גרמניה
בתחילת ספטמבר פתחו 78,500 פועלים גרמנים בשביתה; במשך שבוע ימים זועזע המשק הגרמני על ידי גל של שביתות והפגנות.
גרמניה ידעה אמנם שביתות גם בשנים קודמות, אך אף פעם לא בהיקף כזה ולא בלוויית גילויים כאלה של השביתה האחרונה, ובוודאי שלא בממדי השביתות הגדולות בצרפת, באנגליה או באיטליה.
בשנים 1964–1968 הפסידה הכלכלה הבריטית 15 מיליון ימי עבודה בגלל שביתות "פראיות"; בשנת 1968 בלבד היו באנגליה כ-2,500 שביתות. הממשלה הבריטית, שהודאגה מהתפתחויות אלה, התכוונה להעביר בפרלמנט חוק נגד שביתות. אך בסופו של דבר נאלצה מפלגת הלייבור, שחלק ניכר מחבריה הם אנשי האיגודים המקצועיים, להיכנע ללחץ שבא מלמטה ולא העבירה את החוק.
אי שביעות רצונם של הפועלים בצרפת התבטאה במאורעות מאי 68', בעת שהעלו סיסמאות הקוראות להפלת המשטר בכלל. התסיסה ואי ההשלמה עם המצב, המתגלים מדי פעם בשביתות "פראיות" או מאורגנות, עדיין ממשיכים לפעפע בקרב הפרולטריון הצרפתי.
גם באיטליה, למודת שביתות המיליונים, רוחשות תולעי המאבק המהפכני מתחת לקליפת השלווה הפרלמנטארית-קתולית.
עתה בא תורה של גרמניה.
* * *
גרמניה מגיעה רק עתה לשיא התאוששותה הכלכלית לאחר המשבר שפקד אותה ב-1967. אך בעוד שהמשבר הצליח להרכין את ראשו של מעמד הפועלים הגרמני, הביא השפע בכנפיו התעוררות והתעצמות של מאבקי הפועלים.
החברות הגדולות ניצלו את המשבר כדי לצמצם את התנאים הסוציאליים של הפועלים, קיצצו בקרן החופשות וחג המולד, הורידו את תוספת היוקר וסילקו מדרכן ועדי עובדים "בלתי רצויים". במפעלי IG בלבד פוטרו אז כ-1,000 פועלים בחודש.
המחאה היחידה מצד הפרולטריון הגרמני היתה פרישה המונית מן האיגודים המקצועיים: בשנת 1967 עזבו את האיגוד המקצועי הכללי DGB קרוב ל-130,000 חברים. ברור שהראשונים לעזוב היו אלה שפוטרו מבלי שהאיגוד המקצועי יוכל להגן עליהם, אך גם במקומות שלא היו פיטורים הפנו הפועלים עורף ל"אירגונם". האיגוד של פועלי הכימיה, הנייר והקרמיקה, למשל, איבד 10,000 חבר.
עם התחדש הקוניונקטורה, ולמרות שהאיגודים השיגו כמה דברים חשובים כגון שבוע עבודה בן 40 שעות, ביטחון סוציאלי, שכר גבוה יותר, תשלומי חופשות וכו', לא שבו הפועלים אל מסגרות האיגודים המקצועיים. הם העלו דרישה חדשה: להיכנס לוועדות המפקחות של החברות הגדולות – נוסף על הסכם השיתוף בהכרעות שהיה קיים בתעשיית הפחם ובתעשייה הגדולה עוד משנות ה-50, הסכם שהורק מתוכנו עם ייסוד מועצות מייעצות (Beirate) משותפות לחברות הפחם והברזל ולתעשיות גדולות אחרות.
עזיבתם של המוני פועלים את האיגודים המקצועיים היתה מעין הכנה למאורעות ספטמבר, כאשר השביתות ה"פראיות" חיסלו את שרידי האמון ההדדי בין הפועלים לבין האיגודים המקצועיים.
כאמור, נכנסה גרמניה ב-1969 לשגשוג כלכלי בלתי רגיל, שאין לו אח ודוגמה באף אחת מארצות מערב אירופה האחרות. חברת הוכסט (Hoechst) הודיעה כי רווחיה לשנת 1969 יעלו ב-17% לעומת השנה הקודמת. הקונצרן המעורב מאוברהאוזן בבקוק ציין תוספת רווחים בשיעור 20% לעומת רווחי אשתקד. והנהנים העיקריים הם בעלי החברות הגדולות והבנק הגרמני.
