מערכת "מצפן" גאה לארח בגיליון זה את א. סעיד [ג'ברא ניקולא], מטובי הפרשנים בארץ, העוקב בקביעות אחרי הנעשה במזרח הערבי. נקווה כי מעתה הוא ישתתף בקביעות בעיתוננו. מאמרו של א. סעיד, וכן מאמרו של א. גל, המתפרסם בצידו, דנים בהפיכה העיראקית האחרונה. ההפיכה הסורית, אשר התרחשה לאחר שהמאמרים נמסרו לדפוס, מאשרת כמה מהנחותיהם.

שיעור יקר

 לכל העוקב אחרי ההתפתחות הפוליטית בעולם הערבי, מה שקרה ב-8 בפברואר בעיראק לא היה הפתעה כלל. כל המשקיפים הפוליטיים ציפו להפיכה כלשהי שם. כולם הרגישו היטב בחולשת משטרו הרעוע של קאסם, אשר החל מאבד את הקשר עם ההמונים לאחר כשנה אחת ממהפכת 14 ביולי 1958.

מהפכת ה-14 ביולי היתה מהפכה כלל עממית שנשענה על כל הכוחות האנטי-אימפריאליסטיים והאנטי-פיאודליים בעיראק. השתתפו בה פועלים, איכרים, אינטלקטואלים, זעיר בורגנים וגם הבורגנות הלאומית. התמיכה במהפכה היתה כללית.

בראשית צעדיו החל המשטר החדש של קאסם בהגשמת תמורות סוציאליות, שהרפורמה האגרארית היתה החשובה שבהן, ובהישענו על המוני העם היה מוכרח להעניק חרויות דמוקרטיות רחבות.

הפועלים והאיכרים התארגנו והחלו במאבק על דרישותיהם. כן התארגנו גם האינטלקטואלים: עיתונאים, סופרים, עורכי דין, סטודנטים וכו', וקמה מיליציה עממית מזוינת בה השתתפו המונים רחבים.

כל הארגונים הללו היו תחת השפעתה והנהגתה של המפלגה הקומוניסטית העיראקית. ההמונים השתלטו על הרחוב, בעיר ובכפר. מצב של דו-שלטון השתרר בעיראק. אך בכל זאת המפלגה הקומוניסטית העיראקית נשארה נאמנה למדיניות "החזית הלאומית" ושיתוף הפעולה עם הבורגנות, ולא עלה על דעתה כלל לנהל את מאבק הפועלים והמוני העם לכיבוש השלטון.

אולם "חזית לאומית" זאת, שהיתה לקומוניסטים יקרה מבבת עינם, לא האריכה ימים. הבקיעים הראשונים הופיעו בשאלת האיחוד הלאומי. הבעת'יסטים והנאצריסטים, בהנהגתו של עבד אל-סלאם עארף – סגן ראש הממשלה דאז – דרשו איחוד מיידי עם רע"מ. קאסם והקומוניסטים וחלקים מהבורגנות התנגדו לכך. ומאז הגבירו הקומוניסטים את תמיכתם בקאסם, עזרו לו בכל כוחם לדכא את תומכי האיחוד, והרימו אותו על נס, והעניקו לו תואר "המנהיג היחיד של העם העיראקי". וכאשר פרץ מרד אל-שואף הפרו-נאצריסטי היו הקומוניסטים הכוח העיקרי שתמך בקאסם וגייסו את ההמונים לחיסול המרד. הם גם עזרו לקאסם לחסל את הבעת'יסטים.

אך לאחר חיסול המרד של אל-שואף, כאשר הפכו כמעט הכוח היחידי השולט במציאות בעיראק, גם אז לא עלה על דעתם של הקומוניסטים להיאבק למען תפיסת השלטון, והסתפקו אז רק בדרישה להשתתף בממשלה. גם דרישה זו לא האריכה ימים, כי הם ויתרו עליה במהירות לפי הוראת הביורוקרטיה הסובייטית, אשר לדידה, דרישה זו היתה שמאלנית מדי!…

במלחמתם נגד נאצר והנאצריזם הפכו הקומוניסטים בעיראק – ובכל ארצות ערב – ללוחם העיקרי והעקבי ביותר נגד האיחוד הלאומי הערבי. במקום ללחום נגד צורת האיחוד הבלתי דמוקרטית של נאצר, ולהראות להמונים את הנזק הגדול שמביאות השיטות הנאצריסטיות לעצם מטרת האיחוד, הם שללו את עצם רעיון האיחוד בכל מיני ארגומנטים של הבדלים במידת ההתפתחות של ארצות ערב השונות, כאילו האיחוד הלאומי של איזה עם שהוא דורש מראש מידה שווה של התפתחות של כל חלקי העם. ולא רק זה, אלא הם התחילו לפתח תיאוריות על "עמים ערביים", ולא עם ערבי אחד. בזה הם התחילו לאבד מהשפעתם על חלקים גדולים מהמוני העם אשר סיסמת האיחוד היא אחת הסיסמאות העיקריות במאבקם.

לאחר חיסול הנאצריסטים והבעת'יסטים התפנה קאסם לקומוניסטים. אם בהתחלה הוא השתמש בהם נגד הנאצריסטים והבעת'יסטים, התחיל כעת להישען על הימין במאבק נגדם. וכך התחיל התהליך של מהפכה שכנגד. קומוניסטים ואנשי שמאל נרדפו ונאסרו, הוטל איסור על העיתונות השמאלית והדמוקרטית, האירגונים ההמוניים דוכאו, המיליציה העממית פורקה מנשקה, האיגודים המקצועיים, אירגוני האיכרים, הנוער והנשים נכבשו מידי הקומוניסטים, חוסלה בהם כל השפעה קומוניסטית ונכפתה עליהם הנהגה ריאקציונית. סוכני האימפריאליזם שנידונו על ידי בית הדין העממי בתחילת המהפכה, שוחררו. ותחת לחץ הפיאודלים נסוגו השלטונות מהגשמת הרפורמה האגרארית. במרכזי התעשייה גורשו פעילי האיגודים המקצועיים ממקומות עבודתם.

