הפילוג אשר התרחש במק"י מלמד כי גישתנו לניתוח גורמי הפילוג, כפי שבוטאה במאמרים קודמים ב"מצפן", היתה נכונה. קמו שתי מפלגות המשייכות עצמן לתנועה הקומוניסטית הרשמית, המונהגת על ידי מוסקבה. כל פלג מתאמץ להוכיח לעצמו ולמנהיגים הסובייטיים כי אמנם הוא השומר אמונים לעקרונות הקומוניזם. לגופו של עניין – שני הפלגים נגועים באורח חמור בגישות לאומניות "מתקדמות" (יהודית או ערבית): שניהם מנסים לחבר את כיווני מדיניות החוץ הסובייטית עם המגמות הלאומיות ה"מתקדמות" המצויות ברחובנו.

בסבך הוויכוח הרעיוני הנטוש בין הצדדים לא תמיד קל לבצע את הניתוח שנועד להפריד את התוכן הלאומני מן המליצות הסוציאליסטיות-מעמדיות.

במאמר זה ננסה לנתח את נאומו הפרוגרמטי של משה סנה בוועידה ה-15. רצוננו להוכיח כי מפלגת סנה-מיקוניס צועדת בביטחה לעבר ההשתלבות ב"מערך הלאומי" הקיים בישראל, או, ליתר דיוק, לעבר ההשתלבות במערך הסוציאל-דמוקרטי הישראלי.

אנו מתייחסים לנאומו של משה סנה, כפי שפורסם במלואו ב"קול העם" מיום 12.8.65. כותרת המאמר היא: ועידת מיפנה. לדעת הנואם, נובע המיפנה כתוצאה ממיפנה אובייקטיבי בשלושה תחומים: "בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית; במציאות של המזרח התיכון ובמציאות הפנימית של ישראל".

נבדוק את הצגת "המיפנים" של משה סנה וננסה למתוח על גישתו ביקורת עניינית.

איחוי הקרע

בתחום הראשון מצביע סנה על התמורות היסודיות הבאות – "האפשרות להגשים את המעבר לסוציאליזם בלי מלחמה, בלי מלחמת עולם ובלי מלחמת אזרחים... על יסוד זה של מאבק לשלום ושל מעבר שליו לסוציאליזם, יש אפשרות – ואם יש אפשרות, יש גם הכרח – לאחות את הקרע בתנועת הפועלים אשר נתהווה ב-1903 כאשר הסוציאל-דמוקרטיה הרוסית נתפלגה למנשביקים ובולשביקים".

דברים אלה טעונים עיון ובדיקה מעמיקה. אין הם חידוש של סנה, אלא חזרה, כמעט מילולית, על קטע מנאומו של חרושצ'וב בוועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. נאום זה, כשלעצמו, איננו מהווה הוכחה משכנעת כי אכן כך פני הדברים. ננסה לבדוק תיאוריה זו במציאות.

רק פיסקה אחת במובאה של סנה מתקבלת על הדעת והיא האפשרות לחולל מהפכה סוציאליסטית בלי שזו תגרור אחריה בהכרח מלחמת עולם. פיסקה זו נכונה, לא משום שהיא נעימה לאוזננו, אלא משום שהוגשמה הלכה למעשה. המהפכה הסוציאליסטית בקובה משמשת הוכחה טובה לכך. ברם, לשתי ההנחות האחרות אין כל אחיזה במציאות. כל מי שמצוי מעט אצל הבעיות המנסרות בחלקן של ארצות דרום אמריקה, אסיה ואפריקה, יודע היטב, כי ללא מאבק קשה – הכרוך באלימות ובמלחמת אזרחים – לא ניתן לכוחות המהפכניים, המייצגים את האינטרסים של הפועלים והאיכרים, לכבוש את השלטון הפוליטי. לא זו בלבד שמערך הכוחות הפנימי מחייב זאת, אלא שברור עתה לכל, כי ארצות הברית גמרה אומר לשמש שוטר בינלאומי, אשר תפקידו למנוע התקדמות חברתית בכל מקום על פני כדור הארץ. כלומר, הכוחות המהפכניים חייבים להיכון למאבק מזוין, לא רק נגד הריאקציה המקומית, אלא גם כנגד קלגסי ארצות הברית וגרורותיה.

