אט-אט, אבל בוודאות, נחשפת לעין כל העובדה שהמשטר הנוכחי מהווה "דרך ללא מוצא". עוד לא ברור לגמרי מהו אורך הדרך, מהו "אורך הנשימה" שנותר למשטר הנוכחי, אבל שוררת הרגשה שקיצו ממשמש ובא. המדיניות הציונית, אשר שורשיה נעוצים במחצית השנייה של המאה הקודמת, הופכת יותר ויותר אנכרוניסטית במחצית השנייה של המאה הנוכחית.

מתרבים החוגים המחפשים אלטרנטיבה למשטר הנוכחי. לרבים כבר ברור שכך אי-אפשר להמשיך; השאלה היא מה הלאה? מה יבוא במקום?

המשטר הציוני בארץ "יושב" על מבנה כלכלי מסוים. אין חולקים על כך שמבנה זה אינו איתן. להיפך, אפילו הממשלה מכריזה יום-יום, שהנה – "חמש דקות לפני שתים-עשרה" – אנו עושים מאמץ להציל את המשק. החולקים על הממשלה ועל המשטר, חושבים שהוא כבר עבר את השעה "השתים-עשרה".

הנס הכלכלי

מהו הסוד הכלכלי שאיפשר את ה"פיתוח" תחת המשטר הציוני? התשובה ידועה: עלייה והון.

הדחיפה הראשונה ל"פיתוח" הציוני באה עם גלי העלייה של שנות השלושים שנגרמו על ידי עליית משטרים ריאקציוניים ואנטישמיים באירופה. רבים מאנשי המעמד הבינוני הבורגני היגרו אז לארץ ישראל. הגירתם הביאה לתהליך של בנייה, אשר יצר "פרוספריטי". תופעה זו נשנתה לאחר הקמת המדינה, אלא שהפעם גויס עיקר ההון בקרב יהדות העולם המערבי, בצורת תרומות או השקעות, או בצורת "שילומים" מגרמניה המערבית.

הפיתוח, מצידו, מושך הון. בעקבות ההשקעות, עולים מחירי הקרקעות ופורחת הספסרות. הון מבחוץ, המחפש רווחים קלים בעסקי קרקעות, מוצא דרכו למשק. שוב מתרחבת הפעילות הכלכלית – בייחוד כשהספסר העיקרי באדמות הוא הממשלה המבטיחה לבעלי ההון קרקע זולה (אותה קיבלה בחינם – לאחר שנפטרה בדרך זו או אחרת מבעלי הקרקעות הקודמים – הערבים).

הצמיחה הכלכלית יונקת ממקורות-חוץ. המבנה הקפיטליסטי שייצר "המפעל הציוני" הוא תולדה של עובדה זו. זה אינו קפיטליזם שגדל בכוחות עצמו, תוך ניצול אוצרות הטבע והאדם המקומיים.

המוטו של המשק הציוני הוא "גיוס הון". זהו בסיסו. ולכן בסיסו אינו בארץ, ואינו באזור בו הוא מתפתח.

"הבראת המשק"

כפי שכבר ציינו בתחילה, ראשי המשטר מכירים בעובדה שמבחינה כלכלית נתון המשטר בסכנה. לכן הם מרבים לדבר על "הבראת המשק".

תלות המשק בזרם של הון זר מתבטאת בגירעון עצום במאזן המסחרי.

בשנים האחרונות, נע הגירעון סביב חצי מיליארד דולר לשנה. אם נתרגם את הדולרים, במונחים ריאליים, ללירות (1 דולר = 5 ל"י), נקבל גירעון של 2.5 מיליארד לירות ישראליות – שהוא כמחצית התקציב הלאומי לשנה הבאה.

מהי התוכנית הכלכלית שמציעה הממשלה? לפי עצת כלכלניה, יש לעשות שני דברים: א. להוריד את רמת החיים של הפועלים (כפי שמציע למשל דוד הורוביץ: הורדת שכר של 15%); ב. לחשוף את התעשייה והחקלאות בפני יבוא מתחרה. וכך מנמקים הם את עצותיהם: הורדת רמת החיים של הפועלים תביא לירידת הוצאות הייצור ועל ידי כך לעליית כושר התחרות של הסחורות הישראליות בחו"ל. חשיפת מוצרים ליבוא תכריח את התעשיינים לייעל את מפעליהם ולהפנות חלק מהייצור ליצוא, או לעבור לענפים בהם יש למשקל הישראלי יתרון יחסי.

הבה ונבדוק עצות אלה. ראשית, הורדת רמת החיים של הפועלים תצמצם את השוק הפנימי (אין אנו דנים כעת במשמעות הסוציאלית החמורה של צעד זה). ידוע שהתעשייה המודרנית מבוססת על שוק גדול (אם לא לומר ענקי). אין לקיים תעשייה בלי השוק הטבעי שלה – דהיינו השוק המקומי. היצוא, שהוא דבר משתנה ותלוי בשוק העולמי, יכול לבוא בדרך-כלל רק במקום שני לאחר השוק המקומי. צמצום השוק המקומי הדל (סך הכל 2.5 מיליון צרכנים) הוא ממש מעשה איוולת. בחגיגה שנתקיימה ב"בית מעריב" יצא שר המסחר והתעשייה, מר שרף, נגד ההימנעות "הפסיכולוגית" מקניות, ובעד מסע פרסום יעיל להגדלת הצריכה. ההימנעות מקניות גורמת, לפי שרף, לאבטלה. אם-כן, ממה נפשך אדון שרף: האם אתה בעד "הורדת הוצאות הייצור על ידי אי-תשלום תוספת יוקר ואפילו הורדת שכר" – ואז ממילא מצמצמים את הקניות (זה לא פסיכולוגיה, זה כלכלה!) – או האם אתה בעד הגברת כוח הקנייה?

