עשרת הימים של אימרה נאג' – אהוד עין-גיל

הכתבה פורסמה בעיתון "חדשות", 20.10.1989

יום שני הקרוב, 23 באוקטובר, יהיה יום היסטורי בהונגריה. בפעם הראשונה יצוין באופן רשמי המרד שהתחולל שם לפני 33 שנים, ותואר עד כה בפי השלטון הקומוניסטי כמרד אנטי מהפכני של כוחות ריאקציוניים. מה שהחל כהפגנת סטודנטים בבודפשט, התפתח למרד נגד הממשלה ולהתערבות צבאית של ברית המועצות. כעבור ארבעה ימי קרבות הושגה הפסקת אש, וממשלה הונגרית חדשה, בהנהגה קומוניסטית, הכריזה על ניטרליות ועל מימוש הסוציאליזם בדרך הונגרית עצמאית. הסובייטים הגיבו בפלישה רבתי, ואחרי כמה ימי קרבות דיכאו כל התנגדות צבאית. אבל רק בדצמבר יכלו הסובייטים לומר שהם שולטים במצב.

ההתחלה היתה ב-23 באוקטובר 1956. באותו יום יצאו אלפי סטודנטים להפגין ברחובות בודפשט, והציגו רשימה של 16 תביעות שהרכיבו בלילה הקודם. כמה מאות מפגינים התקהלו ליד בניין תחנת הרדיו הממלכתית ותבעו לשדר את רשימת התביעות שלהם. שלושת הסעיפים הראשונים קראו לפינוי מיידי של כל החיילים הסובייטיים מאדמת הונגריה; לעריכת בחירות שבהן יבחרו חברי המפלגה הקומוניסטית בהצבעה חשאית את כל נושאי התפקידים במפלגה; ולהרכבת ממשלה חדשה בראשות הקומוניסט הוותיק והפופולרי, אימרה נאג'. סעיף 5 קרא לעריכת בחירות כלליות לאסיפה הלאומית, בהשתתפות כל המפלגות. היו גם תביעות להכיר בזכות השביתה בחופש הביטוי ובחופש העיתונות.

ד"ר פאול בְּנַדק, אז כתב רדיו צעיר בן 25, סיים בצהריים את משמרת הבוקר שלו. בדרך החוצה הוא ראה את יאנוש קאדאר, אז חבר הפוליטבירו של המפלגה, נכנס אל הבניין. "כשראיתי אותו תפסתי שקרה משהו ומיד חזרתי פנימה" מספר בנדק, היום עורך חדשות בעיתון ההונגרי "אויקלט" בתל אביב, "אז עוד לא ידעתי שאנחנו עומדים לפני מרד. ידעתי שצפויה הפגנה, זה הכול. קאדאר דיבר עם העורכים, ניסה להרגיע את הרוחות, הסביר שמתחילים בקו חדש, דמוקרטיה, צדק".

התרגשות סחפה את בנדק והוא החלט להצטרף להפגנת הסטודנטים, עד היום אינו מבין בדיוק מדוע. "אני לא איש של הפגנות, עד היום". הוא אומר. "התחתנתי חודשיים קודם לכן, ולא היו לי תוכניות להסתבך. לא הייתי חבר מפלגה, אבל גם לא הייתי בעד התערבות אמריקאית. הייתי איש שמאל, הייתי בעד השינויים במשטר."

בנדק צעד עם המפגינים ברחובות בודפשט. "לא תיארתי לעצמי שיגיעו כל כך הרבה אנשים, כאילו כל העיר היתה שם. ההפגנה צעדה לעבר האנדרטה של יוזף בָּם, גנרל פולני שב-1848 בא להילחם לצד ההונגרים. התוכנית היתה להניח זר, להצדיע כך לפולנים שכמה ימים קודם לכן יצאו גם הם להפגנות נגד הסטליניסטים. משם הלכנו ברגל לכיכר הפרלמנט, ואנשים טיפסו ופירקו את הכוכב האדום מעל הבניין."

