הפגנת הסטודנטים האפרו-אסיאתיים לפני בניין השגרירות האמריקאית במוסקבה ב-4 במרץ היתה מחזה שכמוהו לא ראו אזרחי מוסקבה מאז שנת 1917. אמנם הפגנות לא מעטות התקיימו שם מאז המהפכה ועד היום, אולם רובן אורגנו על ידי השלטונות ובוודאי שלא פוזרו על ידי המשטרה והצבא.

כתב שירות השידור הבריטי, שנכח בהפגנה, מסר את הפרטים הבאים:

לשגריר האמריקאי נודע מראש כי הסטודנטים האפרו-אסיאתיים מתכוננים להפגין מול השגרירות, כתגובה להפצצות האמריקאיות בווייטנאם. הוא פנה מיד לממשלה הסובייטית ודרש בתקיפות הגנה נאותה למניעת הישנות המאורעות שנתרחשו בהפגנות קודמות. במוסקבה ידעו היטב על ההתמרמרות הרבה שנוצרה בוושינגטון אחרי ההפגנות הקודמות. וושינגטון טענה כי מוסקבה מביימת הצגות מתוך שיקולים אידיאולוגיים, כי השלטונות הסובייטיים עצמם מארגנים את ההפגנות ולכן אין הם נותנים לשגרירות הגנה נאותה. על כן נמנעו הסובייטים הפעם מאירגון ההפגנה וסיפקו לשגרירות הגנה של עשרות שוטרים רכובים. הוכנו גם מיתקנים להתזת סילוני מים ומספר פלוגות מן הצבא האדום הסדיר הוחזקו במצב הכן למקרה חירום.

ואמנם, נתברר שההכנות הללו לא היו מיותרות. מאות סטודנטים אפרו-אסיאתיים נושאי דגלים אדומים וכרזות מחאה התקרבו לבניין השגרירות, אך עוד טרם הגיעו לבניין הסתערו עליהם השוטרים הרכובים ובלי כל גינוני עדינות ניסו לפזר את ההפגנה. הסטודנטים נסוגו – מופתעים ונדהמים. אולם אחרי שהות קצרה התקדמו כגוף מלוכד מול השוטרים, כשבראשם נישאים הדגלים האדומים ומפיהם בוקעת שירה – האינטרנציונל!

כאן נאלץ הכתב הבריטי להעיר כי היה זה רגע מביך מאוד. לאזרחי מוסקבה שצפו מן הצד במתרחש היה "מבט נפגע ונבוך".

ברגע זה נכנסו פלוגות הצבא כחיץ בין המפגינים והמשטרה, וכשהם מהווים שרשרת ארוכה שרוחבה ארבעה אנשים הדפו את המפגינים אחורה אט אט, הפעם ללא שימוש בכוח.

המפגינים לא התפזרו מיד, אלא האזינו לנאומים של כמה מחבריהם. נואם אחד קרא "לנהוג בהתאפקות כלפי ידידינו הסובייטים", והכתב הבריטי מוסיף שהיתה זו קריאה בעיתה, כיוון שרבים מהמפגינים נופפו באגרופים כלפי השוטרים והצבא וגידפו אותם בפנים מעוותות מזעם. נואם אחר צעק לעומת הרוסים בזעם: "אנחנו הננו הלניניסטים האמיתיים, חברינו נרצחים בווייטנאם ואילו לכם יש הסכם ג'נטלמני עם האמריקאים להימנע מתגובה".

עשרות פצועים מבין המפגינים והשוטרים נזקקו לטיפול רפואי, אולם הכתב הבריטי התרשם, כי הנפגע העיקרי היו אזרחי מוסקבה. פצעיהם לא היו גופניים, אך המבוכה והכאב נשקפו מעיניהם. נוסף לזעזוע שעבר עליהם כשראו תגרה אלימה של ממש בין הפגנה פוליטית לבין המשטרה הסובייטית – מחזה נדיר ומעורר מחשבות – היה כאן אלמנט נוסף. היה ברור לכל הצופים כי גם אם יתגלה שההפגנה אורגנה על ידי יסודות פרו-סיניים על מנת לשמש קלף בוויכוח שבין פקין למוסקבה, הרי הזעם וההתמרמרות של הסטודנטים, רבים מהם וייטנאמים, לא היו מבוימים אלא ספונטניים וכנים לחלוטין. מה שפגע בצופים הסובייטים יותר מכל היתה ההרגשה כי הזעם לא היה מכוון רק כלפי המדיניות האמריקאית בווייטנאם, אלא גם כלפי המדיניות הסובייטית שם. לא נעם לסובייטים להרגיש כי הם והאמריקאים כאחד מהווים מטרה לזעמם של מפגינים אפרו-אסיאתיים.