שכר העבודה, לעומת זאת, גדל רק ב-8% ברוטו. השוואה בין המחצית הראשונה של 1969 לבין שיא השפל ב-1967 מראה כי בעוד שעליית השכר איננה עולה על 13.8%, מגיע שיעור עליית הרווחים של החברות ל-45%.
במאבק על צמצום פער זה בין השכר ורווחי החברות שבתו בתחילת ספטמבר 78,500 פועלים.
השביתות החלו בשבוע הראשון של ספטמבר, כאשר פועלי הפלדה של הקונצרן הוש (Hoesch) הדורטמונדי החלו לדרוש תוספת של 0.30 מרק לשעה והפסיקו את עבודתם. מכאן התפשטה השביתה ה"בלתי רשמית" לבתי החרושת של מנסמן-ריינשטל ולבית החרושת לברזל בנויקריק. לקראת סוף השבוע השני של אותו חודש פתחו בשביתה גם עובדי מפעלי קלוקנר בברמן ואוזנבריק. כן הצטרפו פועלי המתכת של אזור הפלץ העליון וחלק מהכורים של אזור הרוהר ומפעלי הובלדט בקיל.
בלמעלה מ-40 מפעלים הפסיקו את עבודתם קרוב לשמונים אלף פועלים, באופן ספונטאני וללא תיאום ודיון מוקדם. תעשיית הפלדה, הברזל והמכרות שותקה. תוך שבוע הקיפה השביתה מספר כפול של פועלים מאלה ששבתו במשך כל השנה שחלפה. בתעשייה הכבדה, שהיתה עתה למרכז השביתות, נרשמו בשנת 1968 ימי שביתה ספורים.
חשוב לציין את צורתו – האירגונית והפוליטית – של מאבק הפועלים הנוכחי בגרמניה. בד בבד עם גירוש כל סטודנט שמאלי שניסה להתקרב אל השובתים, יחד עם קריעה פומבית של דגלים אדומים, קראו השובתים סיסמאות כמו: "מנצל", "הפועל הגרמני – התעורר" ו"לא תרמו אותנו". בשערי המפעלים הוצבו שומרים שבדקו בקפידה את תעודותיהם של הנכנסים ואורגנו ועדות של נציגים מתוך שורות הפועלים, בלי קשר אל האיגוד המקצועי. הפגנות המוניות של הפועלים השובתים הציפו את אזורי המכרות והתעשייה הכבדה של גרמניה. ערימת ההזמנות במפעלי התעשייה גדלה, רישומי חוסר כוח האדם התארכו וציינו חוסר של 860,000 מקומות עבודה, המלאי במחסנים הצטמק והרי הפחם הכרוי התגמדו. אם נציין כי בשנת 1968 עלתה התפוקה במפעלי הפלדה של הריין התחתון בדויסבורג ב-56%, אפשר יהיה להבין את הסיבה לוויתוריהם של המעבידים בענפים אלה: במפעלי הוש, מנסמן וריישנטל קיבלו הפועלים תוספת של 0.30 מרק לשעה מ-1 בספטמבר, ותשלום מלא עבור ימי השביתה; במכרות אזור הרוהר הובטחה תוספת של 3.50 מרק למשמרת, וכן פרמיות בסך 312 מרקים בשנה; החופש השנתי הוארך והועמד על מינימום של עשרים יום; השכר הממוצע במכרות הועלה מ-944 ל-1,019 מרקים בחודש; שכרם של פועלי הפלדה עלה באופן כללי ב-11% ושל הכורים ב-10%. במקביל לכך הועלה גם שכרם של הפועלים בחלק מהמפעלים בהם לא התקיימה שביתה – מפעלי פולקסוואגן ומפעלי המכונות של בוואריה, למשל, הבטיחו תוספת של 0.40 מרק לשעה.