בנדק מיהר משם לבניין הרדיו. מול הכניסה הראשית כבר התאסף המון זועם, ובנדק נכנס מהשער האחורי. בפנים הוא מצא את כל חברי המערכת. משלחת של המפגינים ("אנשים פשוטים, חתך מייצג של העם ההונגרי, נרגשים מאוד," נזכר בנדק) הוכנסה פנימה, למשא ומתן עם יו"ר הרדיו, ולריה בנקה, לשעבר שרת תרבות. הדיונים נגררו, ובחוץ עלה המתח. נשמעו יריות. "ההרוג הראשון של המרד היה יהודי," אומר בנדק, "קצין במשטרה הפוליטית. גופתו היתה מונחת בכניסה מכוסה בנייר."

לפנות בוקר נחלשה ההתנגדות של אנשי המשטרה הפוליטית שהגנו על הבניין. "היינו בטוחים שהמורדים יהרגו אותנו," מספר בנדק, "עמדנו כל חברי המערכת במעגל, אוחזים יד ביד, ונשבענו שמי שיישאר בחיים ידאג למשפחתו של מי שייהרג. ואז המורדים החלו לטפס אל המרפסות ונכנסו פנימה. במקום להרוג אותנו הם אמרו: זהו רבותי, בזה הסתיימה תקופת השקר, תסתלקו מפה."

הקרבות שהתחוללו בכל רחבי בודפשט ערערו את ביטחונם העצמי של ראשי המפלגה. בלילה הם הזמינו את הצבא הסובייטי להתערב, ולפנות בוקר נענו לאחת מתביעות הסטודנטים וקראו לאימרה נאג' להרכיב ממשלה חדשה. הטנקים הסובייטיים שנכנסו לעיר נתקלו בבריקדות שהוקמו בחיפזון, ובמטחים של בקבוקי תבערה. למחרת מונה מזכיר חדש למפלגה הקומוניסטית: יאנוש קאדאר, שנכלא כמה שנים לפני כן על ידי עמיתיו ועונה בכלא. קאדאר ונאג' הבטיחו רפורמות ברגע שהלחימה תסתיים, אבל המורדים לא הסכימו להניח את נשקם לפני נסיגת הצבא הסובייטי.

מבתי החרושת שבאי צ'פל, על הדנובה, הגיעו אל העיר משלוחים של נשק ותחמושת. פה ושם הצטרפו אל המורדים חיילים ושוטרים הונגרים שנשלחו לדכאם, והביאו איתם את נשקם האישי. הבכיר ביניהם היה הקולונל פאל מאלטר, קומוניסט, שבמלחמת העולם השנייה לחם כפרטיזן נגד הגרמנים.

בצומת רחובות מרכזי של בודפשט פעלה קבוצת מורדים, שעצרה את התקדמות הטנקים הסובייטיים. מעבר לכביש היה קסרקטין של הצבא ההונגרי, מחנה קיליאן, שחייליו לא התערבו בלחימה, אבל אחדים מהם סיפקו נשק למורדים. מפקד הצבא שלח את מאלטר למקום עם חמישה טנקים, כדי לעצור את גל העריקות ולסייע בדיכוי "החבורה הפשיסטית" שהתמקמה שם. כאשר הגיע מאלטר לאזור, הוא נתקל בכמה טנקים רוסיים שרופים. "לא ראיתי פשיסטים או אנטי מהפכנים," הוא סיפר אחר כך, "כל מה שראיתי היה גופות של נערים מפוזרות ברחוב וטנקים רוסיים שאליהם נורית אש רובים."

מאלטר קרא לאחד המורדים. הצעיר הסביר לו כי הוא וחבריו לוחמים למען החירות ולמען תנאי חיים טובים יותר, ואחר כך שלף מכיסו תעודת חבר במפלגה הקומוניסטית, שאליה היתה צמודה רשימת 16 התביעות של הסטודנטים. מאלטר התקשר בטלפון למפקדו, והודיע לו כי החליט להצטרף לשורות המורדים.

ב-25 באוקטובר נרשמו בבודפשט כמה אירועים מוזרים. שישה טנקים סובייטיים עצרו ליד מלון אסטוריה, וקצין רוסי טיפס וירד מאחד מהם. על השאלה, מה אתה עושה כאן, השיב הקצין כי נשלח לשחרר את העיר מכנופיות פשיסטיות. המוני ההונגרים שהתאספו סביבו הסבירו לו כי אין סכנה כזאת, וכיסו את הטנקים בפרחים ובדגלים הונגריים. מהקהל נשמעו צעקות, "הרוסים לצידנו", וההמונים שהתקבצו לשמע הידיעה ליוו את הטנקים לרחבת הפרלמנט. אלא ששם ציפתה להם הפתעה. מגגות הבתים המקיפים את הכיכר נפתחה לעבר המתכנסים אש אוטומטית, כנראה מידי אנשי המשטרה הפוליטית, שחשדו כי לעיניהם מתחולל ניסיון לכבוש את בניין הפרלמנט. עשרות נהרגו ונפצעו, בהם גם כמה טנקיסטים רוסים. הטנקים השיבו באש תותחים לעבר מקורות הירי.

