לפני כיובל שנים קיימו קומוניסטים בפלשתינה הפגנות של 1 במאי, בסימן המאבק נגד הניצול הקפיטליסטי ונגד הקולוניזציה הציונית המנשלת (השימוש במונח "קולוניזציה" רווח אז גם בקרב הציונים ואוהדיהם; מאוחר יותר הוחלף על ידם במונחים אחרים כמו "התנחלות", "התיישבות", "כיבוש קרקע", "הפרחת השממה" וכו').

בין המפגינים היו כאלה שלהם עבר ציוני. ב-1923 הקימו רשמית את המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית – פ.ק.פ. – אך כבר קודם לכן, החל מ-1919, נמצאו בתהליך של חיפוש דרך כדי לצאת מן הסבך בו נמצאו: ניסיונם למזג ציונות וסוציאליזם. הם למדו, בהלכה ולמעשה, כי לא ניתן למזג את השניים; הם חיפשו עמדות אידיאולוגיות תקפות והסבר למצב בפלשתינה מנקודת ראות סוציאליסטית. כדאי להזכיר את הבולטים שביניהם: מרדכי חלדי, אברהם לומונוסוף, יעקוב מאירסון, גרשון דוא ("אדמוני"), יחיאל קוסוי.

הם וחבריהם הפגינו ב-1 במאי 1921 ביפו ובחיפה. כאמור, חלקם היו בעבר ציונים, אולם אז, לפני חמישים ואחת שנה, כבר נקט פלג חשוב מבינם בעמדה אנטי-ציונית עקבית, שטענה שלא רק שאין בכוחה של הציונות לפתור את "הבעיה היהודית" אלא שבנוסף לכך ויחד עם זאת היא יוצרת בפלשתינה סכסוך בלתי מתפשר עם האוכלוסייה הערבית המקומית, שעל חשבונה היא באה להגשים את "המפעל" שלה ולממש את עצמה.

ב-1 במאי 1921, שהיה יום ראשון שטוף שמש וחם, קיימה ההסתדרות, שזה עתה נולדה, "עצרת פועלים" בחוצות תל אביב. כיאה ל"הסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל" היתה זו עצרת ללא השתתפות פועלים ערבים או קומוניסטים. לא רחוק משם הפגינו הקומוניסטים, אשר התקרבו וניסו לבוא בדברים עם משתתפי העצרת הציונית. אך המשטרה האנגלית, ששמרה על העצרת, דאגה – לפי בקשת ראשי ההסתדרות – להרחיקם מן המקום ולהכניסם לרובע היפואי מנשייה (סביבות רחוב הכובשים של היום: הריסות, גן ציבורי גדול ומסגד חסן בק). השוטרים עצמם דאגו להפיץ את השמועה בין הערבים, כי הנה אלה הם היהודים "הכובשים הציונים, הגוזלים מכם את העבודה ואת האדמה". כאן מקורן של ההתנגשויות הידועות כמאורעות 1921.

בדו"ח סודי על "המאורעות" מן ה-13 במאי של אותה שנה (נערך על ידי ראש הש"ב הבריטי קפטן בראנטון) נאמר כי הטענה שהפועלים והאיכרים הערבים "עשו פרעות" ביהודים המפגינים משום שאלה היו קומוניסטים היא השמצה ציונית עתיקת יומין. האמת היא שלא רק שלא היתה עוינות ערבית ליהודים הבולשביקים, אלא ש"יש לציין שבמאורעות נראה המון של איכרים מוסלמים חמושים הצועד תחת דגל אדום". דו"ח זה מתייחס במיוחד לפעולות הקומוניסטיות בפלשתינה בתקופה הנדונה.

באותו יום של סולידריות פועלית בינלאומית התקיימו עוד שתי הפגנות קומוניסטיות בחיפה. אחת נערכה על הר הכרמל, בהשתתפות כ-150 מפגינים עם דגלים אדומים וכרזות. לא היו אירועים מיוחדים. הפגנה שנייה התקיימה מול הטכניון בהדר, בהשתתפות כ-50 מפגינים. נישאו נאומים שכונו על ידי מושלה הבריטי של העיר כ"נאומים מהפכניים" משום שהם "תמכו נמרצות באינטרנציונל השלישי, בתנועה הבולשביקית ובמלחמת המעמדות...".