בעקבות שביתות אלו החלו גם עובדי ענפים אחרים לדרוש את שלהם – בעיקר בענף השירותים הציבוריים, שהסכמי השכר שלהם מלפני הבחירות מחפירים במיוחד. ב-17–18 בספטמבר החלו בשביתתם מובילי האשפה בדויסבורג, נירנברג, ברלין ואופנבך. נהגי הרכבות התחתיות והאוטובוסים של חברות התעבורה הברלינאיות הצטרפו לשביתה, ונהגי החשמליות במנהיים החרו החזיקו אחריהם. עובדי הגז הצטרפו גם הם לשביתות ולהפגנות. 450 מובילי אשפה הפגינו לפני בית עיריית דויסבורג, ודרשו בין היתר העלאת שכר של 15%. פרט לאיגודים המקצועיים הגדולים – OTV ו-DAG – דרשו גם האיגודים המקצועיים של עובדי הרכבת, עובדי הדואר, פועלי הדפוס והנייר, ענף העור, המסחר, הבנקים וחברות הביטוח, דיונים מוקדמים על תעריפי השכר של כ-3 מיליון עובדים. 1.3 מיליון פקידים תבעו נקיטת אמצעים מיידיים נגד הנסיגה המהירה של רמת ההכנסה.
בינתיים נמשכה שביתתם של 7,200 עובדי מספנות קיל "מפעלי הובלדט – מספנה גרמנית", ותבעו השוואת תנאיהם לאלו של עובדי מספנת הובלדט בהמבורג, המקבלים 0.32 מרק לשעה יותר. ההנהלה הציעה העלאה הדרגתית של 0.12 מרק לשעה ותשלום עבור 15 ימי שביתה, אך בהצבעה חשאית דחו 3,781 מתוך 5,000 שובתים את ההצעה. הם ערכו הפגנה בה השתתפו אלפי אנשים, נשים וטף. וכאן – בניגוד לשביתות והפגנות אחרות – היתה סולידאריות מלאה בין פועלים וסטודנטים. ההנהלה נכנעה. להישגים זכו גם עובדי השירותים הציבוריים ופקידים מוניציפליים.
* * *
מאורעות ספטמבר שעברו על "הפלא הכלכלי של אירופה" מוכיחים שוב כי גם בחברה קפיטליסטית מפותחת לא ניתן הניגוד המעמדי להשלמה, ולפיכך לא ייפסק המאבק המעמדי. לא רק תנאי השכר מניעים את מאבקי הפועלים – הניכור, הדיכוי הרוחני וההשתעבדות לתהליך הייצור מולידים את התביעות לשיתוף הפועלים בהכרעות ובפיקוח. המאבק המקצועי של הפועלים הגרמניים, המעלה בצדק גם תביעות של העלאת שכר, מתעלה לרמה גבוהה. תחת הנהגה נכונה עשוי מאבק זה לקבל את משמעותו הפוליטית הממשית.
אנגליה
שנת 1967 – 2.5 מיליון. 1968 – 4 מיליון. 10 החודשים הראשונים של 1969 – 6.3 מיליון. זו עקומת ימי השביתות באנגליה. השיפור שחל במאזן התשלומים האנגלי רחוק עדיין מלהעלותה על "דרך המלך". הצורך להגדיל את תחרותיות הכלכלה האנגלית, נוכח סיכויי ההצטרפות לשוק המשותף, וכן החשש ממשבר בארצות הברית, מעיקים על הבורגנות האנגלית, המבקשת למנוע כל עליות שכר.
השנה החדשה מתחילה בשביתה חסרת תקדים באיחודה וברוח הלוחמה המתגלית בה של המורים. השביתה, המתרכזת סביב העלאות שכר, הולכת ומחריפה מאז כחודש והצי. על סדר-היום עומדות עתה באנגליה תביעות שכר של כשלושה מיליון וחצי שכירים, התובעים העלאות שכר בין 10% ל-50%.
התקפה מחודשת זו של מעמד הפועלים האנגלי נגד הבורגנות הלחוצה אל הקיר גורמת לבהלה בשורות זו האחרונה. נציגיה וכן הממשלה האנגלית מרבים באזהרות נוכח סכנת אינפלציה והתערערות "שיקום" הכלכלה האנגלית.