תחנות הרדיו של המערב הודיעו במהדורות החדשות, כי טנקים רוסיים פתחו באש לעבר מפגינים לא חמושים וטבחו מאות מהם. הידיעה המסולפת הסעירה את הרוחות נגד הרוסים, וביומיים הבאים התחוללו בבודפשט קרבות שהתפתחו למלחמה של ממש. בהשפעת ההתנגדות העממית החליט נאג' להרכיב ממשלה חדשה בהשתתפות מדינאים לא קומוניסטים. ב-28 באוקטובר הודיעה הממשלה על הסכם להפסקת אש ועל הסכמת הכוחות הסובייטיים לסגת מבודפשט. כמו כן הבטיחה הממשלה לפרק את המשטרה הפוליטית. בסוף החודש כבר מונה פאל מאלטר לסגן שר ההגנה, וכוחות המורדים אורגנו במשמר לאומי חדש. ב-3 בנובמבר מינה אימרה נאג' את פאל מאלטר לשר ההגנה בממשלתו הרביעית והאחרונה. בתפקיד זה פתח מאלטר במשא ומתן עם מפקדי הצבא הסובייטי על הסדרת הנסיגה של כוחותיהם מהונגריה.

בתוך השבוע הסוער הזה הוקמו בערי הונגריה ועדים מהפכניים, ובמקביל השתלטו הפועלים על בתי החרושת והמכרות, הכריזו על שביתה כללית ובחרו מועצות (ברוסית: סובייטים) לנהל אותה. האופוזיציה השמאלית, האינטלקטואלית, היתה עסוקה כל אותם ימים בניסיון לשנות מבפנים את יחסי הכוחות בתוך המפלגה הקומוניסטית. הנתק בינה לבין הפועלים היה כמעט מוחלט. הסטודנטים השמאליים פתחו אמנם בהפגנות, אבל כאשר פרצו הקרבות (להפתעתם), הם הסתפקו, במקרה הטוב, בחלוקת כרוזי תמיכה במורדים. את נטל הלחימה נשאו בעיקר תושבי שכונות העוני, פועלים וצעירים, רבים מהם נערים ממש, שהתקשו להבחין בין הקומוניסטים ה"טובים" וה"רעים".

הקבוצות הלוחמות התארגנו באופן ספונטני, תוך כדי לחימה, בעיקר סביב כיכרות או צמתים מרכזיים. המפקדים נבחרו על פי כישוריהם: במקום אחד היה זה פרטיזן ותיק שנלחם נגד הנאצים עם כוחותיו של טיטו ביוגוסלביה, ולצידו נהג אוטובוס בן 59, חייל לשעבר, שנודע בכינוי "הדוד סאבו". בכיכר בארוס עמד בראש המורדים לאסלו ניקלסבורג, פועל תעשיה יהודי בן 32, חבר המפלגה הקומוניסטית, שאמו ושלושה מאחיו הושמדו במחנה ריכוז גרמני. אבל היו גם חבורות מסוג אחר. בשכונות העוני של בודפשט הצטרפו ללחימה הבריונים המקומיים, לובשי מעילי העור, בשביל ההרפתקה שבעניין. אליהם הצטרפו אסירים פליליים שהמורדים שחררו מבתי הכלא יחד עם האסירים הפוליטיים. אלה עוררו באומץ לבם את התפעלותם של הסטודנטים, אבל היו גם אחראים לכמה מעשי לינץ' מכוערים באנשי המשטרה הפוליטית השנואה.

