אם תרצו, נוכל לבחון כמה מיסודות הפרובלמטיקה הישראלית מבעד לפריזמה של הוויכוח בשאלה "מיהו יהודי".
שופטי בית המשפט העליון ניסחו פסקי דין עבי-כרס בנושא זה, מבלי שנגעו בשורשי הבעיה. ואין לבוא אליהם בטענות. העניין אינו משפטי כלל ועיקר. הוא טמון ביסודות השקפת העולם בכל הנוגע ללאום ולראיית הפונקציות של המדינה בעולם של שנות השבעים.
היו שופטים שהגנו על התפיסה הדתית המסורתית, שאינה שמה פדות בין דת ולאום. תפיסה זו קובעת קריטריון "אובייקטיבי" נוקשה ביחס לשאלה "מיהו יהודי"; דהיינו: בן לאם יהודיה שלא המיר את דתו. באים שופטים אחרים הנחשבים לרדיקלים, וטוענים כי הקריטריונים של ההלכה הדתית מיושנים וכי אין עוד להסתפק בהם. הם דורשים להוסיף קריטריונים חילוניים-מודרניים לצורך הקביעה "מיהו יהודי" מבחינה לאומית; דהיינו: אדם הנאמן למדינת ישראל, שירת בצה"ל ושהוכיח בדרכים לא הלכתיות סגולות המכשירות אותו להיספח לקולקטיב הלאומי של העם היהודי.
לכותב השורות האלה אין כל עניין בוויכוח שבין שתי האסכולות הנ"ל, כשם שאין לו עניין בתיקוני הלכות דתיות למען הקל על גיורם של אנשים ללא-דת, הרואים עצמם כבני הלאום היהודי.
כוונתי היא לשלול עקרונית זכותו של מאן דהו לקבוע שייכותו הלאומית של אלמוני או פלמוני. הריני כופר בעצם קיומן של אבני-בוחן אובייקטיביות לשייכות לקבוצה או לגוף לאומי זה או אחר.
אין אדם רציני שלא מכיר בעובדה, כי הלאומים והעמים, כמו הלשונות והתרבויות, מעורבים זה בזה, מושפעים זה מזה ומצויים בקשרי גומלין בדרגות שונות. טוהר הגזע, כמו טוהר העם וכמו טוהר האומה איננו בנמצא, אלא במוחות עקומים של עכו"ם, כדוגמת גבלס, פרוורד והדוקטור [ישראל] אלדד.
אלא שיש ממשות אחת, חשובה מאוד, לעניין השייכות הלאומית, והיא: הרגשת השייכות של האדם לקבוצה שבחר לעצמו באופן חופשי. בחברה דמוקרטית צריך עניין ההשתייכות הלאומית, כמו זו הדתית, להיות מוכרע באורח בלעדי על ידי האינדיבידום האנושי. כל אדם הוא הפוסק האחרון, ואין בלתו, בשאלת ההשתייכות הלאומית. אין הוא חייב בשום מבחני כושר, אינטליגנציה, אמונה, נאמנות וכיו"ב. עצם רצונו הוא הקובע. וכל אחר מלבדו המנסה למנוע ממנו את חופש הבחירה הזה, הריהו לאומן וגזעני ללא תקנה.
עיקרון זה נכון לגבי בנימין שליט, גם אילולא היה קצין בצה"ל, כשם שהוא נכון לגבי כל אדם אחר – בישראל ובכל ארץ אחרת. מזוויע ומחריד להיווכח, כי הקולקטיב הלאומי שלנו, אשר סבל כה רבות מן הטירוף הגזעני ההיטלריסטי, נוטה לסגל לעצמו כמה מן העקרונות האידיאולוגיים של רוצחיו.
לאמיתו של דבר אין העניין כה פשוט כשהמדובר במדינת ישראל. שכן העיקרון הציוני המונח ביסוד הדברים קובע, כי המדינה אינה סתם מכשיר למימוש מירב הזכויות הטבעיות של תושביה, אלא מכשיר להאדרת הקולקטיב הלאומי היהודי בעולם. לשם כך נחקק "חוק השבות", המיוסד על עיקרון המחייב הגדרת קריטריונים שאינם יכולים להיות אלא רבניים. זו אחת הסיבות לכך, שעד כה טרם נחקקה חוקה בישראל וטרם הובהר אם ישראל היא מדינה דתית או חילונית. ולכן אין לבוא בטענות לרבנות על שאינה מקילה על הלאומנים היהודים החילוניים להמשיך ולשחק את תפקידם הצבוע.
כל מי שחפץ באמת ובתמים במדינה חילונית מתקדמת, שתושביה יהיו שווים ושבה לא יהיה לחוק שום עניין עם דתיותו ולאומיותו של האזרח – אין לו ברירה אלא לצאת למאבק נגד המימסד הציוני כולו, על חוקיו ותקנותיו; למען הפרדה מוחלטת של הדת מן המדינה ולמען שינוי יסודי באופיה של המדינה. שינוי יסודי – הווה אומר: הפיכתה ממדינת היהודים למדינת תושביה; הפיכתה ממדינה "מיוחדת" ו"בעלת שליחות" למדינה נורמלית האמורה לשקוד על מימוש מיטב הזכויות הטבעיות של האדם, מעל ומעבר להבדלי דת, לאום, מוצא וכו'.
שינוי כזה יהווה גם, ממילא, צעד בכיוון פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. כי כשם שהישראלי משוכנע, בדרך כלל, כי הערבים אינם רוצים אלא בהשמדתו או בגירושו – כך משוכנע הערבי, כי המימסד הציוני, מעצם טבעו, הוא שתלטני ושואף התפשטות. והרי ההתרחשויות של הזמן האחרון, סביב השאלה "מיהו יהודי", חושפות פעם נוספת את אופיו של המימסד הציוני, השואף באמת להאדרתו של העם היהודי ולריכוזו כאן, על חשבון העם הערבי הפלשתינאי ותוך "מלחמת נצח" בעולם הערבי כולו.
[מאמר נוסף בעקבות פסק הדין: מיהו גזעני?]