כאן מגלה פתאום סנה פנים חדשות בהיסטוריה. עד עתה למדנו שמהות הקרע עם הסוציאל-דמוקרטיה היתה רק לכאורה המחלוקת ביחס לדרך אל הסוציאליזם. במשך שנים למדנו, וחושבים אנו כך גם כיום, כי מהות הקרע נעוצה בעובדה שהסוציאל-דמוקרטיה היתה למעשה נדבך שמאלי בתוך המערכת הקפיטליסטית. הסוציאל- דמוקרטיה חדלה לשאוף למהפכה סוציאליסטית ולימים אף חדלה להצהיר על כך. היא הסתפקה במאבק פוליטי על תמורות רפורמיסטיות במשטר הרכושני. בתקופתנו – חלקים עיקריים של הסוציאל-דמוקרטיה אף נמנעים מלהיאבק על רפורמות במשטר הקיים ונלחמים בחירוף נפש על שמירתו כפי שהוא.

סנה אף אינו טורח להוכיח כי אמנם התחוללו תמורות במחנה הסוציאל-דמוקרטי ביחס למהפכה הסוציאליסטית. בגלל רצון להתחבר לכוחות הבלתי מהפכניים הללו, באה התיאוריה הנ"ל בדבר האפשרות למעבר שליו אל הסוציאליזם.

באיטליה – מעבר שליו?

לסנה ודומיו הדוגמה של וייטנאם אינה נוחה להוכחת התיזה בדבר מעבר שליו לסוציאליזם. הדוגמה האיטלקית חביבת עליהם יותר. אמת הדבר כי באיטליה קיימת מפלגה קומוניסטית גדולה מאוד (ואף בתוכה מתחולל עתה ויכוח דומה מאוד לזה שאנו מנהלים במאמר זה). אולם, אם יש מהפכן אחד בעולם הסבור כי כאשר (אם בכלל) יקבלו הקומוניסטים רוב מכריע בבחירות, יטיל עליהם הנשיא את הרכבת הממשלה, וממשלה זו תארגן את הסוציאליזם באיטליה בשקט – מוטב שלא יחיה באשליות. מועמדי הקומוניסטים לממשלה ייעשו לגל של עצמות על ידי כמה מכונות ירייה שיציבו שם "מגיני החופש" שיהנו מתמיכה "מסוימת" של הצי השישי של ארצות הברית. ישנה אפשרות אחרת – שהם אמנם ירכיבו ממשלה וימשלו... כפי ששולט הלייבור באנגליה, בהתאם לתכתיב של קברניטי הבורסה.

הם יוכלו לבנות סוציאליזם רק אם אחריהם יעמדו כוחות חמושים היטב המוכנים להפוך, בכל רגע, לגל של עצמות, את מי שינסה למנוע את המהפכה, בדרך אלימה.

מפלגה מהפכנית החורתת על דגלה את המעבר השליו לסוציאליזם ומחנכת כך את פעיליה – חזקה עליה שאין כלל בכוונתה לחולל מהפכה ולתפוס את השלטון הפוליטי. לפי הדיווח של "על המשמר" על נאומו של סנה ברמלה – הוא אמר זאת שם, בפירוש.

מאין נובעת התיאוריה

תיאוריה זו יונקת מן התדריך הרשמי של הנהגת המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות. הסלידה ממלחמות אזרחים ומהפכות אלימות; פיתוח התיאוריה בדבר המעבר לסוציאליזם בדרכי שלום; טיפוח רוח ההתקרבות אל הסוציאל-דמוקרטיה – כל אלה באו ליצור צידוק למדיניות החוץ המעצמתית של ברית המועצות, המבקשת מנוחה מהסתבכויות בינלאומיות. ברית המועצות מוכנה כיום להסדרים עם ארצות הברית על בסיס פעולה להשקטת מאבקים חברתיים המתפתחים בהכרח למאבקים מזוינים.

המיפנה הממשי בתנועה הקומוניסטית הוא דווקא זה שעליו לא הצביע סנה, אלא רק נגע בו על ידי התקפה חריפה מאוד על סין העממית. המיפנה מתבטא בכך שברית המועצות אינה יכולה עוד להחזיק בכתר הרשמי של מנהיגת המהפכה הסוציאליסטית בעולם. מתמוטט הפולחן האוונגרדי של ברית המועצות ברחבי התנועה הקומוניסטית. לגבי אלה שהורגלו בו במשך שנים נראה הדבר כחורבן טוטאלי. חלקים מסוימים בתנועה הקומוניסטית מנסים להקים תחתיו פולחן מקביל, שסין תעמוד במרכזו. האמת, לפי דעתנו, כי על אף גילויי החולשה, עובר תהליך בריא על התנועה המהפכנית ברחבי תבל. התהליך הוא רק בראשיתו. בסופו הוא יוביל לכינון מערכת יחסים חדשה, בריאה יותר, שוויונית יותר, בין התנועה הסוציאליסטית המהפכנית בעולם הרכושני, לבין ברית המועצות, סין וארצות אחרות של המחנה הסוציאליסטי.