שבדיה
העיתונות הבינלאומית מנסה בימים אלה לסכם את שנות השישים ולנבא כיצד תיראינה שנות השבעים. כל הסיכומים והתחזיות עומדים בסימן החרפת מלחמת המעמדות בקנה מידה בין-לאומי. אין אולי הוכחה טובה לכך מאשר השביתות הבלתי רשמיות הפוקדות את ארצות סקנדינביה בשבועות האחרונים. הבורגנות והאידיאולוגים של מדינת הסעד "מופתעים" פעם נוספת, אחרי התדהמה שפקדה אותם בעת השביתה הכללית בצרפת: תקופת "השלום הסוציאלי" בארצות "הרווחה" שייכת מעתה לעבר.
בחודשים האחרונים של 1969 עובר על שבדיה גל של שביתות "פראיות". במחצית נובמבר פורצת שביתה של עובדי הנמל בגטבורג. אולם השביתה, סביבה מתרכזת כל ההתעניינות במשך חודשיים ימים, פורצת בין הכורים של חבל לאפוניה, על רקע ניסיונות ההנהלה להוריד את משכורות חלק מן הפועלים. אלה בוחרים בוועד-שביתה הדורש מו"מ בינו לבין ההנהלה, ללא תיווך האיגוד המקצועי, מו"מ שייערך לא בשטוקהולם אלא באזור המכרות עצמו.
בכל רחבי שבדיה מתחיל מסע התרמה לעזרת השובתים, שעובר לאחר זמן מה אף לדנמרק. בסוף ינואר, בעת שהשביתה נמשכת כבר כחודש וחצי, מתחזקת תנועת השביתות הבלתי-רשמיות בכל רחבי שבדיה. הן מתחילות להקיף את המפעלים הגדולים של שבדיה, בתוכם "וולבו" ו"סאאב". נשיא התאחדות המעבידים בתעשיות המכניות מצהיר: "איני חושב שתנועות אלה הן ספונטניות. להיפך, הנני משוכנע כי הן מתוכננות וכי קיים אירגון מאחורי כל זאת…"
לשביתות אלה השפעה עצומה על המצב ביתר ארצות סקנדינביה. ב-21 בינואר פורצת שביתה "פראית" באחת המספנות הגדולות בדנמרק. המצב מתפתח במהירות בארץ זו, השרויה מזה כמה חודשים במשבר כלכלי חמור. ב-2 בפברואר פורצת שביתה כמעט כללית בתעשייה הדנית, המקיפה למעלה ממאה אלף פועלים. בתחילת פברואר חוזרים עובדי המכרות בשבדיה לעבודתם, לאחר שמתגלים חילוקי דעות בין חברי ועד השביתה.
אולם כדור השלג שיצרה שביתה זו ממשיך להתגלגל. גל שביתות מתחיל לעבור על פינלנד, בעיקר בענפי התחבורה והקומוניקציה. בדנמרק ממשיכים בשביתתם 12 אלף עובדי מספנות וב-10 בפברואר יוצאים אלפים מהם להפגנה במרכז קופנהאגן.
בלגיה
בתחילת ינואר פורצת שביתה "פראית" במכרות הפחם באזור לימבורג, המקיפה קרוב ל-25,000 פועלים. דרישותיהם: ביטול ההסכם שהושג בין ההנהלה והאיגודים המקצועיים, הכולל העלאת שכר מתונה מאוד ותשלום תוספת שכר מיידית בשיעור של 15%.
כל ניסיונות האיגודים המקצועיים להשתלט על השביתה נכשלים, והפועלים בוחרים ב"ועד קבוע של המכרות". בסוף ינואר ובראשית פברואר מתנגשות קבוצות של שובתים עם המשטרה. 1,500 שובתים פורצים למשרדי האיגוד המקצועי הנוצרי ושוברים את השמשרת והרהיטים. אותו זמן פותחים בשביתה גם פועלי בתי-חרושת למכוניות של "פורד" ו"ג'נרל מוטורס". מספר השובתים בכל בלגיה מגיע לסך 36 אלף. ב-10 בפברואר עורכים השובתים הצבעה בה הם מחליטים להמשיך בשביתתם. למחרת, 5 שבועות לפרוץ השביתה, חוזרים לעבודה כ-10% בלבד מן הפועלים.