אך כל זה לא סיפק את הריאקציה ולא נתן לה אמון מלא במשטרו של קאסם. הוא איבד את תמיכת השמאל ולא רכש את תמיכת הימין.

משטר בונפרטיסטי משטרתי זה גם התנכר לזכויות הלאומיות של העם הכורדי. הוא נקט במדיניות של אפליה לאומית בכל שטחי החיים: בהקמת מפעלים תעשייתיים, הקמת מוסדות תרבותיים ורפואיים, בקבלת נוער כורדי למוסדות החינוך הגבוה, ובהענקת סטיפנדיות לסטודנטים כורדיים. נוכח אפליה זאת הבשיל מרד הכורדים.

בתנאים אלה היה משטרו של קאסם מבודד לחלוטין. הוא איבד כל בסיס המוני. שום כוח פוליטי, אף שכבה אחת מן העם שוב לא תמכה במשטר זה. הוא נשען אך ורק על המשטרה ועל הצבא. ומכיוון שהצבא בעיראק – כמו בכל ארצות ערב כיום – הוא גורם נעלם, נרשם סימן שאלה גדול על גורלו של משטר קאסם, וימיו נהיו ספורים.

אולם מכל זה לא למדו הקומוניסטים העיראקיים כלום. הם המשיכו בקו החרושצ'וביסטי, קו של חזית לאומית, של שיתוף פעולה עם הבורגנות, של הגנה על הסטאטוס קוו עם המשטר הקפיטליסטי, שלילת המהפכה הפרולטרית ודחיית הסוציאליזם לעתיד הרחוק.

במקום לגייס את ההמונים למאבק מעמדי, למען הגמוניה של הפרולטריון על תנועת השחרור הלאומי והסוציאלי, הם דרשו "לשוב לדרך של ה-14 ביולי 1958", ו"רפובליקה פרלמנטרית דמוקרטית". הם השתדלו לשכנע את עצמם ואת ההמונים כי "התנאים האובייקטיביים לא בשלו להמרת משטרו של קאסם על ידי משטר דמוקרטי עממי" ולפי הקו החרושצ'וביסטי של "דו קיום בשלום" הם האמינו כי "לו הציבו מטרה זו, היה זה לתועלתם של האימפריאליסטים מחוץ ושל הכוחות הריאקציוניים מבית".

במקום להעלות את סיסמת ההגדרה העצמית לעם הכורדי, והאיחוד הלאומי לעם הערבי, הם דרשו לכורדים מימשל-בית בתוך המסגרת של רפובליקה עיראקית עצמאית. הם אמנם הכירו "שמימשל-בית לא יכול להיות במקום זכות הגדרה עצמית לאומה הכורדית, כולל כינון מדינה עצמאית בכורדיסטאן כולה", אך הם הכריזו על זה כ"מטרה לעתיד".

מאז ניסיונם עם צ'אנג קאי שק, וכשלון המהפכה בסין ב-1927 ועד היום, [הקומוניסטים] לא למדו כלום. למרות כל הניסיונות מאז ועד היום לא למדו כי הבורגנות הלאומית בארצות מעוטות הפיתוח בימינו איננה מסוגלת להגשים אפילו את תפקידי המהפכה הבורגנית דמוקרטית, וכי מהפכה בארצות אלה אינה יכולה להיעצר באמצע הדרך. לא יכולה להיות "מהפכה לאומית דמוקרטית" גרידא, כמו שהם מבקשים. מהפכה שאינה צועדת קדימה לקראת העמקתה, בדרך ההתפתחות ממהפכה בורגנית לקראת מהפכה סוציאליסטית, מוכרחה להתנוון, ולפנות את הדרך למהפכה שכנגד.

התפקידים הניצבים כיום בפני העם הערבי בכל ארצותיו, שהם תפקידי המהפכה הבורגנית דמוקרטית, לרבות האיחוד הלאומי של ארצות ערב – אינם יכולים להתגשם בהנהגת הבורגנות הלאומית. רק מהפכה פרולטרית יכולה להגשים תפקידים אלה בדרכה לקראת הסוציאליזם.

שתי הסיסמאות העיקריות המגייסות כיום את ההמונים בארצות ערב הן: האיחוד הלאומי והסוציאליזם. על כנפי שתי סיסמאות אלה רוכבת כיום הבורגנות הלאומית בהנהגת נאצר. הקומוניסטים שוללים את שתי הסיסמאות יחד, ובכך מאבדים את הקשר עם ההמונים, ומשאירים את השדה פנוי לנאצריזם הכובש את ההמונים.

בהפיכה האחרונה בעיראק חברו יחד כל האלמנטים האנטי קומוניסטיים: נאצריסטים, בעת'יסטים, סוכני האימפריאליזם האמריקאי והבריטי, אנשי נורי א-סעיד לשעבר, וכו'. מטרתם המשותפת היחידה של כל אלה היא מניעת השתלטות העמלים, וחיסול המפלגה הקומוניסטית. אך מחוץ לזה הם מפולגים, ואין לדבר על תמיכה המונית בהם. משטרם עודנו מעורער, ואיננו נראה בר קיימא. המוני העיראקים המנוסים בקרב לא ירשו להם להאריך ימים. אך המונים אלה חסרה להם עד עכשיו הנהגה מתאימה. האם הנהגה זאת – שהיא עדיין המפלגה הקומוניסטית – תלמד לקח?