כתוצאה מתהליך זה ימצא החלק הבלתי מהפכני שבתנועה הקומוניסטית את מקומו הטבעי בחיק הסוציאל-דמוקרטיה, ואילו החלק שיישאר מהפכני יתחבר עם היסודות המהפכניים שמחוץ למחנה הרשמי של הקומוניזם – ויקים יחד אתו תנועה מהפכנית חדשה, עצמאית, אשר תילחם ברצינות להגשמת המהפכה הסוציאליסטית.

הפלג של סנה-מיקוניס קבע, כנראה סופית, את מקומו בקרב הקבוצה הראשונה. לגבי הפלג השני – וילנר-טובי – מוקדם לנבא. כדי שפלג זה יזקק עצמו מן הלאומנות והכפיפות לאוונגרד בלתי מהפכני, הוא חייב לחולל שינוי יסודי בהנהגה ובפרוגרמה. מבחינה מהותית, אין וילנר-טובי-חביבי שונים הרבה מסנה-מיקוניס ביחסם לעקרונות המהפכניים של הסוציאליזם. העובדה שהתנועה הלאומית הערבית היא גורם אנטי אימפריאליסטי ובכמה מקומות אף גורם המקדם לקראת הסוציאליזם – מביאה את פלג וילנר-טובי לעמדות פוליטיות נכונות יותר ומתקדמות מאשר פלג סנה-מיקוניס. אבל מניעיהם בוויכוח, כפי שנשמעו בנאומיהם בוועידתם, גם הם לאומיים ולא סוציאליסטיים, על אף השימוש הרב במינוח אנטי-אימפריאליסטי. כאן אנו מגיעים לנושא השני בו עוסק נאומו של סנה.

מה קורה באסיה המערבית

כזכור, פתח סנה את נאומו בציינו מיפנה אובייקטיבי בכמה תחומים. אנו באים עתה לתחום השני: "במציאות של המזרח התיכון".

למען האמת, לא מצאתי בנאום מלים מפורשות האומרות מהו המיפנה שהתחולל במזרח התיכון ואשר גרם לוועידה לחולל מיפנה. משהו בסביבות הנושא גיליתי בקטע האחרון של אותו פרק בנאום.

הבה נצטט: "תמורות עמוקות מתחוללות במזרח התיכון. יש התחלה של תהליך אנטי אימפריאליסטי, אשר עוד לא נגמר; יש סיכוי להתפתחות לא-קפיטליסטית שאולי תביא לסוציאליזם; אבל התחלה זה לא סוף, וסיכוי זה עדיין לא המצוי. כדי לחזק את האנטי-אימפריאליזם צריך לגרש את סכנת המלחמה הישראלית-ערבית וצריך לסלק את גילויי הלוואי הרגרסיביים, ובתוכם את השוביניזם האנטי ישראלי..."

מלאכה לא קלה היא לנתח ולהשיג מה רואה סנה כתמורות חשובות במזרח התיכון המחייבות מיפנה בוועידה. בפרק זה של הנאום אומר סנה הרבה דברים שהם נכונים לגופם. העובדות אינן חדשות, ההקשר הוא חדש.

סנה קובע, ואין חולקין על כך, כי באזורנו פועלת מערכת סבוכה מאוד של סתירות (בין התנועה הלאומית הערבית לבין האימפריאליזם; בין המדינות הערביות לבין עצמן; בין המעמדות בתוך המדינות; בין ישראל וארצות ערב; בין סין וברית המועצות וכו'). אם לפרט בנושא זה, אפשר למצוא ניגודים רבים ממין זה שקיימים ללא ספק במזרח התיכון. הנקודה שבה חל אמנם מיפנה – היא בהערכתו של סנה את הסכסוך הישראלי-ערבי בתוך מערכת הניגודים החברתיים באזורנו. סנה מרבה מאוד, בפרק זה, להדגיש את הלאומנות הערבית, מגנה בחריפות את שוקיירי ומאשים את וילנר-טובי-חביבי בהיגררות אחרי הלאומנות הערבית בנסותם לייפות הכרזות תוקפניות ערביות נגד ישראל. הוא הצדיק טוטאלית את הימנעות נציגי בנק"י [ברית הנוער הקומוניסטי הישראלי] בפורום במוסקבה מלהצביע על הצעת החלטה שעסקה בזכות חזרתם של הפליטים, בשל התוספת האלג'ירית המציגה את ישראל כמכשיר של האימפריאליזם וכיצור מלאכותי שלו. (הוא לא סיפר כי היתה אפשרות לאותו נציג להסתייג מן התוספת האלג'ירית ולהצביע בעד ההצעה).

ממה התעלם סנה

אין אנו טוענים כי התנועה הלאומית הערבית נקייה מלאומנות – יש בה כהנה וכהנה; אנו יודעים היטב כי שוקיירי הוא ריאקציונר; יש גם אמת בכך שפלג וילנר-טובי-חביבי נגרר אחר לאומנות ערבית. בכל אלה אין משום חידוש. החידוש הוא בהתעלמותו העקבית של סנה מכך שגורם מספר אחד לצמיחתה של הלאומנות האנטי-יהודית בקרב התנועה הלאומית הערבית היתה והינה הציונות. סנה נמנע במתכוון מלגעת בפרשיות היסטוריות שקדמו ל-1948. סנה מבצע עבירה כפולה, אם לדון עליו כ"לניניסט". כיהודי, חייב הוא לבקר את הלאומנות הערבית במתינות ותוך התחשבות בהיות הערבים מיעוט לאומי נרדף בישראל; הוא נהג להיפך. כיהודי חייב היה לתקוף בחריפות את הלאומנות של עמו שלו, ואת ממשלתו שלו. הוא נמנע מכך.

סנה מציג את ישראל כמדינה פרו-מערבית, אבל נורמלית, במזרח התיכון, שכל הערבים רוצים להשמידה. לא על שום היותה פרו-מערבית, אלא מתוך שנאה לאומנית עיוורת. הוא קובע כי למדינות ערב היה חלק בטרגדיה של ערביי פלשתינה. הוא מתריס לעומת הערבים כי אם רוצים הם להקים מדינה ערבית עצמאית בשטחי פלשתינה שסופחו לירדן ולמצרים, אין ישראל מפריעה להם בכך. שיקימו את מדינתם ורק אחר כך יבואו בתביעות לישראל, במקום להניף את דחליל צבאו של שוקיירי.

כאן כבר מגדיש סנה את הסאה. כאן בפירוש הוא מערבב אמת עובדתית עם שקר. אין ספק שיש לשליטי ערב ומדינותיהם חלק בטרגדיה של פלשתינה, אבל שקר הוא שישראל לא תפריע לכינון מדינה ערבית עצמאית (סנה הוסמך למסור הצהרה כזו בשם הממשלה? עד כמה שידוע לנו עומד איום צבאי קבוע של ישראל על כל ניסיון של שינוי הסטטוס-קוו בירדן). כאן בולטת מוטיבציה לאומנית ברורה בניסוח ובתוכן.

באשר לשוקיירי – שימו לב לתעלול!

כדי לתקוף את עמדת מדינות ערב ביחס לישראל מעמיד הוא במצב של שוויון את ישראל ומדינות ערב, מתוך התעלמות מן הפרקטיקה הציונית ומהעמדת ישראל לשירות האינטרסים של ארצות הברית באזור.

אבל אין הוא מעז לשים במגירה אחת את שוקיירי עם הריאקציה העברית! את שוקיירי הוא מקלל נמרצות, אבל את מבצעי מדיניות "ייהוד הגליל" הוא מבקר במתינות רבה מאוד, תוך הבחנות דקות שבדקות, גם מיקרוסקופיות, שבין בן גוריון לאשכול.

האם רק במקרה בא בסדר העדיפויות אצל סנה הסוציאליזם רק בסוף, אחר המולדת והשלום?

המעטת ערך הציונות

בפרק האחרון של הנאום נותן סנה המחשה כיצד מאחים את הקרע עם הסוציאל-דמוקרטיה. כדי להוכיח כי חל מיפנה בישראל מנפח סנה את השוני בין אשכול לבן גוריון לממדי ענק.

סנה "רומז" כי לישראל יש סיכויים טובים לבצע את המהפכה הסוציאליסטית הראשונה במזרח התיכון, בשל היותה מפותחת מאוד מבחינת משטרה הרכושני. הוא גם אומר שדרכנו, פה, אל הסוציאליזם תהא שונה מאוד ואחרת מזו של ארצות ערב בשל פיגורן הכלכלי.

מהפכה זו בישראל תתבצע, כפי שהוא נותן להבין, על ידי קואליציה של מק"י, מפ"ם, "אחדות העבודה" ו"מן היסוד". הציונות אינה צריכה להיות, לדעתו, מכשול לחזית משותפת משום שספק אם בכלל קיימת אידיאולוגיה ציונית בימינו.

על הקואליציה המהפכנית השלווה שבישל סנה בנאומו לא כדאי להרחיב את הדיבור. הגיחוך שבדבר צועק לשמים מאליו. ברם, המעטת ערך הציונות מהווה תופעה מעניינת מאוד. פלג סנה-מיקוניס הוא הכוח היחיד בישראל המזלזל כל כך בהשפעת האידיאולוגיה הציונית על המדיניות של ישראל בכל התחומים. זה היה יכול להיראות נאיבי מצד סנה, לו לא היה קיים במדפים שלנו ספרו הידוע "סיכומים בשאלה הלאומית".

ספר זה הינו גרוע, לא משום התקפותיו החריפות על הציונות, אלא משום ששיטת הוכחת ההנחות בו היא על ידי ציטאטין למכביר, בעיקר מחיבור י' ו' סטאלין (ואם להשתמש במונחים כגון "ניהיליזם לאומי" – שׂם הספר בכיס הקטן את הניהיליסטים היהודים הכי קיצוניים במחנה של וילנר).

סנה אינו יכול שלא לדעת כי ראיית ישראל כמדינה של כל יהודי העולם מהווה את אחד המניעים הראשיים במדיניות של ישראל בתחום יחסי החוץ והמדיניות הביטחונית (מלכות ישראל השלישית) ובמדיניות הפנים (כפייה דתית, קק"ל וכו').

סנה אינו מזלזל בגורם זה – הוא מתעלם ממנו במתכוון. מפ"ם, כמובן, איננה מסתפקת בהתעלמות. היא רוצה בהודאה רשמית. הלוואי ויכולנו להבטיח לקוראים כי הודאה כזו לא תינתן.

על העיקר

אנו חוזרים ואומרים – ובעניין זה טובים הדברים לשני פלגי מק"י: כוח סוציאליסטי מהפכני חייב להיות על-לאומי. כוח כזה צריך להתייחס לבעיות לאומיות ולהציע להן פתרונות סוציאליסטיים – כלומר, פתרונות המקרבים את האחדות הבינלאומית של הכוחות המהפכניים, לשם קידום המהפכה הסוציאליסטית. כוחות מהפכניים כאלה באזורנו חייבים לבדוק תופעות חברתיות ולאומיות מתוך התכוונות למטרה הראשית: ניצחון הסוציאליזם באסיה המערבית בהיקף רחב ככל האפשר. גישה כזו מחייבת, כמובן, את המהפכנים הערבים להילחם בתופעה הקשה של הלאומנות האנטי-ישראלית בארצות ערב ובתופעות הלאומנות הערבית בישראל.

מאידך גיסא – שומה על המהפכנים היהודים והערבים בישראל לכונן כוח מהפכני שישים לו למטרה קונקרטית לחולל שינוי מהפכני בישראל. שינוי כזה יבטל את היותה ראש גשר לפעולות שיטור אימפריאליסטיות במזרח הערבי ויעשה אותה למדינה מזרח תיכונית לא ציונית, חילונית ונורמלית, המסוגלת מעצם מהותה החברתי להשתלב בתהליך הפוקד עתה את אזורנו, כחלק מן המחנה הקולוניאלי לשעבר. תהליך זה מוביל בהכרח, אם כי לעתים תוך קשיים מרובים, אל הסוציאליזם.

סנה קובע בסוף נאומו שלושה סימני היכר לקומוניזם כפי שהוא מייצגו: מולדת, שלום וסוציאליזם.

שילוש קדוש זה "תופש" מאוד מבחינה פונטית וגראפית. יש בו פטריוטיזם נציונליסטי ויש בו סוציאל-פציפיזם.

סוציאליסט רציני היה מסתפק בסימן היכר אחד – סוציאליזם. כל השאר כופפים עצמם לעליונותו של עיקרון זה, כולל המולדת והשלום.

יש לעודד פטריוטיזם אם הוא מכוון נגד משעבד זר, או שנועד להגן על מדינה סוציאליסטית, ויש לגנותו אם באמצעותו משעבדים עם אחר או רוצים לדחות בשמו מהפכה סוציאליסטית העומדת על הסף.

מלחמת אזרחים המוליכה למהפכה סוציאליסטית עדיפה לאין ערוך – גם אם נופלים בה קורבנות הרבה – על פני שלום שבא להשקיט מרי חברתי שפרץ, או למנוע פרוץ מרד מהפכני מזוין נגד ממשל ריאקציוני.