ברית המועצות
דברי האופוזיציה הדורשת דמוקרטיזציה של המשטר, והניסיונות לרהביליטציה של סטאלין בעתה אחרונה, מקבלים משמעות ברורה יותר על רקע קשייה הכלכליים ההולכים וגוברים של ברית המועצות. הביורוקרטיה הסובייטית חרדה פן בתנאי משבר אלה יימצאו הדים לאופוזיציה בקרב מעמד הפועלים. המשבר הכלכלי קשור בהשתלבותה הגוברת של ברית המועצות בשוק העולמי, ובהתקרבות הבלתי פוסקת לאימפריאליזם. בעוד שהמשבר עצמו הינו תוצאה של השתלבות הכלכלה הסובייטית בשוק העולמי, הנתון גם הוא במשבר חריף, הריהו גורר מצידו התקשרות נוספת לשוק העולמי, הכרוכה בביצוע "רפורמות" להגדלת הפריון. רפורמות אלה לובשות צורת התקפה על הישגי המהפכה (אבטלה, הרעת תנאי העבודה וכו').
ממדי המשבר נראים בסיכומי ההתפתחות בכלכלה הסובייטית שפורסמו לאחרונה. סיכומים אלה מראים כי רוב המטרות שהציבה בתחילת השנה, אף כי היו צנועות ביחס לאלה משנים קודמות, לא הושגו. התפוקה החקלאית היתה נמוכה ב-3% מזו של השנה הקודמת, וחלה ירידה אף בתעשייה המטלורגית. המטרות שהוצבו לשנת 1970 נמוכות אף מאלה שהוצבו לשנה החולפת. בעיות אלה העסיקו את ישיבות הוועד המרכזי האחרונות, בהן נמתחה ביקורת על ניהול הכלכלה מפיו של ברז'נייב. זה האחרון קיבל בימים אלה מכתב ממדען רוסי מפורסם, הקובע כי ביחסיה הכלכליים עם הארצות הקפיטליסטיות הפכה ברית המועצות בשנים האחרונות למספקת חומרי גלם ומייבאת מוצרים תעשייתיים מוגמרים.
טיב יחסים אלה בולט באופן ברור בהסכמים שנחתמו לאחרונה בין ברית המועצות לבין איטליה וגרמניה. הסכמים אלה מגיעים לסכומים של 200 ושל 400 מיליון דולר (ההסכם עם גרמניה הוא הגדול ביותר בכל ההסכמים בין שתי הארצות). גרמניה ואיטליה תספקנה לברית המועצות צינורות פלדה בהם יזרום הגז הטבעי שהיא תספק להן החל מ-1973. ספקיות ברית המועצות תהיינה חברות הענק בארצות אלה, בהן "פיאט", "מאנסמן" ו"טיסן". הבנקים הגדולים שלהן ילוו לברית המועצות את הסכומים הענקיים הדורשים למימון העיסקאות.
הפיליפינים
הפגנות אלימות, מהומות והתנגשויות דמים מתחוללות במנילה מאז סוף ינואר. ב-27 בינואר נערכה הפגנה בת יותר מעשרים אלף איש, רובם סטודנטים, לפני ארמון הפרלמנט, בו נכחו אותו זמן נשיא הפיליפינים מרקוס ואשתו. בהתנגשויות בין המפגינים לבין כוחות המשטרה נפצעים עשרות אנשים. דרישות המפגינים: פינוי הבסיסים האמריקאיים ורפורמות ממשלתיות, ביניהן הגדלה ניכרת של התקציב הממשלתי לאוניברסיטאות.
ב-30 בינואר נערכות התנגשויות נוספות בין מפגינים לבין "כוחות הסדר" ובהן נהרגים חמישה סטודנטים. אלפי סטודנטים משתתפים בהלוויית חבריהם הנרצחים. כדי להפיג את המתח העולה וגואה נסוגה הממשלה בפני כמה מתביעות הסטודנטים.
בראשית פברואר מפזרת עיריית מנילה את הגדוד המיוחד למהומות, שאכזריותו היוותה אחת הסיבות לפריצת ההפגנות ההמוניות. כמה ימים לאחר מכן עורך הנשיא שינויים בממשלתו ואילו מפקד המשטרה הלאומית מגיש את התפטרותו. בינתיים גוברות הדרישות להתפטרות הנשיא מרקוס עצמו.
