עברו הרגעים הסנסציוניים של "המהפכה התרבותית", והגיעה העת לערוך סיכום עראי. נעזוב לנפשם את אלה המתייחסים אליה מנקודת-ראות בלתי-עקרונית: ‏העיתונות הסטאליניסטית הבינלאומית הקשורה בקרמלין היא אולי הרעשנית ביותר בנדון, ודי בעובדה זו כדי שנידרש להקפדה חמורה בניתוח ‏מהלך המאורעות בסין. שהרי, אדונים אלה, אשר לא התביישו מלערב את קטורתם שהעלו לסטאלין בדמם של חברי המשמר הלניניסטי הוותיק; אלה אשר קבעו כי סטאלין הוא "הפוסק העליון בתחומי המדע, התרבות והאמנויות"; ‏אלה אשר התפלשו לרגליו ביום הולדתו ה-70; אלה אשר ניבלו את פיהם בהוקיעם את "הכלבים השוטים, הצפעים העגבנים" של משפטי מוסקבה, סופיה, בודפשט ופראג, ואשר צרחו במקהלה: "יחי סטאלין!‏"; ‏אלה, אשר טבלו את ידיהם לתוך מי-הכלור של ה"דה-סטאליניזציה", וטבלו אותן מיד אחרי כן לתוך דמם של מהפכני האוקטובר ההונגרי; ‏לכל אלה, המושכים עט ב"וורקר", ב"הומניטה", ב"פראבדה", ניתנה ההזדמנות לעקם אף, ולהופיע קבל עם כאנשים מתורבתים: "הראיתם מה מעוללים הסינים האלה? הבוז לפולחן מאו ולשטויות המתלוות אליו!"

‏לא. חלקנו לא יהיה עם מטיפי-המוסר החדשים האלה. אנו ניגש לעניין זה כמארכסיסטים. כי הביקורת שלנו אין יעודה לשרת את האינטרס השוטף של הביורוקרטיה הסובייטית, אלא את האינטרס החיוני של מעמד הפועלים הבינלאומי, שהמהפכה הסינית היא חלק ממנו. האינטרס של המהפכה הפרולטרית הסינית – ­אשר תפיסת השלטון על ידי צבאות מאו היוותה רק את התחלתה – הוא המדריך אותנו כאן.

המשבר בהנהגה הסינית

נקודה ראשונה נראית כיום ודאית. אין שום יסוד להניח כי לייזום "המהפכה הפרולטרית" קדמו מתיחויות חברתיות בארץ. אמנם סימנים מבשרים הורגשו כבר בקיץ 1965‏, עם ביטול הדרגות בצבא, ועם פרסום מאמרו הידוע של לין-פיאו; ‏אולם רק אחרי ישיבתו היוצאת-מן-הכלל של הוועד המרכזי באוגוסט 1966‏, החל השלב רב-הרושם הזה של גיוס "המשמרות האדומים". במלים אחרות, "המהפכה התרבותית" אינה מאורע הקשור בתנועה חברתית, ששורשה במתיחויות גלויות בין הביורוקרטיה השלטת לבין ההמונים, אלא היא ביטוי ישיר של משבר פנימי בתוך ההנהגה הסינית.

‏ברור שהמתרחש בתוך ההנהגה אינו תלוש מהיחסים החברתיים, ובמקרה הנדון יש באמת להסביר את המשבר בהנהגה הסינית על ידי גורמים רבים המשתלבים זה בזה; ‏אבל אין להסבירו על ידי לחץ שהופעל עליה מצד ההמונים.

