הקטעים המובאים בזה לוקטו מתוך מאמרו של דב גולדשטיין ב"מעריב", 23.1.70. כך הם מדברים, בלי כחל ושרק, פועלים עונתיים בבית ברל כצנלסון:
"אתה יודע – אומר פועל החקלאות אברהם כהן – באים הביתה מיום עבודה, אז הידיים האלה כל כך כואבות, שלא יכולים לנגוע בשום דבר בבית. אם מנסים לעזור לאשה, להרים איזה דבר ממקום למקום, או לתקן ברז או דלת – אז בא לך כל הכאב, של כל היום, בצורה חריפה. בכפות זה שורף. האצבעות – כאילו נשברות. השרירים לא רוצים לעשות שום דבר".
"תראה אותנו איך אוכלים – אומר אברהם – זה מתחיל מהצורה הזאת. במפעל, אפילו בית חרושת קטן, יש איזה חדר איפה שאוכלים. יושבים על ספסל יבש, סוגרים את החלונות מהקור ויש גג למעלה, ששומר מהחום. ויכולים לשים את האוכל על השולחן ואם זה מפעל טוב אז ידאגו שעל השולחן יהיה איזה כיסוי ונותנים לפועלים כוס תה חם. מה אצלנו? אנחנו כמו חיות בשדה. פעם היה יותר טוב. היו בתי אריזה בפרדסים. יכולנו ללכת לשם לאכול ולהתחבא קצת מהרטיבות בחורף. עכשיו – אין. יש רק בתי אריזה מרכזיים, גדולים. איפה שעובדים – גם אוכלים ונחים. תמיד ברטיבות. בקיץ – מההשקאה. בחורף – מהגשם. הבוץ נדבק לך לבגדים ולידיים. אם אין מים – והרבה פעמים אין מים – אתה לוקח את הלחם בידיים עם בוץ. כשיורד פתאום גשם חזק – איפה תלך? איפה תתחבא ממנו? אתה תופש לך עץ עם הרבה ענפים והרבה תפוזים, נצמד אל הגזע שלו ומקווה שהוא ישמור עליך קצת".
"אף פעם זה לא נתן הרבה פרנסה. תמיד היו קשיים בעבודה. אבל מה? היה גוף צעיר. צלא כוח. היית בא מיום עבודה קשה, לא שם לב שהתעייפת, לא איכפת לך שהידיים כואבות והאצבעות פתוחות. עושה חיים. רץ להיפגש עם החברות והחברים. לא דואג כלום. אבל השנים עוברות. הגוף הצעיר נעשה גוף מזדקן. הכאבים בגב הורגים אותך. תמיד אתה מצונן מהמים. מהרטיבות".
"גם כלב חי, גם אני חי. אין הבדל גדול. זו נקודה רגישה אצלי. לא רוצה לדבר על זה. לא, אל תבוא. לא אתן לך להיכנס. אני מצטער. סגרתי את הבית. אין אורחים. לא הולך לחברים, חברים לא באים אלי. כל אחד חי עם החיים שלו, עם האשה והילדים שלו. יש לי דירה – חדר אחד ועוד רבע חדר. ברבע חדר יש מקום למיטה אחת. אני ישן שם. כל היתר – בחדר השלם. לא חשוב מה אוכלים. אוכלים בשביל לא למות. כבר לא מקווים לשום שינוי. יתנו עכשיו שישה אחוז או שמונה אחוז ובשנה הבאה עוד שני אחוז – אנחנו החיה חיי כלב. לא רק לא יהיה יותר טוב – יהיה יותר רע. למה? – ככה. אם יתנו שישה אחוז לאחד שיש לו משכורת 1,500 לירות לחודש ונוסע באוטו פרטי ויש לו חשבון הוצאות, יהיו לו עוד 90 לירות לחודש – מה יעשה? יקנה עוד דברים, ימלא את הבית עוד יותר. אז הכל יהיה יותר יקר. הממשלה תצטרך עוד מיסים. קופת-חולים תעשה תוספת מחיר לחברות. המכולת, האטליז, הירקות, הספרים והמחברות של הילדים, הנעליים והבגדים – הכל יעלה יותר יקר. מי ישלם? אנחנו. יתנו לנו עוד לירה וחצי ברוטו ליום ויקחו את זה עם ריבית גבוהה. אם היו אומרים לנו ככה: אתם הכי דפוקים, אתם הכי רע לכם, אתם באמת אין לכם חיים ואין לכם שמחה, אנחנו לא יכולים לתת לכם הרבה, יש קשיים גם בענף הזה, אפילו בפרדסים. ויש מצב קשה של מלחמה. אבל בשביל להציל אתכם והילדים שלכם – הנה שישה אחוז תוספת, רק שישה אחוז, רק לירה ועשרים ליום. אבל נקי. באמת נקי, בשבילכם – בלי מיסים, בלי התייקרות בחנויות – ואני הייתי לוקח הביתה עוד שלושים לירות לחודש, ככה הייתי עונה: תודה רבה לכם! לא הרבה אתם נותנים לנו. לא עושים אותנו עשירים. נהיה עניים גם הלאה. אבל רצון טוב יש לכם. אתם עושים בשבילנו מה שאתם יכולים ואתם מבינים את מצבנו. אבל זה לא יהיה. לא אדוני! נחיה פחות טוב. נהיה חייבים יותר כסף. נהיה יותר מיואשים. פחות תקווה תהיה בלב. פחות סבלנות לשמוע את האשה בוכה, את הילדים מייללים".