היו עוד גורמים שניצלו את החופש הפתאומי. מגבול אוסטריה זרמו להונגריה סוכנים של רשתות הביון המערביות וגולים פוליטיים, בעיקר מחוגי הימין הקיצוני, שחתרו להחזרת המשטר הישן. גם המפלגות הישנות (ראו מסגרת) החלו להתארגן. ב-30 באוקטובר הרכיב אימרה נאג' ממשלה חדשה, בהשתתפות נציגים של שתי מפלגות האיכרים. בממשלה נשמר מקום גם לנשיאת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אנה קטלי, שסירבה להצטרף לפני שיורכבו מוסדות המפלגה ויוכלו לאשר את מינויה.

ביום רביעי, 31 באוקטובר, התכנס הקבינט ההונגרי לישיבה. בערך בשעה עשר הפסיק שליח את הדיונים ומסר טלגרמה לראש הממשלה. נאג' עיין בה בשקט, ואחר כך קם על רגליו וקרא אותה בקול: "כוחות בריטיים וצרפתיים מפגיזים את מצרים." גיאורג הלטאי, סגן שר החוץ, צוטט אחר כך: "השתררה שתיקה רועמת, ואחרי שניות אחדות שבר אותה אחד השרים: שילכו לעזאזל!" לכולם היה ברור, שמלחמת סואץ תמקד מאותו רגע את תשומת לבו של העולם, והסובייטים יקבלו יד חופשית לדכא את המהפכה ההונגרית.

בינתיים החלו להגיע לבודפשט ידיעות על כוחות גדולים של הצבא הסובייטי הנעים לתוך המדינה. נאג' הכריז כי הפלישה מהווה הפרה של ברית ורשה, והודיע על פרישת הונגריה מהברית. הוא גם פנה אל האומות המאוחדות בבקשה להכיר במעמדה החדש של ארצו כמדינה ניטרלית. בבוקר ה-4 בנובמבר תקף הצבא הסובייטי את בודפשט. ברדיו שמעו המגינים כי יאנוש קאדאר, שהיה חבר בממשלתו של נאג', הרכיב "ממשלת פועלים ואיכרים" בהשתתפות קומוניסטים בלבד. לאחר שנמלט עם כמה משריו אל בניין השגרירות היוגוסלבית, עוד הספיק נאג' להפנות לעולם קריאה אחרונה לעזרה.

את הלילה שבין ה-3 וה־4 בנובמבר בילה פאול בנדק בבניין הפרלמנט הריק, שממנו פעלה תחנת רדיו עצמאית שתמכה בממשלת נאג'. "שמענו שהרוסים נכנסו, והיינו בטוחים שהם יהרגו אותנו. ישבתי עם פני בתוך הידיים, וחשבתי, למה עשיתי את זה שוב, הרי רק לפני כמה ימים ניצלתי ממוות ושוב אני באותו מצב. בבוקר ראינו את הבניין מוקף נגמ"שים וטנקים רוסיים. קבוצה של קצינים בכירים נכנסה לקומה שלנו, ואחד מהם אמר ברוגע: חברים, לכו הביתה. הם היו תקיפים, אבל יותר אדיבים מההונגרים שסילקו אותנו מבניין הרדיו הממלכתי בתחילת המרד." בנדק, שהיה צפוי למאסר בשל פעילותו, ברח מהונגריה. לפני כחצי שנה פנו אליו מרדיו בודפשט ושאלו אם יהיה מוכן לחזור לעבודה, הפעם ככתב הרדיו בישראל. בנדק הסכים. ועוד אחד מסימני השינוי: השבוע התייצב במערכת "אויקלט" עמיתו מאותם ימים, זולטן טוביאש, שהגיע לישראל כתייר. כשי הוא הביא לבנדק ספר שכתב ויצא לאור עכשיו בהונגריה "לזכר אימרה נאג'".

גם בלי ממשלה, נמשכו הקרבות בבודפשט שישה ימים. הלחימה התנהלה בעיקר בשכונות הפועלים. אחרי נפילת המעוז האחרון של המורדים בתוך העיר, מחנה קיליאן, נותר רק כיס התנגדות אחד: צ'פל. זהו אי צר וארוך בתוך הדנובה, כ-50 ק"מ אורכו, שבחלקו הדרומי היה מחנה צבא סובייטי. חלקו הצפוני הוא אזור של תעשיה כבדה שבו עבדו וגרו כ־30 אלף פועלים. לכאן הגיע סגנו של מאלטר, מייג'ור מארק מולנאר, התייצב לפני הוועד המהפכני של הפועלים וביקש תפקיד. הוא קיבל את התואר "חבר מפקד", 450 לוחמים וגזרה של קילומטר.