‏המשבר חמור – החמור ביותר מאז עלתה המפלגה הקומוניסטית הסינית (מק"ס) ‏לשלטון. המסמכים אותם פרסמה הקבוצה המנצחת מודים בכך, כאשר הם מצהירים, ש"הבורגנים", "הרוויזיוניסטים" המסוכנים ביותר, הם אלה הנמצאים במפלגה, לא אלה העומדים מחוצה לה. ישיבת אוגוסט של הוועד המרכזי נמשכה תריסר יום – עובדה שיכולה להפתיע כשלעצמה; ‏מה גם שמוסד זה לא כונס זה כבר שנים רבות. אלה הם סימנים למאבק פנימי קשה בתוך המוסדות העליונים של הביורוקרטיה. ברור ‏שחברי השורה של המפלגה לא נקראו להשתתף בוויכוח ובהחלטות: כך הוא הנוהג בכל המפלגות הסטאליניסטיות. נוכל להסיק, אם-כן, שאת "המהפכה התרבותית" יזמה קבוצה אחת בצמרת, כדי להבטיח את ניצחונה, ועל-מנת לדכא את יריבותיה; ‏יזמו את "המהפכה" ‏מלמעלה והיא נתונה לפיקוח הדוק ומכוונת מגבוה. פרשת "המשמרות האדומים" היא תופעת-לוואי, אף כי חשובה מאוד. אלא שהיא אינה משנה במאומה את העובדה היסודית: מקורה של "המהפכה התרבותית" – במשבר בהנהגה הסינית.

‏הרקע למשבר

הבסיס לשגשוגו הממושך של משק ארצות הברית הוא התפשטותו המנצחת של האימפריאליזם האמריקאי על-פני כדור הארץ, מזה 25 שנה. לאחר שאימפריאליזם זה ירש את תחומי ההשפעה של בריטניה והולנד ובחלקם של צרפת, באירופה, בדרום-אמריקה, באפריקה ובאסיה (הודו, אינדונזיה וכמעט כל הודו-סין לשעבר), לאחר שהוא ‏כבש את כל האימפריה היפנית ושולט ללא עוררין על כל אזורי האוקיינוס השקט – היה המשק האמריקאי מסוגל לייצא הון וסחורות בלא שום הפרעה, לכל גזרות העולם, ולהיפך – רווחי-על, השומרים על שער רווח ‏גבוה בתוכו.

ובכל זאת, התברר כי סתירותיה העמוקות של השיטה הקפיטליסטית לא נפתרו. ייצוא ההון המוגבר, במיוחד לעבר השוק האירופי המשותף, גרם להתכווצויות במאזן התשלומים ובמלאי הזהב. מאז 1960‏, חיה ארצות הברית תחת האיום הסמוי של פיחות הדולר, שמשמעו ערעור כל מערכות העולם הקפיטליסטי.

‏הידוק מרחב האפשרויות של משק ארצות הברית הביא לנוקשות באיסטרטגיה הבינלאומית שלה. כזכור, תמך האימפריאליזם האמריקאי בתנועות לאומניות רבות (מסוקרנו ועד לפ.ל.ן האלג'ירי). מאז 1960 ‏חל מפנה במדיניותה, המתבטא בעקשנות ארצות הברית כלפי קובה, מעשיה בקונגו, בברזיל, בסאן-דומינגו, ומרחץ הדמים באינדונזיה.

‏הגל הריאקציוני השוטף את העולם הקולוניאלי, במיוחד מאז הפיכת אפריל 1964 ‏בברזיל, מהווה משקל-נגדי למציאות הבסיסית החדשה, המתחילה לשרור בארצות הברית: האמרת היוקר, אינפלציה מוגברת, שביתות פראיות בענפים רבים (תעשיות-האוויר, המכוניות, הטלפון, רכבות ...), שביתת הקנייה בסופרמרקטים שהוכרזה על ידי עקרות-הבית במאה ערים, עם הקמת מיטות-שביתה ומשמרות ליד החנויות... מדד המניות הרשומות בוול-סטריט ירד לרמה של 1964. כל אלה מאיצים בשליטים, כדי שימצאו שדות חדשים להשקעות-הון; האם מפליא הדבר, אם פוזלים הם לעבר המרחבים העצומים המיושבים על ידי 600 ‏מיליוני הסינים?