מתרחב משבר הסטאליניזם
ועידת המפלגות הקומוניסטיות במוסקבה, באמצע השנה שעברה, הראתה באופן הברור ביותר כי הסטאליניזם הבינלאומי נכנס לתקופת משבר חמורה. החודשים שלאחר הוועידה החריפו תהליך זה, המתבטא בשורת משברים במפלגות סטאליניסטיות רבות. משברים אלה לובשים צורות שונות, אך כולם הם פרי המשבר הכלכלי והפוליטי המשולב העובר על האימפריאליזם ועל הארצות שבשליטת הביורוקרטיה, משבר שמצא את ביטויו הגבוה ביותר עד כה בשביתה הכללית בצרפת ובפלישה לצ'כוסלובקיה.
בוועידה האחרונה של המפלגה הקומוניסטית הבריטית התלכד מיעוט ניכר סביב התביעה לבטל את גינוי הפלישה לצ'כוסלובקיה. מיעוט זה התנהג משך כל הוועידה כסיעה, אירגן ישיבות נפרדות וישב במרוכז באולם הוועידה. במהלכה של זו התברר כי חלה לאחרונה ירידה ניכרת הן במספר חברי המפלגה והן במספר החתומים על העיתון של המפלגה "מורנינג סטאר".
בפינלנד, בה קיימת אחת המפלגות הקומוניסטיות החשובות במערב, התרחש מחזה דומה, כאשר המיעוט בוועד המרכזי, המונה קרוב למחצית חבריו, יצא בתביעה אולטימטיבית לבטל את החלטת גינוי הפלישה. אם תידחה התביעה, מאיים המיעוט להופיע ברשימה נפרדת בבחירות הכלליות שתיערכנה במארס 1970.
באוסטריה מתנהל מאבק סביב תיאורטיקן המפלגה, הפילוסוף מן האגף הימני, ארנסט פישר. עם הוצאתו מן המפלגה הולכים בעקבותיו שליש מחברי הוועד המרכזי וכל הנהגת הנוער הקומוניסטי, התומכים בו בשאלת צ'כוסלובקיה. המפלגה מפרקת את אירגון הנוער הקומוניסטי ומוציאה שלושה מחבריה מן הלשכה הפוליטית. משברים מתרחשים גם במפלגות הקומוניסטיות בשבדיה ובשווייץ. בזו האחרונה מוצאים מאות חברים משורות המפלגה וב-8 באוקטובר הם מתכנסים כדי לתאם את פעולותיהם.
משבר חריף במפלגה הקומוניסטית הגדולה ביותר במערב – המפלגה האיטלקית. ניצני הפילוג נראים כבר בוועידת המפלגה בראשית השנה שעברה. מניעת הפילוג אז יצרה אשליות בדבר אפשרות החזרת החיים הדמוקרטיים למפלגות הסטאליניסטיות, אשליות שהופרכו חודשים מספר מאוחר יותר. שלושת חברי הוועד המרכזי העומדים מאחורי הביטאון השמאלי "איל מניפסטו" מוצאים משורות המפלגה בעוון "אנטי-סובייטיזם".
בארצות כמו ספרד, פורטוגל ויוון מגיע המשבר עד לפילוגים ויצירת מספר מפלגות קומוניסטיות. ביוון הגיעו הדברים עד כדי סכסוך בין הרוב במפלגה, שתקף בחריפות את הפלישה לצ'כוסלובקיה, לבין המפלגה הקומוניסטית הצ'כית, אשר סגרה לאחרונה את משרדי הקומוניסטים היוונים בארצה. בהכרזת הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היוונית, בתגובה על צעד זה, נאמר בין השאר כי הוא "מהווה התערבות ברוטאלית בענייניה הפנימיים של המפלגה היוונית, בזמן שזו ניצבת נוכח הרדיפות הקשות של הדיקטטורה הצבאית-פשיסטית ועוברת משבר חריף שהוא, במידה רבה, תוצאה של התערבויות דומות של מפלגות אחיות מסוימות בענייניה הפנימיים".
לבסוף, יש להזכיר את המשבר במפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שהביאה, במסגרת ההכנות לוועידה שנערכה בראשית פברואר, לפתוח, ולו גם כדי חריץ דק, את עיתונה לוויכוח בין מגמות שונות. בוועידה עצמה הצליחה מנהיגות המפלגה להפנות את כל הוויכוח כלפי "האידיאולוג" שלה בעבר, גארודי, מייצג הזרם הימני, אשר סולק בתום הוועידה מן הוועד המרכזי.
ובישראל:
