מלקולם ליטל נולד בשנת 1925 למשפחה כושית ענייה ומרובת ילדים במדינת נבראסקה, ארצות הברית. בהיותו תינוק עברה משפחתו למדינת מישיגן התעשייתית. כבר בגיל צעיר חזה מבשרו את גורל הכושים בגטאות של ארצות הברית. אביו נהרג באכזריות על ידי אספסוף גזעני שרדף אחריו באבנים ואלות ודחף אותו תחת גלגלי חשמלית. בהשפעת אסון זה יצאה אמו של מלקולם מדעתה. מלקולם היה אז בן שש.

כתוצאה מאסונות אלה ומחוסר התקווה שבחיי הגטו, נדחף מלקולם אל חיי הפשע של העולם התחתון. באוטוביוגרפיה שלו, שנתפרסמה לפני חודשים אחדים, זמן מה לפני הירצחו, הוא מספר כיצד התחבר אל כנופיית פושעים צעירים אשר עסקה בסחר הסמים המשכרים. מכאן נדחף הלאה – אל מעשי שוד. בהיותו בן עשרים נתפס ונידון לשמונה שנות מאסר בעוון פריצה.

ליטל הופך לאיכּס

בהיותו בכלא, שמע לראשונה על "המוסלמים השחורים" ועל מנהיגם אליהו מוחמד. תורתם המיסטית של "המוסלמים", אשר ניבאו סוף נראה ל"גזע הלבן שנוא-אללה" ודרשו מדינה נפרדת עבור הכושים – עשתה עליו רושם עצום. הוא התחיל להטיף תורה זו בכתב ובעל פה לחבריו; ובאותו זמן גם למד, הרחיב את ידיעותיו ושיפר את סגנונו. מספר מלקולם:

"תקף אותי יאוש כשנוכחתי שאיני יכול לבטא מה שרציתי להביע במכתבי. כשהתחלתי לחשוב מה יש לעשות בעניין זה, נוכחתי שהדבר שעלי להשיג הוא מילון, כדי ללמוד מלים. אולי יומיים עברו עלי תוך דפדוף הססני במילון. מעולם לא תיארתי לעצמי שקיימות מלים כה רבות. לא ידעתי להחליט אילו מלים נחוצות לי כדי להעשיר את לשוני. בכל אופן, לבסוף נוכחתי שעלי להתחיל בפעולה כלשהי והתחלתי להעתיק.

"... לבסוף הגיע זמן שיכולתי לקחת לידי ספר ולהבין על מה מדובר בו... מאותו זמן עד צאתי מהכלא ביליתי את כל זמני הפנוי בספריית בית הסוהר.

"בכלא טעמתי לראשונה שני דברים אשר להם היתה חשיבות רבה בחיי. ראשית, התנסיתי לראשונה בהנחלת תורתו של מר מוחמד לכמה מהאסירים הכושים. שנית, לאחר שקראתי ולמדתי די מלים, התחלתי להופיע בתוכניות הוויכוחים שנערכו מדי שבוע. זו היתה טבילת האש שלי בדיבור פומבי".

למרות הקרע העמוק שחל לאחר מכן בינו לבין "המוסלמים" לא התכחש מלקולם מעולם לשלב זה בחייו. לתורתו של אליהו מוחמד, אשר הטיף לפרישוּת ומוסריות קפדנית, היתה השפעה מכרעת בהפיכתו של מלקולם מפושע לאדם חושב.

כשיצא מן הכלא, הצטרף מיד לאירגון "המוסלמים השחורים" ועלה עד מהרה בסולם המנהיגות. באותה תקופה הוסב שמו מליטל לאיכּס (ה"מוסלמים" נוהגים לשנות את שמם הקודם, שניתן לאבותיהם העבדים על ידי אדוניהם. "נביאם" – הלא הוא אליהו מוחמד – מודיע לנבחרים שביניהם את שמם האמיתי ה"מתגלה" לו על ידי אללה, עד להתגלות זו נושאים הם את התואר "איכּס").

מלקולם איכּס הפך ליד ימינו של אליהו מוחמד והועמד בראש הסניף הניו יורקי של האירגון. אולם במשך השנים החלו לכרסם בליבו ספקות בנכונות דרכם של "המוסלמים". לבסוף חל קרע גמור ומלקולם פרש מן האירגון.

ברית העמים הצבעוניים

זו היתה נקודת מפנה בחייו. מאז פרישתו  (בשנת 1963) החלו השקפותיו להשתנות ולהתפתח במהירות. במקום המיסטיקה הדתית והפרישוּת המוסרית שלה הטיפו "המוסלמים", יצא מלקולם לפעולה פוליטית. אם כי עד מותו לא נפרד כליל מהרעיונות הדתיים הקודמים, עבר הדגש יותר ויותר אל המאבק הפוליטי. מלקולם איכּס הפך מנושא כליו של "נביא" למנהיג מהפכני. את עתידם של הכושים הוא ראה במאבק פוליטי וחברתי, בברית עם כל "העמים הצבעוניים" ברחבי העולם, אולם גם מושג זה עבר התפתחות מעניינת. בסוף ימיו פירש מונח זה, "עמים צבעוניים", לא במובן גזעי, אלא במובן פוליטי טהור. באופן זה, נכללו במושג זה לא רק עמי אסיה ואפריקה, אלא גם עמי אמריקה הלטינית. מלקולם איכּס הקים את "אירגון האחדות האפרו-אמריקאי". בכינוסיו של אירגון זה התנוססו מעל הבמה לא רק תמונותיהם של ג'ומו קניאטה וקואמה נקרומה, אלא גם של בן בלה ופידל קאסטרו. במקום הגזענות השחורה של "המוסלמים" העמיד עתה השקפות פוליטיות וחברתיות מתקדמות.

בחודש ינואר השנה העלה מלקולם איכּס את חמת "המוסלמים", כשהופיע ונאם לפני כינוס של אנשי שמאל שחורים ולבנים בניו יורק.

עוד לפני פרישתו מן "המוסלמים" יצא לו שם של נואם בחסד, והוא הפך לאחר הנואמים המבוקשים ביותר בארצות הברית. לאחר פרישתו התרחבה פעילות זו עוד יותר, והוא יצא לסדרת מסעות בעולם. נסיעתו האחרונה היתה לבריטניה. כאן ניתנה לו הזדמנות להופיע פעמים אחדים בטלוויזיה. רבים מהצופים הופתעו לחלוטין. במקום גזען קנאי המטיף לשפיכות דמים, הופיע על מסך הכסף צעיר תרבותי ונבון המטיף לערכים חברתיים מתקדמים. לא דמגוג פרוע, אלא מהפכן שקול. בצורה משכנעת ושקטה הסביר מדוע על הכושים להיות נכונים להשתמש באלימות כדי להגיב על האלימות של הגזענים הלבנים. מצד אחד הוקיע את השיטות ה"צמחוניות" של אנשי המאבק הבלתי אלים, המושיטים למכיהם את הלחי השנייה. מצד שני, התנגד להשתוללות שלוחת רסן של גזענים משני הצדדים. שיטתו היתה: פעולה מהפכנית ממושמעת, תוך נכונות לנקוט בכל האמצעים – ובכללם גם באלימות – בשעה שהנסיבות יצדיקו זאת.

"רוצים לחסל אותי"

עם שובו לארצות הברית יצא מלקולם איכּס למערכה לא רק נגד הגזענות הלבנה, אלא גם נגד זו השחורה. בגילוי לב הוא כתב:

"לשעבר הייתי גזען. כן. אך עתה סולדת השקפתי מכל גזענות שהיא. לכן כמה מאנשיו של אליהו מוחמד עדיין חושבים את רציחתי למעשה מכובד ממדרגה ראשונה. כמו כן יודע אני שכל יום וכל לילה יכול אני להירצח בידיהם של גזענים לבנים".

כשבוע לפני הירצחו, יצא מלקולם איכּס בגילויים מרעישים. הוא סיפר כיצד נשלח הוא, בלוויית עוד מנהיג של "המוסלמים", מטעם אליהו מוחמד, כדי לנהל משא ומתן עם אנשי הקו-קלוקס-קלאן. משא ומתן זה נערך בשנת 1960 (כשמלקולם עדיין השתייך ל"מוסלמים") ונועד לקדם את שאיפות שני הצדדים להפרדה בין הגזעים. המשיך מלקולם איכּס:

"גזעני הקו-קלוקס-קלאן רצו למכור לנו כברת אדמה בגודל של מחוז, כדי שתוכנית ההפרדה הגזעית שלנו תקבל צלצול יותר מעשי. באותו זמן הייתי מוכה סנוורים באמונתי באליהו מוחמד. מנהיג המפלגה הנאצית האמריקאית הורשה להיות נוכח בפגישות המוסלמים השחורים, ואנשי הקו-קלוקס-קלאן היו מעוניינים שהכושים הפעילים יישארו בתוך אירגון המוסלמים, משום שאם פעילים אלה יתחילו לפעול במסגרת תנועת הזכויות האזרחיות, הם יאלצו את המנהיגים המתונים של תנועה זו להפסיק לפטפט ולהתחיל לעשות משהו רציני. המוסלמים השחורים רוצים עתה לחסל אותי, משום שאני יודע יותר מדי על מגעים אלה".

נבואתו הקודרת של מלקולם איכּס לא איחרה להתממש. לאחר שבוע ימים נפל הוא מכדורי מרצחים, באסיפה פומבית בה התכונן לגלות פרטים נוספים על שיתוף הפעולה בין הגזענים משני המחנות.

הכושים האמריקאים איבדו את מנהיגם המהפכני המובהק ביותר; איש גא ונואם מוכשר, שלימד אותם לקחת את גורלם בידם ולהיות נכונים להשיב מכה תחת מכה; אדם חושב, שהיה בתהליך התפתחות מן הגזענות והמיסטיקה אל המאבק החברתי המתקדם.