‏לאחר שהיא האמינה בניצחונו הקרוב של הווייטקונג, נמצאה ההנהגה הסינית בפני מצב חדש לגמרי כאשר, בקיץ 1965‏, התגייסה ארצות הברית כליל, בעזרת אמצעים כבירים. אפשר להניח כי היא הועמדה בפני הברירה הבאה: "מדרום-קוריאה ועד לתאילנד, דרך יפן, הונולולו ויתר בסיסי האוקיינוס השקט, הציבה ארצות הברית מערך צבאי העולה אולי על מיליון איש, האם נחכה עד שכוחות אלה יפלשו לתוך שטחנו, או נכין, כבר עכשיו, את אמצעי ההתגוננות מפניהם?" ובכך, ‏פרסמה סוכנות הידיעות הסינית, בסוף ינואר 1966‏, שבתחילת אותו חודש נתכנסה ועידה צבאית חשובה, וזו לשון ההחלטות: "חייב הצבא לחזק את הכנותיו כדי להיות מוכן לשבור, בכל עת, התקפה אימפריאליסטית מצד ארצות הברית". "יומון העם" פרסם את ההודעה תחת כותרת גדולה: "לזרז את תכונתנו הצבאית... עלינו להיות מוכנים להיאבק באימפריאליזם האמריקאי בהקדם, ובקנה-מידה רב". הסיאו-הואה, המנהיג המפלגתי של הצבא, נאם באותה ועידה ואמר: "ארצות הברית מעבירה לאסיה את מרכז-הכובד באיסטרטגיה שלה... האימפריאליזם האמריקאי התייצב בעקשנות נגד העם הסיני... הוא תמיד רצה לכפות עליו מלחמה, ולפתוח במאבק כוח ‏איתנו... עלינו להטביע את המתקיפים האמריקאים באוקיינוס של מלחמה עממית... עלינו להתכונן לכך בכל התחומים, ובראש וראשונה בכל העבודה הרעיונית והפוליטית..."

‏במלים אלה טמון הסוד למשבר בהנהגה הסינית. ‏הנהגה זו יודעת שברית המועצות לא תיחלץ לעזרתה של סין. אותה קבוצה בתוך ההנהגה הנשענת על הביורוקרטיה המפלגתית-הצבאית (הוועדה הצבאית של הוועד המרכזי, והמחלקה הפוליטית של הצבא) החליטה להגיב לפי הקו ‏הבא: הכנת העם הסיני מבחינה נפשית ופוליטית למלחמת גרילה כללית; ניסיון לחיסולם השלם או החלקי של כוחות בורגניים-באמת, העלולים להיהפך, במקרה של מלחמה, לנקודות התרכזות של גיס חמישי. שהרי יש לזכור כי המשטר של פקין שמר על זכויות-היתר של "קפיטליסטים לאומיים" רבים, המקבלים (למשל, בשאנחאי) רנטות שנתיות קבועות בסך של מיליוני יינים על חשבון מפעליהם שהולאמו.

‏סיכוי זה של מלחמת גרילה הוא שפילג את ההנהגה לשלוש קבוצות החופפות שלוש חטיבות בשכבה הביורוקרטית הסינית.

‏למוקד מחלוקת זה ניתוספו גורמים בינלאומיים אחרים. במשך השנים האחרונות, ספגה הדיפלומטיה הסינית מפלות כבדות: ‏נסגרו רוב נציגויותיה בדרום-אמריקה ובאפריקה; ואינדונזיה, אותה מדינה ששמה הלך לפניה כבת-בריתה של סין, נוקטת עתה קו אנטי-סיני קיצוני. נראה שעובדות אלה קבעו לא מעט במאבק הבין-סיעתי.

השתלשלות "המהפכה התרבותית"

‏ניתן לחלק את "המהפכה" לשני שלבים: אחד שהתחיל בקיץ אשתקד והסתיים בינואר השנה, ובו ניצחה קבוצת לין-פיאו את הביורוקרטיה הצבאית המובהקת; ושלב שני שטרם הסתיים.

‏כאמור, נתפלגה הביורוקרטיה השולטת לשלושה אגפים, מול הצורך בתגובה מהירה נוכח איום הפלישה האימפריאליסטית; אגף, בו התרכזו קבוצות מסוימות של הצבא; אגף שני, שבראשו עומד לין-פיאו, והמייצג את הקומיסארים המפלגתיים הרבים שבתוך הצבא; ואגף שלישי, המהווה כוח רב, היות שהוא מרכז סביבו את שכבת המנהלים המפלגתית והטכנאית.

