מאזן עארף הוא מזכיר הוועד המכין של "האירגון הסוציאליסטי הסורי", הקרוב בהשקפותיו לאירגון הסוציאליסטי הישראלי – "מצפן". מאמר זה נכתב ב-12 בנובמבר 1973.
ברור כי המטרה הראשית לביקורו של ד"ר הנרי ("עושה השלום") קיסינג'ר במזרח התיכון היתה להוכיח שארצות הברית – למרות יחסיה המיוחדים וההדוקים ביותר עם ישראל – יכולה לקנות לה דריסת רגל בטוחה ובלתי-מופרעת גם על האדמה הערבית, ושיכולה היא להיות בעת ובעונה אחת בעלת-בריתה של ישראל ו"ידידת" הערבים – דבר שברית המועצות לא זכתה לו. ואם זאת היתה המטרה הראשית, הרי המטרה היסודית השנייה (לפי סברת כל החוגים הפעילים בשעה זאת) היתה למצוא פתרון ל"בעיית העם הפלסטיני", הממלא במזרח הערבי את תפקיד האשה הנבגדת ("האחרונה שנודע לה"…) בכל מה שמתרחש סביבו.
המטרה הראשונה אכן הוגשמה, במהירות שהדהימה רבים, ובכללם אנשי תנועת ההתנגדות הפלסטינית: היחסים בין ארצות הברית ומצרים חודשו דקות ספורות לאחר בואו של קיסינג'ר לקהיר, הודות למאמציו של הנשיא סאדאת לבוש חליפת החאקי, אשר שפע אופטימיות לגבי תפקידה ה"קונסטרוקטיבי" של ארצות הברית. לעומת זאת נראית המטרה השנייה קשה ומסובכת ביותר; ולא זו בלבד אלא גם עצם הביטוי "זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני" משמש ביטוי קשה ביותר לבעיה קשה ביותר.
מדוע? הקושי נובע לא רק מהצורך למצוא פתרון ממשי וצודק לבעיית העם הפלסטיני – שהוא הנוגע בדבר – ומחוסר האפשרות לממש פתרון כזה כל עוד נשענת ישראל על יסודות האידיאולוגיה הציונית והאימפריאליסטית. הקושי נובע גם מכך שלעצם הביטוי "זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני" יש שישה פירושים שונים: הפירוש האמריקאי, הפירוש הרוסי, הפירוש הערבי, הפירוש הירדני, הפירוש הפלסטיני, והפירוש הישראלי-ציוני.
כיצד רואה ארצות הברית את "זכויות העם הפלסטיני"?
לראשונה הכירה ארצות הברית בקיומו של משהו שנקרא "זכויות העם הפלסטיני" בשנת 1970. עד אז ראתה את הפלסטינים כציבור פליטים הנתון לטיפולן ולחסותן של מדינות העולם ומוסדותיהן הבינלאומיים (סוכנות הסעד והתעסוקה וכו'). ההכרה באה לראשונה באפריל 1970, כאשר ביקר עוזר שר החוץ האמריקאי ג'וזף סיסקו באזור, והכריז כי "כל הסדר של הסכסוך במזרח התיכון חייב להביא בחשבון את זכויות העם הפלסטיני". זמן קצר לאחר מכן הודיע דובר משרד החוץ האמריקאי כי הפלסטינים חייבים להיות שותפים לכל הסדר של שלום – דבר שעתה אכן עומד על הפרק. אך "התלהבותה" של ארצות הברית לזכויות הפלסטינים הצטננה והתחממה חליפות, הכל בהתאם למצב הצבאי והפוליטי של ההתנגדות הפלסטינית. התלהבות זאת דעכה, למשל, בעקבות הטבח שערך המשטר הריאקציוני הירדני בעמים הפלסטיני והירדני באלול [ספטמבר] 1970.
באשר לעמדת ברית המועצות, הרי הפעם הראשונה בה הזכירה רוסיה את "זכויות העם הפלסטיני" היתה בשנת 1969, כלומר כארבע שנים לאחר תחילת הפעילות המזוינת של התנועה הפלסטינית. לפני זה דיברו נציגי המשטר הסובייטי על "פליטים". לקראת סוף 1969 קיבלה ברית המועצות לראשונה, בדמותו של חבר הלשכה הפוליטית של המפלגה הקומוניסטית, אלכסנדר שליפין, עמדה הקובעת: "פעילות ההתנגדות הפלסטינית היא פעילות צודקת למען השחרור מן האימפריאליזם; ברית המועצות תומכת בפעילות זאת". מיד לאחר מכן פירסם גוש מדינות מזרח אירופה גילוי-דעת משותף התומך ב"זכויותיו הלגיטימיות של העם הפלסטיני". התפתחויות אלה בעמדה הרוסית הובילו לביקורו הראשון של יאסר ערפאת במוסקבה, ב-1970. (אגב, ערפאת נמצא במוסקבה גם בעת כתיבת שורות אלה – אך למטרה אחרת.)
מאז הלכו והתהדקו היחסים בין מוסקבה לבין התנועה הפלסטינית. ביקורי משלחות למוסקבה מטעם תנועת ההתנגדות הלכו ותכפו. אך תכיפותם של ביקורים אלה לא שינתה את שקידת ברית המועצות להוביל את התנועה הפלסטינית להסדר פוליטי שהוא, לדעת הרוסים, הדרך היחידה להבטחת "זכויות העם הפלסטיני". לקראת הסדר פוליטי כזה צועדים אנו כנראה בימים אלה.
