא די להבין את המצב, צריך לפעול למען השינוי.
______
ביוני 1971 הדפיס "מצפן" מאמר זה כחוברת כיס, והפיץ אותו לפועלים.