‏הקבוצה השולטת עכשיו, זו של לין-פיאו, החליטה להדק את פיקוחה ולהשתלט כליל על הצבא. עבורה היה הדבר הכרחי, מאחר שבסיסה החברתי (ולכן, כוחה הפוליטי) צר בהרבה מזה של הקבוצה השלישית. רק לאחר שהיא "אילפה" אותם, היה לאל-ידה לגייס את הצבא וביטאוניו, כדי לנהל את המערכה הנוכחית.

‏זכור לנו עדיין כיצד בדצמבר-ינואר האחרון, הפסיק פתאום "יומון צבא השחרור" להופיע, וכאשר התחיל שוב, רק העתיק מאמרים מ"יומון העם"; ‏ולאחר כמה זמן, שוב לפתע, נתחלפו היוצרות. "יומון צבא השחרור" מ-2 ‏באוגוסט מגלה פרטים על המאבק שאיפשר את "חיסולם של נציגי הבורגנות שתפסו עמדות חשובות בצבא".

‏הרקע למאבק מובן. הקבוצה הצבאית הבכירה רצתה שתובטח לה יד חופשית בתחומה-היא, והתנגדה להתערבות הביורוקרטיה המפלגתית-הצבאית (במקרה זה, הוועדה הצבאית של הוועד המרכזי), אשר רצתה לארגן את הצבא מחדש, כדי להכשירו למלחמת גרילה ולהפכו לקאדר לאומה כולה, ומאידך גיסא להפכו לכלי-נשק נגד הקבוצה השלישית.

‏הגילוי הראשון למאבק היה ביטול הדרגות בצבא – צעד חשוב לשבירת כוחה של הקצונה. גילוי שני הוא מאמרו המפורסם של לין-פיאו, שהתפרסם ב-2 ‏בספטמבר אותה שנה, אשר הפך אותו ל"הוגה-הדעות" הרשמי של הצבא, ונתן ביסוס "רעיוני" למאמציו: ‏"את האימפריאליזם ניתן לשבור רק על ידי מלחמת-גרילה, על ידי גיוס כפרי העולם נגד ערי העולם". דהיינו, בשפה מובנת לכל, על הצבא חסיני לפשוט את אופיו המקצועי-למחצה, ולהיהפך לקאדר ישיר עבור האומה כולה. אותו פלג של הביורוקרטיה המפלגתית שנשען על "הקומיסארים" הצבאיים, נחל את נצחונו המלא על הקצונה בינואר, עם כינוסה המוזכר של ועידת המחלקה המדינית שליד הצבא. ועידה זו הכינה את סילוקם של הרמטכ"ל לו ז'וי-צ'ינג וראש הצי הסיאו צ'ינג-קואנג, ונסתיימה עם פרסום ההודעה הבאה: ‏"העמדה הכללית שנתקבלה בוועידה היא, שהעיקרון של הבחינה הראשונה, כפי שנוסח על ידי החבר לין-פיאו, תואמת את משנתו של היושב-ראש מאו צה-טונג... לבצע את העיקרון שאת העניינים הצבאיים מנהלת המפלגה, ולחזק את השליטה המוחלטת של המפלגה על הצבא. גרעין ההנהגה והאחדות ביחידה הוא הסניף של המפלגה".

‏לא נוכל לדעת מה היתה המדיניות המוצעת בפי הקבוצה המנוצחת, אולם יש להניח, כי היא דרשה התקרבות אל הקרמלין. כך מלמד אותנו "הומניטה", עיתון המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, שב-11 ביוני גילה "יומון העם" בסקירה על הטיהורים, שמיניסטר ההגנה, פ‏נג-צ'יאי, שקדם ללין-פיאו, הצהיר: "הצבא הסובייטי הוא המהפכני, המודרני והמתקדם ביותר". יש להניח שאותה קבוצה גם ביקשה הסתמכות על הגורם הצבאי-הטכני, ומכאן ההצהרות הרשמיות החוזרות ונשנות: "אנו מסתמכים על הגורם האנושי, על הגורם הפוליטי. זוהי הפצצה האטומית המוסרית שאנו בלבד מחזיקים בה".

‏אולם, הסתערות זו על עמדות הפיקוד בצבא היתה רק הכנה למסע קשה הרבה יותר, והוא ההתמודדות הגלויה עם הביורוקרטיה המפלגתית העירונית, ועם חוגי הטכנאים, הכלכלנים והאקדמאים בכלל.

‏הופיעו כאן יסודות ישנים יותר, כגון הסכסוך הבסיסי, שמקורו עוד בתקופת "הקפיצה הגדולה קדימה", אשר גרמה להלם שממנו טרם התאוששו חוגי כלכלה מסוימים. עם השיפור היחסי שחל במצב הכלכלי ברחבי סין במשך השנים האחרונות, הסתמן פער בתוך הביורוקרטיה השולטת, ונוצרה שכבה טכנוקרטית מובהקת, שאמנם איננה מגובשת כמו זו שבברית המועצות או בצ'כוסלובקיה, אבל די היה בה כדי לעורר נגדה את "הקומיסארים" של לין-פיאו. לנגד עיניהם עמד התקדים הסובייטי: ‏היווצרות ביורוקרטיה כלכלית צרופה, המבקשת להגדיל את סמכויותיה על חשבון החוגים האחרים בשכבה השולטת (וזו משמעות הרפורמות המוצעות על ידי ליברמן-נמצ'ינוב-טרפזניקוב), וכן להגביר בקרב הביורוקרטיה עצמה, בשעה שזו זקוקה דווקא להנאות החומריות שלה. כאן יש מגמה מפוררת לליכוד מוגבר נוכח סכנת הפלישה האימפריאליסטית. כל "ליברליזציה" היתה לצנינים בעיניה של קבוצת לין-פיאו, מאחר שפירושה חלוקת סמכויות מחודשת, בעוד שקבוצה זו חתרה לכיוון ההפוך: ‏חיזוק פיקוח המנגנון המפלגתי-צבאי, שסמלו היה מכאן ואילך "עליונותה של מחשבת מאו".

‏יצוין כאן, כי בהתקפה זו של קבוצת לין-פיאו משמשים יסודות שונים בערבוביה: כך, לדוגמה, חוזרת הטענה בפיה, כי היתה קיימת סכנה של "חוגי פטיפי". זכור לנו, שאת חוגים אלה הקימה המפלגה ‏הקומוניסטית ההונגרית, כדי שישמשו שסתום ביטחון לזעם העם, והם נהפכו במהרה למוקדי האופוזיציה, שאירגנה ב-1956 ‏את המהפכה. טענה זו של הקבוצה המנצחת מצביעה על קיום יסודות אופוזיציוניים שמאליים. כך נודע לכותב שורות אלה על קיום בית-סוהר בפרברי פקין, שבו כלואים מאות אסירים פוליטיים צעירים, שנענשו לשנים רבות של עבודת-פרך על סירובם להכות על חטא.

‏משום מה, מקשרים גם הפרסומים הרשמיים את פנג-צ'ן (ראש העיר פקין שטוהר, ואשר, לפי שמועות מסוימות, יועמד לדין) בשמה של ליו הסי-ליאנג, אותה סטודנטית, שהתייצבה בראש התקוממות הצעירים בתקופת "מאה הפרחים" ב-1957‏, ואשר ערכה בשעתה ניתוח מארכסיסטי נוקב של הביורוקרטיה הסינית. על-כן, בל יתעו אותנו פרסומים אלה; כי זו שיטה סטאליניסטית בדוקה: מערבבים בכוונה תחילה שמות של יריבים מימין ומשמאל, כדי להפחית מכבודם של האחרונים.

‏ההתקפה על סיעת המנגנון המפלגתי והטכנאים ‏נפתחה בחודש אפריל האחרון עם כינוס שתי ועידות: ‏אחת, על העבודה בתעשייה ובתחבורה, והשנייה על העבודה הפוליטית בענפים אלה. מאמר ראשי ב"יומון צבא השחרור" שיבח בהזדמנות זו את הניסיון בתעשייה הצבאית, בה הוגשמו עקרונותיו של לין-פיאו, והוסיף: "אם בשאלת הבנייה הסוציאליסטית, ארץ סוציאליסטית מחליטה כי ההכרעה בכל דבר חלה על הקאדרים, התוצאה תהיה, כי יסודות בורגניים ומנוונים פוליטית ימצאו דרכם אל ענפי העבודה השונים, תחת מעטה של "מומחים", של "מדענים", ויתפסו את רסן ההנהגה במקומות מסוימים" (סוכנות "סין החדשה" – 15 ‏באפריל).

‏המנגנון המפלגתי העירוני אץ לעזרתה של קבוצת הטכנאים המותקפת. למעשה, אין הפרדה אטומה בין שני חוגים אלה. הוכחה לכך ישמשו שמותיהם של קורבנותיהם של הטיהורים הידועים בפקין: המזכיר הכללי של המפלגה הסינית, ראש מחלקת ההסברה בוועד המרכזי, כל מערכות העיתונים "יומון העם", "חדשות הערב בפקין", "שורת החזית", נשיא האוניברסיטה, וכו' ... היד עוד נטויה; שכן, לא מפסיקה העיתונות הרשמית באיומיה, ומתרה אחרי הביטאון ה"עיוני" של הוועד המרכזי "הונג-צ'ו", שהצהיר ב-7 בספטמבר, כי יסודות רבי-עוצמה שבצמרת המפלגה מנהלים מאבק על השלטון עם מאו ושר ההגנה שלו, לין-פיאו, וכי אויבים אלה יוכחדו.

‏האיש המקשר בין כולם הוא, ללא ספק, הכלכלן סון קן-פואנג, אשר נמסר עליו, כי הציג תיאוריות קיצוניות יותר מאלה של ליברמן (סוכנות "סין החדשה" – 10 ב‏אוגוסט).

‏הקריאה לציבור הסטודנטים והתלמידים מאפשרת לארגן אותם במתכונת קדם-צבאית, כשהצבא, עליו השתלט לין-פיאו כליל, משמש להם קאדר טבעי. כך תיכננה קבוצת "הקומיסארים" הצבאיים את הכנתה הנפשית של האוכלוסייה למלחמת-גרילה המונית. אם כן, קולע הארגון ההמוני החדש של הנוער לשתי מטרות: ‏הכנת הכלים הדרושים למלחמה בפולש האפשרי, וניגוח מתנגדים פנימיים למדיניות זו.

‏כזכור, אומרות "16 ‏הנקודות", עליהן הוחלט במליאת הוועד המרכזי, ש"התנועה הנוכחית מיועדת בעיקר נגד אלה המחזיקים בעמדות ההנהגה במפלגה, והעולים על דרך השיבה לקפיטאליזם". ודי לחכימא ברמיזא.

נמסר בעיתונות העולמית על התנגדות חריפה למעשיהם של "המשמרות האדומים". בין מתנגדים אלה נמצאים היסודות שנגדם כוונו "המשמרות". כידוע, חיבלו הצעירים בבתים מפוארים וכו'... מעניין כי היה עלינו לחכות עד למאורעות אלה, כדי שיבוא ‏מפי דוברים רשמיים אישור לקיומם של מסעדות-פאר השמורות לעלית החברתית, של מועדונים סגורים, של קרונות-פאר ברכבות, וכו'... מאידך גיסא, אין ספק כי באה התנגדות מקרב פועלי המפעלים הגדולים. ההרוגים והפצועים הרבים ברחבי סין, בייחוד באזורים המתועשים, נותנים יסוד לחשוב, כי המאבק נשאר פתוח, וכי איש אינו יכול להוציא מכלל הנחה, כי עוד יתחוללו שינויים מרשימים, בייחוד בנסיבות של מצב בינלאומי מלא חומר-נפץ, בדרומה של סין.

