המהפכה האלג'ירית תפסה מקום חשוב ושיחקה תפקיד בולט במהפכה הקולוניאלית, הן בשל מאבק הגבורה המזוין הממושך נגד הקולוניאליזם הצרפתי והאימפריאליזם העולמי והן הודות לדרך הפרוגרסיבית עליה עלתה לאחר העצמאות, ובמיוחד בשטח ה"הנהלה העצמית" במפעלים.

כוחות המהפכה הנגדית – האימפריאליזם עם הבורגנות, בעלי האחוזות והימין הזעיר בורגני – שיתפו פעולה במאבק לעצירת דרכה ההיסטורית של המהפכה נגד הניאו-קולוניאליזם, לקראת הסוציאליזם, ולתפיסת מקומה המיועד להגשמת תפקידה המהפכני האקטיבי כחלק מן המהפכה הערבית, האפריקאית והקולוניאלית הכלל עולמית.

הניגוד העיקרי התפתח לאחר העצמאות ממאבק בין תנועת השחרור הלאומית האלג'ירית לבין האימפריאליזם הצרפתי, למאבק בין המוני העובדים לבין כל כוחות הריאקציה הנ"ל, אשר גמרו אומר לגזול לעצמם את פירות העצמאות הלאומית על חשבון ההמונים אשר עשו את המהפכה והובילו אותה עד לניצחון.

החרפת המאבק המעמדי

המוני העובדים תפסו את רכוש הקולונים הנטוש ויוזמה מהפכנית זו אושרה כצעד חוקי על ידי הממשלה המהפכנית של אחמד בן-בלה, במרס 1963. אחרי כן באה שורה של צעדי הלאמה תחת פיקוח הפועלים. הלאמות אלה פגעו באינטרסים של חלק מהבורגנות המקומית הגדולה ודחפו את נציגי הבורגנות בממשלה ובחזית השחרור הלאומי (פ.ל.ן.) לצאת לאופוזיציה גלויה. ההתנגשות הראשונה באה עם התפטרותו של פרחאת עבאס, יו"ר האסיפה הלאומית. אז התגבש המאבק סביב שתי בעיות ראשיות: ה"הבהלה העצמית" על יסוד דמוקרטי מלא, כדי לסכל כל ניסיון חבלה או עיוות ביורוקרטי מצד הימין. השמאל הדגיש את חשיבות הניסיון הזה להרמת ההכרה החברתית-פוליטית של האיכרים והפועלים, ודרש מן המדינה לחזק ולבסס את הסקטור הכללי [הציבורי] על ידי טיפול בבעיות השיווק והקמת מערכת בנקאית משלו, כדי לייעל את הסקטור הזה ולהגביל את ההתפתחות של הסקטור הפרטי.

החרפת המאבק המעמדי לאחר העצמאות העלתה על הפרק את ההכרח בהקמת מפלגה מעמדית אוונגרדית עם מטרות סוציאליסטיות ברורות במקום הפ.ל.ן., כי למרות שהיסוד הרחב של הפ.ל.ן. מורכב מפועלים, איכרים ואינטליגנציה מהפכנית, תפסו אלמנטים בורגניים וזעיר בורגניים ימניים עמדות חשובות וחזקות בתוך חזית זו. השמאל, המורכב ממרכסיסטים מהפכניים, המפלגה הקומוניסטית ועוד אלמנטים שמאליים אחרים, חתר לקראת מפלגת ברית של פועלים, איכרים עניים ואינטליגנציה מהפכנית, מודרכת על ידי תיאוריה מרכסיסטית, אשר תנהיג את המהפכה הסוציאליסטית.

לעומת זאת, הימין, המורכב מהבורגנות אשר היתה מיוצגת בפ.ל.ן. הישנה, והזעיר בורגנות הימנית (בצבא, במנגנון ובממשלה עצמה), חיבל בבניית מפלגה כזאת על ידי סיסמת "הסוציאליזם הערבי והאיסלאמי".