בלילה שלפני ההפגנות הודבקו במקומות שונים בעיר חיפה כרוזים בערבית, בעברית ובאידיש. הכרוזים הורדו במשך היום על ידי המשטרה ו"עוזריה מבית". הכרוז העברי נשא את הכותרת "פועלי כל הארצות התאחדו – אל הראשון במאי". נכתב בו, בין היתר:

"ברגעים קשים אלה... באים ציונים בורגנים ודואגים לכלל ישראל, שונים ומבלבלים מוחות המונים בשיגעון גדלותם ומרמים אותם בתקוות שווא ובהבטחות של אותן חבורות רוצחים אימפריאליסטים אשר עזרו בעצם לחורבן ולשחיטות היהודים... הריאקציה היהודית, רק חזקה מעט, כרתה ברית עם מגן הריאקציה והקונטר-רבולוציה העולמית, חבר השודדים האימפריאליסטי האנגלי, השונא הכי גדול של רוסיה המועצתית ושל הפרולטריון הבינלאומי לשם מלחמה עם תנועת הפועלים המהפכנית ועם ההמונים הערביים המתקוממים ולשם גזילה וניצול משותף. המושלים האנגלים משתמשים בעזרת הריאקציה היהודית, אבל יודעים גם כן להשתמש באפנדים... ומסכסכים את הפועלים העברים והערבים זה בזה למען בצר ממשלתם בארץ".

ובהמשך אותו כרוז:

"חברים! ביום הראשון למאי קוראים אנו לכם, פועלים עברים, להשתחרר מהשוביניות והאופורטוניזם, מהבגידה המעמדית והלאומית. התייצבו בשורות המלחמה שלנו, יחד עם מעמד הפועלים המהפכני הבינלאומי ועם ההמונים הערבים הנלחצים והמנוצלים. הילחמו בעד ארץ ישראל סוציאליסטית מועצתית. עיזבו את העבודה! צאו החוצה! ביום זה שבו נוצר קול האנושיות המשועבדת והמנוצלת תישמע גם תרועת מלחמה שלכם! יחי הראשון במאי!"

מתוך הדו"ח הסודי של הנציב העליון לפלשתינה, הרברט סמואל (יהודי אנגלי, על שמו הרחוב והכיכר בתל אביב), אל שר המושבות וינסטון צ'רצ'יל, מחודש יוני 1921, אנו למדים כי בהפגנות הקומוניסטים של אותה שנה נעצרו 44 חברים: 7 שוחררו, חלק נכלאו ו-15 גורשו מן הארץ. מגורשים אלה היו הראשונים. פועלים יהודים אלה היו קורבן לברית הבלתי קדושה בין הציונות לבין האימפריאליזם. ביראת כבוד וברגשי אהדה אנו מציינים את שמותיהם, למען אלה שמעולם לא שמעו עליהם וכנגד אלה שדאגו כי שמותיהם לא ייזכרו עוד בארץ הזו:

אברהם לומונוסוף, רבקה לומונוסוף, אידה אטקין (אלקין), מנחם בידרמן, מרים ספקטור, חוה רובינשטיין, רפול אקרמן (בן 17), משה ספקטור, צבי טננבאום, שמעון זילברשטיין (בן 19), משה רייזנברג, אברהם שקלר (מיכאל קרביצקי), חיים ליקבורניק, בן יקיר (דב יוקוק), יצחק שלזינגר.

במשך 50 השנים שלאחר 1921 גורשו מן הארץ הזאת, נושלו מאדמתה ונדחקו ממנה מאות יהודים ומאות-אלפי ערבים, הן משום שהתנגדו לציונות; הן משום שתחת שלטון הציונות לא היה מקום עבורם; הן משום שהמשטר הציוני היה זקוק למקום שלהם.

1.5.21–1.5.72 – כיובל שנים מפריד בין שני התאריכים, אך החוט המקשר קיים: הצו המהפכני המחייב מאבק נגד הדיכוי, נגד הניצול, נגד האפליה, בעד עולם טוב יותר. זהו המאבק למען הסוציאליזם.