הערה על הערה
"חותם" – דו השבועון של צעירי מפ"ם – הקדיש בחודשים האחרונים מקום נרחב לאירגון הסוציאליסטי הישראלי. גם מאמרים וגם הערות וגם מכתבים טיפלו ב"מצפן" ביד קשה. הניסיון שעשה אחד מחברי מערכת "מצפן" להשיב ל"האשמות" שהוטחו נגדנו, לא הצליח. שכן מערכת "חותם" החזירה את כתב-היד, הודיעה שתיאות לפרסם רק תגובה במדור המכתבים למערכת. בינתיים הודיעו עורכי "חותם" כי החליטו לסיים את ה"ויכוח" עם "מצפן" – עד להודעה חדשה.
להלן מכתבה של אחת מקוראות "חותם" בנושא זה, כפי שפורסם בגיליון מס' 19 (31.12.68):
הערות ותגובות
בגיליון האחרון (מס' 118) נתקלתי בהערה מעניינת מאוד, אשר באה מייד ובהקשר למכתבו למערכת של אהוד אדיב מגן-שמואל. אני מצטטת:
"במכתבו של הקורא אהוד אדיב, וכן ברשימתו של מרדכי כפרי (המתפרסמים בגיליון זה), רואה המערכת את הוויכוח עם (ועל אודות) 'מצפן', כמגיע לסיומו, עד להודעה חדשה".
מאחר ועקבתי אחר הוויכוח הנ"ל ("ויכוח": תגובה במספר מאמרים, על שני מכתבים קצרים למערכת. הרעיונות במקורם לא הובאו – וחבל) – שנראה לי חשוב וקצת יסודי יותר מאלה להם הורגלנו לאחרונה – מוצאת אני לנחוץ להעיר הערה על ההערה.
עד כמה שידוע לי קיימות שתי דרכים לחיסולם של חילוקי דעות שלא יושבו. האחת –הינה הדרך ה"סטאליניסטית" הידועה, להפסיק ויכוח באמצעים אדמיניסטרטיביים, קרי: להשתיק בכוח את הקולות המתווכחים, את שניהם, או על פי רוב רק את האחד מהם – האופוזיציוני.
הדרך השנייה לביטול חילוקי דעות נעשית על ידי הפרקסיס ההיסטורי. פשיטא, האמת ההיסטורית הוכיחה או הכחישה את הרעיונות שהיו טמונים בוויכוח. מכאן ואילך יהיה המשך ויכוח בנושא זה בגדר אנכרוניזם (ואל נקל ראש בכך: מנהיגים מזדקנים הופכים את הוויכוח האנכרוניסטי – לעתים קרובות – ללחם חוקם. גם כן איזה חוק פסיכולוגי, כנראה).
עכשיו ננסה למקם את הוויכוח הקונקרטי בו עסקנו לפי הקריטריונים שהוגדרו לעיל. ונתחיל דווקא מהנקידה השנייה, זו העוסקת באקטואליות של ויכוח זה.
מהמעט שהספקתי ללמוד, בזמן הקצר בו מתנהלים חילופי הדברים, הבנתי כי אחד הטיעונים העיקריים של "מצפן" הוא זה, המטיל ספק ואף שולל את ההנחה כאילו פתרו הציונות והמדינה היהודית את הבעיה היהודית. שהרי כך: ראשית, רוב מניינו (למעלה מארבע-חמישיות) של העם היהודי שרוי עדיין ב"גולה" או – לפי הגדרה אחרת – בריכוזים האחרים של העם, שאינם מדינת ישראל. שנית – הריכוז היהודי השרוי, כנראה, בסכנה הגדולה ביותר לקיומו, הוא דווקא מדינת ישראל.
ועוד: אם – לפי בורוכוב – נועד ריכוזו של העם היהודי במולדת משלו לסייע לתהליך מלחמת המעמדות ולאפשר קירובה של מהפכה סוציאליסטית, הרי נראה לי, כי התהליך שהתפתח הינו תהליך של התרחקות עקבית מן המגמות האלה. לא רחוק היום בו נעמוד על סף פאשיזם (פשוטו כמשמעו) בארצנו – הקטנה כגדולה. ואנחנו הרי בוחנים את הבעיות בפרספקטיבה סוציאליסטית.
איני כה בקיאה בפרטי-פרטיו של ויכוח זה, אולם במבט כללי, כך נראות לי הבעיות.
מכאן אפשר ודאי להבין, כי אני חלוקה ואמשיך לחלוק על כל אלה אשר יטענו כי עבר זמנם של חילוקי דעות יסודיים אלה.
נראה לי גם, שמתוך תוכנה של הערת המערכת משתמע, כי לא חוק ההתיישנות הוא שחל על ויכוחנו זה ("…כמגיע לסיומו, עד להודעה חדשה"?).