העיתונאי הבריטי נואל בארבר ראיין את מולנאר אחרי שנמלט מהונגריה בתום הקרבות. מולנאר סיפר לו על התפעלותו מרמת הארגון של פועלי צ'פל. בגזרה שלו הוא מצא מחפורת פיקוד המחוברת בטלפון שדה אל הגזרות השכנות, ובטלפון נוסף אל המטה, ששכן בבית החרושת הגדול לנורות. המטה, נאמר לו, אחראי לכל הפרטים הלוגיסטיים: אספקת מזון, טיפול רפואי בפצועים, משלוח תגבורת ותחמושת. הלוחמים הפועלים היו עסוקים בהעמקת החפירות. תעלה שנחפרה בזיג זג הובילה אל בית חולים שדה מאולתר, כ-400 מטר לאחור. כל עמדה היתה מבוצרת בשקי חול. בתים שניצבו לאורך הקו נהפכו למבצרים קטנים. מולנאר סקר את כלי הנשק שעמדו לרשות יחידתו: חמישה מקלעים כבדים, שני תותחים אנטי־טנקיים, ארבע מרגמות, הרבה תחמושת.

היו לו כלים ארטילריים, אבל הוא היה יכול לצפות לתוספת מרגמות, שאותן המשיכו הפועלים לייצר בבתי החרושת למכונות. מולנאר הגיע לגזרה בערב. בשעה שבע בבוקר עצרה משאית ליד מחפורת הפיקוד שלו. שישה גברים קפצו ממנה ולהפתעתו החלו לחלק אוכל חם ללוחמים שיצאו מהעמדות והתייצבו בתור. אחד מהם הציע למולנאר ספל מרק חם, והעיר: "יש דבר אחד בטוח בצ'פל – אתה מקבל אוכל חם בחזית שלוש פעמים ביום."

בשעה שהאוכל חולק, הגיע לגזרה טור של פועלים שבאו להחליף את חבריהם שבילו את הלילה בחפירות. שגרת החיים היתה פשוטה: כל אדם בילה שמונה שעות בלחימה, שמונה שעות בעבודה בבית החרושת, בייצור כלי נשק ותחמושת, ושמונה שעות שינה בבית. מולנאר נזכר בתחושתו ביום הראשון שלו בצ'פל: "הארגון היה טוב בהרבה מאשר במטכ"ל ההונגרי. לא הייתי צריך לעשות דבר מלבד להילחם."

למחרת החלו ההפגזות. ביום הראשון נהרגו בגזרה של מולנאר 19 לוחמים וארבע לוחמות, ועוד 30 נפצעו. ביום השני איבד 35 לוחמים נוספים. הצעה סובייטית להיכנע נדחתה בבוז על ידי הוועד המהפכני. ב־8 בנובמבר איבד מולנאר כמאה לוחמים נוספים, אבל המשיך להחזיק בקו. אחר כך כבר הפסיק לספור את החללים. לבסוף קיבל צלצול מהמפקדה, בקו היחיד שלא נותק. "הרוסים כבשו את בתי החרושת," הודיעו לו, "קח את אנשיך ותסתלקו במהירות. תודה על כל מה שעשית, ושיהיה במזל."

בדרום הונגריה עוד הסתובבו חבורות של פועלים וסטודנטים וניהלו לוחמת גרילה במשך כמה שבועות, אבל עם נפילת צ'פל ב-9 בנובמבר תמה למעשה ההתנגדות המזוינת. זה גם התאריך המקובל של סיום המרד ההונגרי. המפלגות שקמו כפטריות לאחר הגשם, נעלמו כאילו לא היו; השמאל הסוציאליסטי, שהיה מורכב בעיקר מחוגי האינטליגנציה (עיתונאים, סופרים, סטודנטים), הוריד פרופיל; הימין הקיצוני, אותו מיעוט ריאקציוני ופשיסטי שהשתוללותו רק שירתה את התעמולה הקומוניסטית נגד המרד, נעלם מהזירה במהירות גדולה אף יותר משל כל האחרים. רק כוח מאורגן אחד המשיך להתנגד לממשלה, שישבה על קני התותחים הסובייטיים.

הפועלים, שהתייצבו מאחורי המועצות שבחרו, סירבו להכיר בסמכותה של הממשלה הקומוניסטית ואף ניסו להידבר ישירות, מעל ראשה, עם מפקדי הצבא הסובייטי. מיד בתום הקרבות נפגשו נציגים של כמה מועצות פועלים מפעליות, והחליטו להקים בבודפשט מועצת פועלים מרכזית וליצור קשר עם מועצות בערים אחרות. הנציגים החליטו גם להמשיך את השביתה הכללית עד שייענו תביעותיהם: חנינה כללית, ממשלה בראשות אימרה נאג', נסיגת הכוחות הסובייטיים וביטול השיטה החד-מפלגתית. הם פרסמו הצהרה, שבה הביעו את נאמנותם לעקרונות הסוציאליסטיים ואת נחישותם להגן על הבעלות הקולקטיבית על אמצעי הייצור. הם עמדו על זכותן של המועצות לבחור את מנהלי המפעלים, לעיין בספרי החשבונות, לקבוע את גובה השכר ולהחליט כיצד להשקיע או לחלק את הרווחים.

מועצות פועלים מרכזיות קמו בכל המחוזות בהונגריה. ההיסטוריון ביל לומאקס חקר את תולדותיהן של מועצות הפועלים, ובספרו "הונגריה 1956" הוא מאפיין את הפעילים הבולטים שלהן. הם באו משתי שכבות גיל. המבוגרים יותר היו פעילים ותיקים של תנועת הפועלים, בעלי ניסיון פוליטי במפלגה הקומוניסטית או במפלגה הסוציאל-דמוקרטית. אחדים מהמבוגרים יותר היו פעילים לפני המלחמה באיגוד המיליטנטי של פועלי המתכת. הצעירים, כמעט מחצית מהנציגים במועצת הפועלים המרכזית, היו בגילים 28-23. בשתי קבוצות הגיל היתה נוכחות גדולה של פועלים מקצועיים: מהנדסים, מכונאים, פועלי מתכת, חשמלאים.

כמו הסובייטים ברוסיה המהפכנית של 1917, גם חברי מועצות הפועלים ההונגריות היו אחראים ישירות, ובכל עת, בפני בוחריהם. אחרי כל פגישה הם חזרו למקום עבודתם כדי לדווח על מהלכה ועל העמדות שנקטו בה. כאשר הודיעו נציגי בתי החרושת של צ'פל לחבריהם כי הצביעו בעד הפסקת השביתה הכללית, החליטו הפועלים בו במקום לקיים בחירות למועצה, שבהן הובע אי-אמון בנציגים הקודמים והם הוחלפו באחרים.

למרות הטרדות בלתי פוסקות מצד השלטונות ומעצרים המוניים של חבריהן, המשיכו מועצות הפועלים לפעול. באזור המכרות מצפון לבודפשט, ליד הגבול הצ'כוסלובקי, התפרקה מועצת הפועלים רק לאחר הפגנה המונית שפוזרה ביריות מטנקים סוביייטיים. כמה עשרות מפגינים נהרגו.

בתחילת ינואר 1957 הודיעה ממשלת קאדאר על החלת עונש המוות על שובתים ועל מסיתים לשביתה. שלושה ימים אחר כך הודיעה מועצת הפועלים של צ'פל על התפרקותה: "בתנאים הנוכחיים, איננו יכולים עוד לבצע את תפקידנו, ומסיבה זו אנו מחזירים את המנדט שקיבלנו לידי הפועלים." אחריה הלכו גם מועצות פועלים אחרות. ב-15 בינואר הוציאה מועצת הפועלים המרכזית, שפעלה עדיין במחתרת, את קריאתה האחרונה לפועלים להמשיך בהתנגדות: "בגלל הטרור ועונש המוות אפילו על חלוקת כרוזים, המועצה קוראת לפועלים להפיץ מעתה את הידיעות על המחתרת בעל-פה. על הפרק: סבוטז'ה והתנגדות פסיבית."

מלבד הפועלים, היה עוד גורם ששירת את ההתנגדות למשטר – ההומור ההונגרי. בימים הראשונים אחרי התבוסה נפוצה בדיחה, שלעגה להודעות השקריות של הממשלה הקומוניסטית: "חוץ מעשרה מיליון בעלי אחוזות ותעשיינים, בנקאים וקרדינלים אנטי מהפכנים, הפועלים ההונגרים נשארים נאמנים למשטר הדמוקרטי העממי, וכל השישה מרכיבים את ממשלתו של יאנוש קאדאר".

השקרים לא היו רק נחלתם של הקומוניסטים. לזלי ביין, עיתונאי בריטי שהיה בהונגריה בעת המרד, כתב זמן קצר אחר כך: השקרים שייצרו מכונות התעמולה של שני הצדדים במלחמה הקרה, היו דומים זה לזה במידה מדהימה, באופן שבו עיוותו את המהפכה ההונגרית. במערב ובמזרח הוצגה ההתקוממות כמרד שנועד להחזיר את המשטר הקפיטליסטי להונגריה, רק שבמערב זה הוצג לחיוב, ובמזרח לשלילה. שתי הגירסאות הללו, קבע ביל לומאקס בספרו, מתעלמות מהעניין העיקרי: הכוח החברתי המאורגן ביותר, שהראה דבקות גדולה ביותר במטרותיו, היה מעמד הפועלים. מכאן מסקנתו המקורית של לומאקס: "בהונגריה התחוללה מהפכה חברתית שמטרתה לא היתה להחזיר את המשטר הקודם, אלא ליצור סדר חברתי חדש, שיהיה גם יותר דמוקרטי מהקפיטליזם המערבי וגם יותר סוציאליסטי מאשר הגוש הקומוניסטי."

אלא שהטרגדיה ההונגרית לא הסתיימה גם בדצמבר 1956, עם התמוטטותן של מועצות הפועלים. שבועיים לפני כן פיתו הקומוניסטים את אימרה נאג' וחבריו, שקיבלו מקלט פוליטי בשגרירות היוגוסלבית, לעזוב את הבניין בהבטחה שלא יארע להם דבר. ב־22 בנובמבר 1956, בצאתם משטח השגרירות, הם נחטפו על ידי חיילים סובייטים והובלו למאסר ברומניה. ביוני 1958 פורסמו הודעות רשמיות בבודפשט ובמוסקבה על משפטם של מנהיגי המהפכה. ארבעה מהם, בהם אימרה נאג' ופאל מאלטר, נידונו למוות והוצאו להורג. הם לא היו הקומוניסטים הבכירים הראשונים שהוצאו להורג בהונגריה. ב-1949 הורשע לאסלו רייק באשמת "טיטואיזם" והוצא להורג. אחרי שחרושצ'וב חידש את יחסי הידידות עם יוגוסלביה, נאלצו הסטליניסטים בהונגריה לטהר את שמו של רייק. ב-6 באוקטובר 1956, שבועיים לפני פרוץ המרד ההונגרי, נקברה גופתו של לאסלו רייק בשנית, הפעם בטקס רשמי. 200 אלף הונגרים השתתפו בהלוויה.

ביום שבו נידון אימרה נאג' למוות, הוא הצהיר באוזני שופטיו: "אני יודע שיום אחד יתקיים משפט נוסף לאימרה נאג', שבו אני אטוהר, ולהלוויה שתתקיים לי אחר כך יבואו פי־שלושה יותר אנשים מאלה שהלכו אחרי ארונו של רייק. הדבר היחיד שאני חושש מפניו הוא, שאלה שיישאו את הדברים על קברי יהיו אלה שעכשיו בוגדים בי." לפחות חלק מנבואתו התקיים השנה. שמותיהם של נאג' וחבריו טוהרו, וארונותיהם נטמנו בטקס רשמי בהשתתפות המונים.

========

למה הונגריה

את אחת הסיבות לעוצמתה של ההתקוממות ההונגרית מוצא ד"ר רפי ואגו, מהחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת תל אביב, עוד במרד ההונגרי נגד האימפריה האוסטרו-הונגרית ב-1848. אז פלש להונגריה צבא הצאר הרוסי, שסייע לעמיתו האוסטרי לדכא את המרד. במסורת המהפכנית של ההונגרים נרשם דף נוסף בסיום מלחמת העולם הראשונה: הקומוניסטים, בהנהגת בלה קון, הקימו במרס 1919, בשיתוף עם הסוציאל דמוקרטים, רפובליקה סובייטית קצרת ימים. הונגריה האדומה הותקפה משלושה כיוונים על ידי שכנותיה, רומניה, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה, ומבפנים – על ידי כוחות ימניים בהנהגת האדמירל מיקלוש הורטי, וכעבור ארבעה חודשים וחצי הופלה הממשלה הסובייטית. ד"ר ואגו סבור, שהמורשת של 1919 שירתה ב-1956, ועשויה לשרת גם היום, כוחות שונים ובצורה שונה: הימין יזכור את הטרור האדום, הסטליניסטים יאמרו שהם ממשיכי הקומוניסטים של אז, והשמאל ימצא בכתבי בלה קון, שחוסל על ידי סטלין בשנות ה-30, טיעונים בזכות הדרך ההונגרית אל הסוציאליזם.

הורטי שלט בהונגריה כדיקטטור עד מלחמת העולם השנייה, ולחם בה לצידן של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית. כאשר ניסה הורטי ב-1943 לכרות שלום נפרד עם בעלות הברית, כבשו הגרמנים את הונגריה והתירו למפלגה הפשיסטית "צלב החץ" להרכיב ממשלה. כעבור חודשיים נכנס הצבא הסובייטי להונגריה, ועם שחרור בודפשט הוקמה ממשלה זמנית. שר החקלאות בממשלה הזו היה הקומוניסט הוותיק אימרה נאג'.

בנובמבר 1945 נערכו בחירות כלליות בהונגריה. מפלגת האיכרים הזעירים קיבלה 57 אחוז מהקולות, הסוציאל-דמוקרטים 17.5 אחוז, הקומוניסטים 17 אחוז, ומפלגת האיכרים הלאומית (השמאלית) 7 אחוזים. הוקמה ממשלת קואליציה בהשתתפות נציגי ארבע המפלגות. ב-1947 אולצו נציגי האיכרים הזעירים לפרוש מהממשלה, ושנה אחר כך הוטמעו הסוציאל-דמוקרטים במפלגה הקומוניסטית. אז גם החל גל של מעצרים פוליטיים. ד"ר ואגו אומר, כי במקביל לדיכוי הסטליניסטי, שהיה חריף במיוחד בהונגריה, היתה במדינה כל העת תסיסה אינטלקטואלית שהובילה לעימותים עם המשטר.

אחרי מותו של סטלין החל בהונגריה תהליך הדה-סטליניזציה: אימרה נאג' התמנה לראש הממשלה, הכריז על "כיוון חדש" והביא לשחרורם של אסירים פוליטיים רבים, בהם יאנוש קאדאר. הסטליניסטים לא ויתרו ובתחילת 1955 הדיחו את נאג', וגינו את מדיניותו כ"סטייה ימנית". אבל, אומר ד"ר ואגו, בברית המועצות כבר שלטה הנהגה אנטי־סטליניסטית, שבפברואר 1956 קיבלה אישור למדיניותה בוועידה ה-20 של המפלגה. השגריר הסובייטי בבודפשט היה איש הק.ג.ב, יורי אנדרופוב, שהבין את הבעיה ההונגרית. מכאן הבחירה ביאנוש קאדאר להנהיג את המפלגה אחרי דיכוי המרד.

ההימור על קאדאר, אומר ד"ר ואגו, היה נכון. אפשר למצוא קווים מקבילים בינו לבין הגנרל ירוזלסקי בפולין, שגם הוא החל את דרכו כנציג משטר הדיכוי, ואחר כך הוביל את ארצו לקראת דמוקרטיזציה. "יש כאן צד אירוני, ההיסטוריה כמעט חוזרת על עצמה. כמעט כל התביעות החוקתיות של 1956 מוגשמות עכשיו בהונגריה, חוץ מהפרישה מברית ורשה, ומהנייטרליות – שגם עליה מדברים. ודווקא המפלגה (הקומוניסטית) היא שחוזרת אל הקמת משטר רב-מפלגתי."

שליטי הונגריה מכירים עכשיו בכך, שהמרד של 1956 ביטא אחדות עממית רחבה נגד המשטר. אבל בצד ההונגרי פעלו כמה מחנות בעלי תוכניות שונות, ואפילו מנוגדות. אילו הסובייטים לא היו מתערבים, סבור ד"ר ואגו, ייתכן שכעבור זמן מה היו נוצרים בקיעים והכוחות ששיתפו פעולה נגד הסובייטים היו מוצאים את עצמם בעימות.