נקודות המחלוקת

חוץ משתי בעיות עיקריות אלו היו עוד כמה נקודות מחלוקת חשובות.

א. בניין הצבא ותפקידו

הימין והמיליטריסטים הביורוקרטים חתרו להקמת צבא קלאסי חזק בלתי תלוי בשלטונות האזרחיים עם קשר פוליטי מצומצם במפלגה. השמאל התנגד לקו זה, הן בגלל השפעתו על המצב הכלכלי, והן בגלל סכנת המיליטריזם וחיזוק המנטליות הבונפרטיסטית המיליטריסטית אצל קציניו. במקום זה רצה השמאל בקשר פוליטי הדוק בין הצבא למפלגה והקמת מיליציה עממית שתעזור לצבא בהדיפת כל תוקפנות מבחוץ.

ב. הפקידות והרפורמה האגררית

הפקידות הביורוקרטית המושחתת, אשר נוצרה בזמנו על ידי השלטון הצרפתי, ואשר מחזיקה בעמדותיה עד היום, פעלה בשותפות עם הימין בתוך הממשלה עצמה, וכוחות הריאקציה בכללה וחיבלה בכל צעד מהפכני.

חוק הרפורמה האגררית השנייה היה כבר מוכן, אך לא יצא. חוק זה, חוץ מחשיבותו הכלכלית ותועלתו להמוני האיכרים העניים, היה מנחית מהלומה חזקה לריאקציה בכפר, ומחזק את הברית בין האיכרים לבין הפועלים ומגייס את המוני האיכרים למאבק נגד הריאקציה.

ג. בעיות הקבּילה [המיעוט הקבּילי]

בעיה זו היא חלק מירושת השלטון הקולוניאלי, אשר דרשה פתרון מהיר, אך הממשלה המהפכנית לא פתרה אותה. רק שבוע אחד לפני ההפיכה הראתה ממשלת בן-בלה הבנה יותר טובה לבעיה זו, על ידי ההסכם עם הפ.פ.ס. (חזית הכוחות הסוציאליסטיים – תנועת איט אחמד). הסכם זה היה עלול לגייס תמיכה יותר רחבה בממשלת בן-בלה, ולחזק את המהפכה על ידי משיכת כוחות מהפכניים חדשים לשורותיה. אך צעד זה הרגיז את השוביניסטים והביורוקרטים, ובייחוד המיליטריסטים, ותרם את חלקו בהחשת הדחתה של ממשלת בן-בלה.

הפיכת בומדיין

ההפיכה הצבאית ב-10 ביוני סתמה את הגולל על הברית שהיתה קיימת, למרות כל הניגודים, בין סיעת בן-בלה ב-פ.ל.ן., אשר דגלה בסוציאליזם והתקשרה עם ההמונים על ידי "ההנהלה העצמית", לבין "צבא הגבולות" בהנהגת הוארי בומדיין, אשר דגל ב"סוציאליזם ערבי איסלאמי". ברית זאת היא אשר איפשרה לבן-בלה ובומדיין להפיל את הממשלה הזמנית בשנת 1962.

הפיכה זו היא מכה קשה לשמאל האלג'ירי ולמגמה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית, וניצחון זמני למגמה השוביניסטית והאיסלאמיסטית הלוקאל-אלג'ירית. היא מסכנת את הישגי המהפכה – "ההנהלה העצמית" וההלאמות. היא מנתקת את אלג'יריה מהמהפכה הערבית האפריקאית, והקולוניאלית הכללית, ומהתנועה המהפכנית הכלל עולמית.

הקלות בה בוצעה ההפיכה והודח בן-בלה, למרות התמיכה הגדולה והפופולריות הרחבה ממנה נהנה בקרב המוני העם, מבליטה בבהירות את החולשות הפטאליות מהן סבל משטרו של בן-בלה.

לא היתה קיימת באלג'יריה מפלגה מהפכנית אוונגרדית אשר ביכולתה לגייס את בעלי ההכרה הפוליטית המעמדית מקרב המוני העובדים בעיר ובכפר.