ומה בדבר "מדיניות החשיפה"? גם זוהי עצה אשר, בתנאים הקיימים, כמוה כחיסול המשק הישראלי. כמעט שאין כיום בארץ תעשייה רצינית היכולה להתחרות בתעשיית-חוץ מבחינת היעילות והיקף הייצור. ידוע שיעילות הייצור תלויה בגודלו. ככל שמייצרים בכמויות גדולות יותר, כלומר, עבור שוק גדול יותר, כן קטנות הוצאות הייצור ליחידה. ושוב, ישראל המבודדת, עם אוכלוסייתה הקטנה, אינה יכולה להתחרות (בלי מכסי מגן) בתעשיות של הארצות הקפיטליסטיות המפותחות.

ישראל, כחלק מהשיטה הקפיטליסטית, אינה יכולה להגיע להבראה כלכלית. היא תמשיך להיות תלויה בחסדי ההון הזר ובסיוע של מעצמות המערב.

הייתכן קפיטליזם לא ציוני?

בין שוללי המשטר הציוני יש אנשים אשר באופן עקרוני דוגלים במשטר קפיטליסטי, או במשטר של "יוזמה חופשית", כפי שהוא קרוי בפיהם. ביטוי מובהק לכך ניתן על ידי תנועת "העולם הזה – כוח חדש". בוועידת תנועה זו נתקבלו עקרונות כלכליים בדבר "עידוד היוזמה הפרטית", "צמצום ההתערבות הפיזית של התכנון הממלכתי עד למינימום" וכו'. לפי גרסה זו, ניתן לשקם את המשק הישראלי מבלי לערער את בסיסו הקפיטליסטי.

כידוע, הכלכלה קשורה בפוליטיקה. על-מנת להפיל את המשטר הציוני בארץ, דרוש כוח פוליטי: כוח אשר יישען על שכבה או שכבות חברתיות; כוח אשר ייצא נגד הממסד (אסטבלישמנט, באנגלית) הקיים. רוב הבורגנות הישראלית קשור בצורה זו או אחרת במשטר הציוני. זוהי אוטופיה רחוקה מהמציאות להניח שדווקא בורגנות זו – הניזונה בחלקה הגדול מזרם הכספים שמגייס המשטר הציוני – תצא נגד משטר זה. אולם, לצורכי הוויכוח, נתעלם מנקודה פוליטית זו. נניח שחסידי "היוזמה החופשית" מבין אנשי "העולם-הזה" הגיעו לשלטון בארץ. כיצד יבריאו את המשק? על מה תתבסס הכלכלה אז?

כידוע, ישראל אינה ארץ עשירה באוצרות טבע. ואפילו היתה עשירה – היתה זקוקה להון רב לשם פיתוח אוצרות אלה. כפי שראינו, אין בארץ הון רב שנוצר כאן. ברגע שיופל המשטר הציוני, ייפסק מירב זרם ההון (אם עדיין יהיה זרם כזה, ברגע הפלתו). אז יתגלה שלמעשה לבורגנות המקומית אין יכולת כלכלית לבצע את הפיתוח. הבורגנות יכולה לבצע פיתוח רק על חשבון משהו. היא זקוקה לרווח גדול. בארצות אירופה הוותיקות בוצע הפיתוח על ידי נישול האיכרים מאדמותיהם, הפיכתם לפרולטריון עירוני, וניצולם האכזרי בתנאים תת-אנושיים. לכל מי שאיננו יודע על כך, נציע לעיין בספרות על המאה התשע-עשרה (זולא, למשל).

ארצות אחרות (דרום-אפריקה, רודזיה) התפתחו על ידי ניצול גזעי מחריד. מה יהיה מניע הפיתוח של הבורגנות הישראלית החלשה לאחר שתנותק מזרם הכספים של המשטר הציוני?

חסידי "היוזמה החופשית" רואים לנגד עיניהם את הדוגמה של ארצות הברית. אבל רק עיוור ושוטה יוכל להשוות את ארצות הברית, הארץ הענקית בעלת אוצרות הטבע העשירים ביותר – עם ישראל. נוסף לכך, גם בארצות הברית בוצע הפיתוח על ידי ניצולם של המוני מהגרים דלים (אירים, איטלקים, כושים, יהודים ממזרח אירופה, מכסיקנים, פורטוריקנים וכו').

יתר-על-כן, ישראל שוכנת במערב אסיה, שהוא, לכל הדעות, אזור לא מפותח. מתנגדי הציונות כולם מאוחדים בדעה שעל ישראל להשתלב בקרב מדינות האזור. אולם, על מדינות אלה עובר תהליך אשר במוקדם או במאוחר יביא להקמת משטרים סוציאליסטיים. כיצד, אם כן, תשתלב ישראל קפיטליסטית בתוך רקמה של משטרים סוציאליסטיים? מבלי לדבר על הניגודים הפוליטיים שינבעו מכך, הדבר אינו אפשרי מבחינה חברתית וכלכלית.

משטר קפיטליסטי לא ציוני בארץ זהו קרח צלוי!

כל המתכוון ברצינות להחליף את המשטר הציוני בארץ, חייב לחשוב על אלטרנטיבה סוציאליסטית.