‏המהפכה הסינית של 1949‏ זקפה לעצמה הישגים כבירים. היא הפכה את סין ממדינה קפיטאליסטית-קולוניאלית למדינה בעלת משטר של דיקטטורה פרולטרית. "מדינת הפועלים" הוציאה את סין ממעגל השליטה האימפריאליסטית, איחדה את האומה תחת ממשלה מרכזית, כשהיא מסלקת את שלטון האצולה הקרקעית, מלאימה את האדמה, הבנקים, אמצעי הייצור הראשיים וסחר-החוץ, ומארגנת מחדש את היחסים בכפר. על המדינה הזאת אנו מגינים, נגד הברית הבלתי-קדושה של וול-סטריט והקרמלין. אנו מגינים עליה הגנה בלתי-מותנית; דהיינו, אין אנו מתנים הגנה זו ‏במדיניות הנכונה או המוטעית של ההנהגה.

‏אולם, אל לנו לשכוח באילו נסיבות נולד משטרו של מאו. מפלגתו היתה לאורך שנים מפלגה סתגלנית, שהתייצבה על הפס הימני ביותר בקשת המפלגות הסטאליניסטיות השונות, עד שתודות לקוניונקטורה בינלאומית מסוימת (המלחמה הקרה, התרכזות מאמציו של האימפריאליזם האמריקאי במערב-אירופה, בה חשב כי תתממש פלישה סובייטית), היא מיגרה את משטרו של צ'אנג, כשהיא טוענת בפירוש, שכל כוונתה להקים דמוקרטיה בורגנית אמיתית. התפתחותה של המלחמה הקרה (מלחמת קוריאה) היא אשר התאימה את מבנה המדינה שתחת ממשלת המפלגה הקומוניסטית הסינית ‏למבנה החברתי-כלכלי ששרר בברית המועצות ובאירופה המזרחית. היסטוריה פוליטית זו רובצת על התפתחותה החברתית והמדינית ל סין, שאותה נוכל להגדיר כמדינה בעלת משטר של דיקטטורה פרולטרית, הנושאת בחובה עיוותים ביורוקרטיים חמורים.

‏מוטלת עלינו אחריות כלפי המהפכנים הצעירים בסין הנאבקים למען דמוקרטיה פרולטרית אמיתית. שילוב שתי משימות אלה: הגנה בלתי-מותנית על סין, ותמיכה במהפכנים הצעירים בסין (לא אלה של "המשמרות האדומים") –הוא המייחד את המארכסיזם האמיתי מהסטאליניסטים ‏על פלגיהם השונים, נוכח המשבר המדיני השורר עתה בסין. את "המהפכה התרבותית" יזמו המנהיגים הסינים כדי להכין את העם למלחמה עליה מאיימת ארצות הברית. אם כך לשפוט אותה על-פי מטרותיה, מאזנה הכללי שלילי. אם חושל הדור הצעיר לקראת מלחמה, נעשה הדבר בשיטות שאינן מעלות את התודעה המעמדית. השתמשו בו כשוט להלקאה במתנגדים. מכל הבליל הזה שהוגש לו – השוואתנות, שנאת זרים – מה יישאר לו לאורך זמן? "המהפכה התרבותית" גרמה ללחצים חברתיים ולהלם בארץ, היא המירה את החינוך בקנאות זולה, והתירה את הקשרים בין סין לבין האבנגרד המהפכני בעולם. מאורעות כאלה, שהזכירו את מסעי-ההתעוררות שבתקופת סטאלין, גרמו לדיכאון רב.

‏אולם, נזכור מהו המשא הרובץ על סין: פיגור, בידודה הגמור, סכנת פלישה, ונבין לסיבות גילויי הסטאליניזם החשוך ביותר, המתגלם עתה.ושוב, הערכתנו השלילית לגבי "המהפכה התרבותית'" אינה דוחה לעולם את עמדתנו היסודית: ההגנה על סין. וזהו דבר ששוכחים אדונים מסוימים.