הרפורמה האגררית השנייה לא הוגשמה, דבר אשר איכזב את השכבות העניות בכפר, שהמהפכה לא הביאה כל שינוי יסודי במצבם האומלל ולא הראתה להם שום פרספקטיבה לשיפור מצב זה בעתיד.

המשטר לא מצא פתרון לבעיית האבטלה, דבר אשר הביא את ההמונים לאפטיה.

החלטת ועידת הפ.ל.ן. בדבר הקמת מיליציה עממית וזיון הפועלים והאיכרים העניים לא בוצעה.

הדחת בן-בלה על ידי כוחות הימין היא המחיר המר אשר השמאל האלג'ירי היה חייב לשלם בעד מדיניות הפשרה והמיקוח מלמעלה, במקום גיוס ההמונים והעמקת המהפכה.

הבונפרטיזם בו נקט בן-בלה במקום מדיניות סוציאליסטית מהפכנית, היה אחד הגורמים החשובים ביותר בנפילתו. כשהיה מכה בכוחות הימין, היה באותו הזמן מאזן את זה במכות לשמאל.

אמנם בחודשים האחרונים של משטר בן-בלה נראו סימנים של מדיניות מיליטנטית חדשה – צווים חדשים היו צריכים לצאת, צעדים חשובים היו צריכים להתבצע. הלשכה הפוליטית היתה צריכה להתכנס ביום 19 ביוני 1965, ולהחליט על הדחת בוטפליקה ועוד אלמנטים ימניים. היה זה צעד מאוחר מדי. מדיניות חדשה זו שימשה התראה ודחיפה לימין להחיש את ההפיכה, אותה הכין ואירגן כבר מזמן.

המהפכה הפסידה קרב

תהיה זו שגיאה לראות בהפיכה הצבאית של בומדיין מכשיר של מהפכה חברתית נגדית, מכשיר של הבורגנות והניאו קולוניאליזם. מבחינה סובייקטיבית בומדיין וחבר הקאדרים הצבאיים שלו הם בעד המשך קיומו ואפילו הרחבתו של הסקטור המולאם, אך לפי קו לאומי דתי. מבחינה אובייקטיבית, המשטר החדש הוא משטר בונפרטיסטי. בתנאים של יחסי הכוחות המעמדיים הקיימים אין המשטר החדש יכול להחזיר את הסקטור המולאם לבעלות קפיטליסטית. כדי לבסס ולחזק את שלטונו יכול בומדיין להגשים את הרפורמה האגררית השנייה, אותה הבטיח בן-בלה, למרות שצעד זה יפגע באינטרסים של בעלי האחוזות העומדים מאחרי הסיעה הקלריקלית המוסלמית עליה נשען בומדיין כיום. אולם בגלל בדידותו וניתוקו מההמונים, ישתדל בומדיין, עוד יותר מבן-בלה, לרכוש את חסדי האימפריאליזם הצרפתי.

ההפיכה הצבאית באלג'יריה צריכה לשמש לקח לכל סוציאליסט ולכל מהפכן באלג'יריה ובכל ארץ קולוניאלית. אי אפשר לשמור הישג של מהפכה קולוניאלית אלא על ידי הקמת מדינת פועלים ומפלגה סוציאליסטית מהפכנית, שתבטיח שהפועלים והמוני האיכרים העניים יחזיקו בשלטון דרך מוסדות הדמוקרטיה הפרולטרית שלהם.

המהפכה האלג'ירית הפסידה קרב, אך כלל לא חוסלה. שורשיה עמוקים בקרב ההמונים. המיליונים שהתעוררו להכרה פוליטית במשך אחת-עשרה שנות מאבק מהווים כוח עצום. התקוות והכוחות שעוררה המהפכה בקרב ההמונים האלג'יריים לא יניחו להם לקבל בפסיביות משטר אשר ינסה לחסל את הישגי המהפכה.