אחד במאי שלנו – ושלהם
"מי שקורא לזה חיים – עושה צחוק גדול, צחוק של עשירים, על החשבון שלנו. בטח, כולם צוחקים לחיים שלנו. אף אחד לא איכפת לו. באים פה מנהלים, מספרים לנו שלכולם קשה, שיש מלחמה, שיש קורבנות, שצריך לקנות נשק. אנחנו שומעים אותם. כבר לא אומרים כלום. מה יש לנו להגיד. מה שווה אם אומרים? מה עוזר? אחר כך נכנסים בחזרה לתוך המכונית שלהם. עושים שלום רחב ביד, יעני חברים שלנו מההסתדרות – ונוסעים לחיים שלהם. מי עושה בשבילנו? מי יציל אותנו מהחיים האלה? תוספות השכר שמדברים עכשיו? אולי יתנו לנו ניירות של הממשלה איך שהתעשיינים רוצים? אה? ידפיסו כאלה ניירות ואנחנו ניתן את זה במקום כסף לבנק, למכולת, לירקות, לבגדים של הילדים? הכי אני אוהב, שבאים אלה שיש להם גם פרדס שלהם והם גם מקבלים משכורת כמנהלי עבודה בקק"ל. אלה – נחמדים, באמת. עושים כסף מפה ומפה. מה שלא מספיק מהפרדס, מקבלים מהמשכורת. תמיד שמחים אלה ויש להם מצב-רוח טוב. איך עושים איתנו בדיחות. למשל אם רואים אותנו יושבים על האדמה, בבוץ, ואוכלים את הלחם שלנו, אומרים: מי עוד טוב לו כמו לכם, אוכלים כל הזמן כמו בפיקניק? אנשים נוסעים לפעמים רחוק-רחוק, עם הילדים, בשביל לאכול ככה בשדה, עם הטבע! יופי של דברים אומרים לנו,. ואנחנו, ככה, צוחקים ביחד".
"הלא הם ואנחנו מאותו מעמד, נכון? הם פועלים ואנחנו פועלים. הם בהסתדרות – ואנחנו בהסתדרו. האחד במאי – חג שלהם וחג שלנו. בשותפות".
חרפה שנותנים כך לחיות
"כל הזמן אני הולך. הולך והולך והולך. למה הולך? מביא הביתה אחרי הניכויים עשר לירות ליום. עם שני ילדים לא יכולים לחיות בעד 250 לירות לחודש. אף אחד לא יכול. זה מספיק בערך עד אמצע החודש. מאמצע החודש אני מתחיל ללכת לבקש הלוואות. לכל מקום הולך. לחברים, למוסדות, לקופות, לבנקים. איפה שהדלת פתוחה – אני הולך. בא הראשון בחודש, מקבל את המשכורת – הולך לשלם את החובות. איפה שלקחתי – הולך להחזיר. חי כמה ימים עם הכסף שנשאר – הולך לקחת הלוואות. אז ככה אני הולך. כל החודש".
אז מה יהיה, יחיא?
מצמיד שתי אצבעות לשפתיו, מנשק, מזקר אותן כלפי מעלה, וממלמל בכוונה גדולה: "ברכת השם היא תעשיר. כך כתוב במשלי. אלוהים, רק אלוהים יכול לעזור. אבודים אנחנו. רק אלוהים נשאר לנו. בטח הוא שומע את הילדים בוכים. בטח הוא יודע איך האשה סובלת מהעוני. בטח הוא יודע איך אני צועק: תתביישו על עצמכם! כולכם! שנותנים לנו ככה לחיות. שלא רואים איזו חרפה זאת!"
מליחי יוסף הוא רק בן שלושים ושש. בתחרות בין השנים והזיקנה – גברה יד הזיקנה. הוא נראה זקן מגילו ושופע מרירות – חמש שנים בעד כל שנת-חיים. חמישה ילדים יש לו – "חמישה ילדים רעבים יש לי. בחודש האחרון קיבלתי 299 לירות נטו. על זה יש לי עוד חובות. לא ירחמו על הילדים? יתנו להם ככה לגדול? ככה עניים? ככה לחיות בחדר אחד קטן, כולם יחד? למה? למה?"
אין כוח, אדון, אין כוח
בנימין כץ, מנהל המשק של בית ברל, גורס מטבעות לשון שחוקים, בלים מיושן: "עבודה עברית! אתה יודע, אתה יכול לתאר לעצמך מה זה לעבד היום פרדסים עם פועלים עבריים? כמה זה קשה? והם יכולים להרוויח יותר! זה לא נכון! בחודשי החורף, בעונת הקטיף, הם יכולים לעשות נורמה וחצי, אפילו שתי נורמות! הם יכולים לשפר את מצבם!"
הפועלים העבריים אברהם, זכריה, יחיא ויוסף השיבו במקהלה: "יכולים, בטח שיכולים. בחורף אנחנו משתכרים שש-מאות לירות לחודש, ברוטו. זה נכון. יורד יותר מיסים. אבל לא זאת הבעיה. אין כוח, אדון, אין כוח! הגוף נשבר. אחרי עשרים שנה בפרדס – השרירים לא רוצים. האצבעות כמו מתות. באים הביתה, שוכבים על המיטה ובוכים. אין כוח, אדון, בשביל לעשות קצת כסף בשלושת החודשים של עונת הקטיף".