הכתב יעץ למאזיניו לא לשמוח לאידם של הסובייטים ולא לחגוג את העמקת הקרע הסיני-סובייטי, משום שהמערב לא יוכל להיבנות ממאבק בין גזעי עולמי בו יימצאו אמנם הסובייטים בחזית אחת עם המערב, אך מולם יעמדו – כל האפרו-אסיאתים. לדעתו גילתה ההפגנה, כי המאבק בין הגזעים מפלג את הגוש המזרחי לא פחות מאשר את המערב.

לדעתנו זוהי הערכה שטחית.

למרות מראית העין הגזעית (מפגינים אפרו-אסיאתיים מול שגרירות אמריקאית ומשטרה סובייטית), הרי המאבק שהתנהל במוסקבה איננו גזעי במהותו.

מאז מהפכת אוקטובר 1917 מצטמצם תחום השליטה של האימפריאליזם בהתמדה. מנהיגות המחנה האימפריאליסטי אינה יכולה לעמוד באפס מעשה נוכח תהליך זה. היא מתאמצת למנוע תמורות חברתיות באמריקה הלטינית (למשל בוונצואלה), באפריקה (קונגו) ובאסיה (וייטנאם), לא משום שהיא מודרכת על ידי שיקולי עליונות גזעית – אלא משום שבמקומות הללו נמצאים המשטר הקפיטליסטי והאינטרסים האימפריאליסטיים בסכנה.

מאידך, מוסקבה מעוניינת (עוד מראשית ימי שלטונו של סטאלין) בעיקר בבנייה הפנימית בברית המועצות. כל מהפכה סוציאליסטית נוספת עלולה לסבך את מוסקבה בסכסוך עם האימפריאליזם ומהווה הפרעה לתהליך הבנייה הפנימית. על כן מעכבת מוסקבה בעקביות פריצת מהפכות סוציאליסטיות נוספות גם כאשר התהליכים החברתיים הפנימיים במדינה כלשהי מעלים על הפרק את האפשרות של כיבוש השלטון (סין – 1926, יוון – 1945, עיראק – 1958).

כל עוד היה סטאלין בחיים היתה למוסקבה הסמכות הדרושה על מנת לרסן את התנועה המהפכנית ברחבי העולם ולכפות עליה את מדיניות שמירת ה"סטטוס קוו" העולמי בין שני המשטרים. אולם ניצחון המהפכה בסין (שפרצה בניגוד להוראות סטאלין), מותו של סטאלין, הוועידה ה-20 וכן ניצחון המהפכה הסוציאליסטית בקובה (הראשונה שלא הונהגה על ידי מפלגה קומוניסטית) – כל אלה עירערו עד היסוד את סמכותה המהפכנית של מוסקבה. מהפכנים רבים הגיעו למסקנה כי מוסקבה אינה מסוגלת עוד להוות את ראש החץ של התהליך המהפכני, אלא לכל היותר מגן המסוכך על הישגים קיימים.

זרמי המהפכה החברתית הגואים ברחבי העולם סדקו, פרצו ושטפו את הסכר שסמכותה של מוסקבה הציבה בפניהם.

מוסקבה אינה מוכנה לעמוד בראש מאבק המדוכאים – הללו ממשיכים במאבק בלעדיה. ייתכן שאף יתנגשו בה – אם היא תנסה לחסום את דרכם. דבר זה הומחש באופן סמלי בהפגנה במוסקבה.

ההיגיון הפנימי של התהליך העובר על התנועה הסטאליניסטית מתגלה ברחבי העולם.

ישראל אינה יוצאת מכלל זה.

מדיניות החוץ הסובייטית המבוססת על העיקרון: "עם הפנים – לוושינגטון" – גררה מצב בו מיקוניס וסנה מודרכים על ידי הסיסמה: "עם הפנים – ללוי אשכול".

סיסמת ה"דו קיום בשלום" של משרד החוץ הסובייטי גררה מיד תיאוריה שלמה אודות "האפשרות לכיבוש השלטון בדרכים פרלמנטריות" ויצרה בישראל מצב בו ראתה מק"י כהישג פוליטי את צירופו של ח"כ סנה למשלחת פרלמנטרית לחו"ל.

במוסקבה גידפו קומוניסטים וייטנאמים את מדיניות קוסיגין – בישראל מבקרים קומוניסטים ערביים את מדיניות מיקוניס-סנה.

לסטאליניסטים הפרו-מוסקבאים נוח לחשוב שאלה הם גילויי גזענות. האמת הפשוטה היא שכיום, כמאז ומעולם, אלה הנפגעים ומדוכאים ביותר על ידי משטר חברתי מסוים הופכים בהכרח להיות אויביו המושבעים והקיצוניים ביותר ומתנגדים לכל פשרה עמו הנעשית, בחשבון אחרון, על חשבונם.

אם אי-אלה מנהיגים או שכבות חברתיות נוטים להגיע להסדר, ארעי או קבוע, עם המשטר המדכא, הם סוטים מעל ציבור הנפגעים, הנאלץ להמשיך במאבק – בלעדיהם.

לא הגזענות, אלא החרפת המאבק המעמדי היא המפלגת את התנועה הסטאליניסטית.