שתי העמדות – האמריקאית והרוסית – נפגשו באמצע הדרך כאשר הודיעו ניכסון וברז'נייב בפגישת הפסגה שלהם בוושינגטון, שההסדר הפוליטי במזרח התיכון חייב להביא בחשבון את ה"אינטרסים" של העם הפלסטיני. "אינטרסים" במקום "זכויות". אך בעלי ההצהרה לא פירשו באיזה אינטרסים מדובר, ושל אילו מעמדות. בכך נסתמן שינוי בעמדת ברית המועצות כלפי "זכויות העם הפלסטיני".
ומה בדבר העמדה הערבית כלפי זכויות אלה?
למעשה לא קיימת עמדה אחידה. לגבי המשטרים הערביים, הביטוי "זכויות העם הפלסטיני" הוא מעורפל. הערפל סובב בעיקר את גישתם של משטרים אלה לביטוי, ולא את הצעדים הדרושים לשם מימוש ההסדר. מסתבר כי בניגוד להצהרות הרשמיות והבלתי-רשמיות, אין המשטרים הערביים עומדים על קשר הכרחי בין שחרור השטחים של 1967 לבין הגשמת זכויות הפלסטינים. (בימים הבאים נראה כיצד מתאמתת סברה זאת.) אכן, מסתבר כי המשטרים הערביים מעוניינים לפתור את בעיותיהם-הם, ואילו את בעיית הפלסטינים משאירים הם תלויה ועומדת, או שהם דוחים אותה לשלב מאוחר יותר של ההסדר.
במישור הירדני הרשמי, העמדה היא שונה, ומסובכת יותר. המלך-הסוכן חוסיין רואה את עצמו כנציגם הלגיטימי של הפלסטינים בכל משא-ומתן להסדר. כמו-כן רואה הוא "סכנה" בהקמת מדינה פלסטינית נפרדת בגדה וברצועה. מסתבר כי בינתיים זוכה הוא לתמיכת ארצות הברית וכמה מהמשטרים הערביים (סעודיה ומדינות המפרץ). לכן עמלים כמה מהמשטרים האחרים ליצירת גישות של פשרה עם ירדן בתוך תנועת ההתנגדות הפלסטינית, בתקווה שמתוך פשרה כזאת בין התנועה הפלסטינית לבין ירדן יימצא פתרון כלשהו. (ואכן, הסתמנה ראשיתה של פשרה כזאת עוד לפני מלחמת אוקטובר, כאשר חנן חוסיין מספר עצורים פלסטיניים ובהם אבו-דאוד, שעמד בתחילת אוקטובר בראש משלחת פלסטינית שהגיעה לעמאן לשם ניהול משא-ומתן בעניין דנן.)
ומה עמדתה וגישתה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית, שהיא נציגתו המוסמכת של העם הפלסטיני?
בתקופה שבה היוותה הפעילות המזוינת (בתוך השטחים הכבושים ומחוצה להם) את הקו הפוליטי של תנועת ההתנגדות, ראה "אירגון השחרור הפלסטיני", שבו מיוצגים כל פלגי תנועת ההתנגדות, בהקמת מדינה פלסטינית משום בגידה בעניין הבסיסי. אולם עתה, כשנפסקה הפעילות הצבאית מסיבות שונות (ובמיוחד בגלל ההסגר שהוטל על התנועה מטעם הכוחות הערביים הריאקציוניים, ובגלל הליקויים הפרוגראמאטיים של פלגי ההתנגדות הפוליטיים) החל אש"ף רואה בהקמת ישות או מדינה פלסטינית משום "צעד טקטי" שאפשר לקבלו – בתנאי שהקו הסטרטגי יישאר שחרור פלסטין. עמדת אש"ף מתקרבת איפוא לעמדת ברית המועצות וארצות הברית, אלא ששתי האחרונות אינן רואות בכך "צעד טקטי" כי-אם "מדינה" בעלת קיום מקומי, ערבי ובינלאומי.
נשאלת השאלה, האם תקום הנהגה פלסטינית המייצגת נאמנה את העם הפלסטיני, אשר תדע להשתמש כהלכה באמצעים הטקטיים בשירות המטרה הסטרטגית? או שמא תהפוך ההנהגה הקיימת למשטר ערבי נוסף על המשטרים המנוונים האחרים הקיימים באזור?
נשארת העמדה הישראלית.
כמדינה ציונית, אין ישראל מכירה בקיום הפלסטינים. בעיניה, קיומה הוא ביטול קיומו של העם הפלסטיני. על כן מתנגדת היא להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית וברצועת עזה. הפתרון הנראה לה הוא היבלעות הפלסטינים בישויות הערביות הקיימות.
ועתה, כיצד ניתן ליישב את כל הפירושים המנוגדים הללו ולמצוא פתרון צודק וממשי לעם הפלסטיני? האם יתכן הדבר בכלל? ושמא אין המשחק אלא עניין של מציאת פתרון לבעיית המשטרים הערביים וישראל, והזנחת עניינו של העם הפלסטיני, שהוא הצד הנוגע-בדבר והוא בעל הזכות? בכדי לענות על שאלות אלה, יהיה עלינו רק לעקוב אחרי תוצאות המלחמה הערבית-ישראלית הרביעית.