ובכן, מה עלי להסיק?… נקווה שטעיתי…
יהודית שכטר
רמת-גן
* * *
מבלי להתייחס לתוכן מכתבה של הקוראת שכטר, מציעה מערכת "מצפן", בהזדמנות זו, לחדש את הוויכוח בין האירגון הסוציאליסטי הישראלי לבין מפ"ם. לצורך זה מציעה המערכת, כי שני הביטאונים, גם "מצפן" וגם "חותם", יקציבו מעל דפיהם מקום לדעות היריב. נפרסם אנו את דעותינו ב"חותם" ויפרסמו צעירי מפ"ם את דעותיהם ב"מצפן". כל מערכת תהיה רשאית, כמובן, להגיב על פרסומי היריב כרצונה, אך קוראים כמו יהודית שכטר יוכלו בדרך זו לקבל תמונה מדויקת על פרטי הוויכוח, מבלי שיצטרכו לעסוק בניחושים.
חשבון הדמים
מקצה העולם ועד קצה תקפו החודש נציגי ישראל על ימין ועל שמאל: הם הוקיעו את האפיפיור, זעמו על דה-גול, כעסו על ג'ונסון, רטנו על קוסיגין. הם גילו לנו, כי העולם בו אנו חיים הוא עולם ציני ואכזר, עולם שבו אף אחד לא מתרגש מהריגתו של ישראלי באתונה, אך כולם זועמים על השמדת מטוסים בביירות.
הנוסחה הזאת – לפיה שווה מנוע של מטוס יותר מחיי אדם – היתה בשימוש גם בפיו של נציג ישראל באו"ם, וגם בפי שר החוץ. כן החזיקו אחריהם רבים מהעיתונאים. הגדיל לעשות בשטח זה העיתונאי עמוס קינן, שברשימה ב"ידיעות אחרונות" (3.1.69) תיאר את ההלוויה שערכו נציגי ההון הגדול, ביחד עם האפיפיור ואחרים, למטוס לבנוני אחד. הוא סיים את הרשימה בשני משפטים עצובים: "בפינה רחוקה מאוד, מחוץ לגדר, נקבר מהנדס ישראלי שנרצח. אלוהים מחה דמעה חרישית והחזאי הודיע שיהיה גשם".
נוגע ללב, לא? מרגש, נכון? אלא שלא קינן, ולא שום נציג אחר של ישראל הרשמית, לא זע ולא נע ולא צייץ ולא ציפצף, כשבאותו שבוע בדיוק בו דנה מועצת הביטחון בפשיטה הישראלית בביירות, נורו למוות שניים מתושבי חברון. וגם הם מתו על לא עוון בכפם. וגם עליהם לא דיבר האפיפיור. וגם אותם לא הספיד דה-גול. וגם את זכרם לא כיבד ג'ונסון. וגם עליהם לא הצטער קוסיגין.
הם פשוט "נורו בטעות". אנשי משמר הגבול עצרו צעיר שנראה להם כי אינו שפוי בדעתו. הלה ניסה להימלט ואנשי המשמר פתחו באש. הצעיר נורה למוות וארבעה עוברי אורח נפצעו. אחת הפצועות נפטרה זמן קצר לאחר מכן. המקרה אירע לאור היום, בשעות הבוקר, ליד מערת המכפלה, ביום האחרון של השנה שעברה.
כנראה שצריך לתקן את הנוסחה שלמעלה: מנוע של מטוס חשוב יותר מחיי אדם, אבל חיי יהודי חשובים יותר מחייו של ערבי.
אינטרנציונל ה"משחררים"
"התנועה לסיפוח השטחים המשוחררים" פירסמה ב-5 לינואר מודעה חדשה ב"הארץ", בה נאמר:
"נחדל לדבר אל ארצות-הברית בשפה בלתי משכנעת. נחדל לומר: תימכו בנו – מינעו סכנה מישראל! עלינו לומר לארה": אם לא תתמכו בנו ללא סייג, ואם לא תרתיעו בתוקף את הרוסים – אתם תהיו הנפגעים! אתם תורחקו מהמזרח התיכון! תגבר הסכנה הרוסית לארצות-הברית!"
אלה הם בדיוק נמרץ הנימוקים של תנועות דומות – לסיפוח ול'שיחרור" – בדרום-וייטנאם, בדרום-קוריאה, בפורמוזה ובגרמניה המערבית!
ציוני כל המפלגות התאחדו!
בשבוע הראשון של השנה החדשה נפל דבר בעין-חרוד (איחוד): לראשונה בהיסטוריה הציונית הוזמן מנהיג "חרות" מנחם בגין להרצות בקיבוץ ותיק. דברי ברכה וחיבה הרעיף כל צד על משנהו, וכולם יחדיו שקעו בהרהורים על העבר, נזכרו ב"יריבות" ששררה ביניהם פעם, כשמפא"י והרביזיוניסטים חירפו האחד את השני. ואז פסק בגין:
"בדרכים שונות הגענו אל המטרה – שנינו יחד יושבים על הירדן!"
מחיאות כפיים סוערות.