בביטאון התיאורטי של מק"י, "זו הדרך", פורסמו לאחרונה שני מסמכים חשובים, השופכים אור על התמורות שחלו לאחרונה בתנועה הקומוניסטית בחלקים שונים של העולם. אחד מהם הוא "מכתב תשובה של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היפנית מיום 14.4.64, בתשובה על מכתב הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית", הדן בשאלת ה"דו קיום בשלום".
בלי "כתבי הקודש"
"המכתב" של הקומוניסטים היפנים הוא מסמך המגן, בדרך כלל, על עמדות הסינים בשאלת "הדו קיום" בין המשטרים, אשר כתוב בטון ענייני – ללא השמצות וגידופים (האופייניים ל"חילופי האיגרות" סין-ברית המועצות) וללא הסתמכות על "כתבי הקודש" (בנוסח: מרכס הביע את דעתנו בכרך א' ואילו דעתכם מנוגדת לדעת לנין, שנכתבה לפני 40 שנה בכרך ב' של כתביו).
והעיקר – אין היפנים מזכירים את עמדות עמיתיהם הסינים. הם מביעים את דעתם (השונה לעתים מדעת הסינים) – ותו לא.
הקומוניסטים היפנים אף מוקיעים את צורת "הוויכוח" של המנהיגים הסובייטיים, המטיחים בפני מתנגדיהם גידופים והשמצות, עד כדי כך שהם מאשימים את חברי המפלגה היפנית ב"צידוד במלחמת עולם גרעינית בין מדינות בעלות משטרים שונים".
דו קיום בין המדינות – לא בין המשטרים
הקומוניסטים היפנים מכחישים נמרצות את טענת מנהיגי ברית המועצות, כאילו הם מתנגדים למאבק לשמירת השלום ולניהול טקטיקה גמישה מצד המדינות הסוציאליסטיות, שתכליתה למנוע התלקחות תבערה עולמית. לעומת זאת, הם מתנגדים לכך שהמאבק לשלום יהווה תחליף למאבק למען סוציאליזם וכנגד האימפריאליזם. כמו כן שוללים הם את הרעיון, המטופח על ידי הסובייטים (אשר שם מק"י נתפסה לו), שהמשא ומתן הדיפלומטי בין מדינות סוציאליסטיות לבין מדינות קפיטליסטיות יהווה את הגורם העיקרי להשלטת הסוציאליזם בעולם.
אומרים המנהיגים היפנים: נכון כי אנו בדעה שכל ארץ סוציאליסטית שהיא, לרבות ברית המועצות, ותהיה הארץ כאשר תהיה – מנהלת מדיניות בלתי נכונה אם הינה נשענת בעיקרה על משא ומתן דיפלומטי. אולם אין פירוש הדבר, כפי שאתם טוענים, כי אנו גולשים אל הגישה של "העמדת מאבק ההמונים כנגד הפעילות הדיפלומטית של המדינות הסוציאליסטיות" ומתעלמים מן העובדה הגלויה לעין, כי "המדינות הסוציאליסטיות, בהיותן נאלצות על ידי הנסיבות להיכנס ליחסים דיפלומטיים מורכבים עם המדינות האימפריאליסטיות, זקוקות לתקיפות ולגמישות בעת ובעונה אחת. גם זה סילוף ועיוות של העניין הנדון. ברור כי אנו תקווה שיחד עם דבקות נאמנה בעמדה העקרונית של גילוי הדעת של מוסקבה, אותו אנו מצטטים להלן, הארצות הסוציאליסטיות יקדמו ביתר שאת את הדיפלומטיה שלהן על ידי אסטרטגיה יותר החלטית וטקטיקה יותר גמישה. מעולם לא היינו כה תמימים, ילדותיים, כיתתיים ונגועים במחלת הילדות בהשקפתנו, שנכחיש את הצורך במשא ומתן דיפלומטי מצד הארצות הסוציאליסטיות, שנעמיד בצורה מכאנית את המשא ומתן כנגד מאבקים המוניים ונשלול את הצורך כי לארצות הסוציאליסטיות תהיה מדיניות חוץ בעלת גמישות טקטית המנצלת באורח פעיל את הסתירות שבין הארצות האימפריאליסטיות והעושה פשרות מסוימות כאשר המצב דורש זאת".
לדעתם מוטעה הוא לצמצם את תפקידו של המחנה הסוציאליסטי במאבק האנטי אימפריאליסטי אך ורק לניהול משא ומתן דיפלומטי עם הארצות האימפריאליסטיות או המרתו של מאבק העמים האנטי-אימפריאליסטי בשיחות דיפלומטיות מעין אלו. הכוח העיקרי בהשגת "דו הקיום בשלום" אינו רק המדיניות הדיפלומטית של הארצות הסוציאליסטיות, בחשבון האחרון זהו המאבק המשותף של כל כוחות השלום והדמוקרטיה בעולם נגד האימפריאליזם.
מחברי "המכתב" מדגישים להלן שהמדיניות המוטעית של הסובייטים נובעת מכך שהם משקיפים על התמורות האדירות המתרחשות כיום בעולם מבעד לאשנב הצר של האינטרסים המעצמתיים של ברית המועצות, המנסה להגיע ל"התפייסות אמריקאית-סובייטית" על חשבון המאבק האנטי-אימפריאליסטי.
ראייה צרה זו של יחסי הכוחות בעולם (ברית המועצות מול ארצות הברית) מביאה נזק רב, לדעת הקומוניסטים היפנים, לכל התנועה המהפכנית בעולם, כיוון שברית המועצות כופה את מדיניותה על כל התנועה הקומוניסטית הבינלאומית. כמו כן מסוכנת האשליה, המטופחת על ידי הסובייטים, כאילו זנחו המעצמות האימפריאליסטיות (ובעיקר ארצות הברית) את המדיניות "מעמדות של כוח" והן מקבלות כבר עתה [המכתב נכתב לפני ההפצצות האמריקאיות של צפון וייטנאם – י.ד.] את המדיניות של "דו קיום בשלום" – כיוון שיחסי הכוחות בעולם נשתנו לרעתן.
אומרים על כך היפנים: "דווקא מכיוון שנוצר יחס כוחות שאינו נוח להם, עושים האימפריאליסטים מאמצים קדחתניים לרכז את כוחם כדי לשנות את יחס הכוחות לטובתם. הנכון הוא, שדווקא בגלל אי יכולתם לפתוח מיד במלחמה תרמית-גרעינית כוללת – כפי שמוכיח באורח קונקרטי המצב הנוכחי – מנסים האימפריאליסטים להביא לידי 'ראפרושמנט' (התקרבות) מסוים כלפי ברית המועצות וארצות אחרות, ומצד שני שקועים הם במלחמות מקומיות או מיוחדות באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, מלחמות הקשורות בסחטנות אטומית ובהן מפעילים האימפריאליסטים כלי נשק שגרתיים ומתכננים הפעלתם של כלי נשק אטומיים זעירים; האימפריאליסטים אימצו את הטקטיקה של פילוג אויביהם והבסתם אחד אחד כדי ליצור קרע חדש בשיטה הסוציאליסטית, כפי שהובהר, למשל, בהחלטת מושב המליאה השביעי של הוועד המרכזי של מפלגתנו. הערכתכם כי האימפריאליסטים 'מקבלים את הדו-קיום בשלום בין המדינות' אינה אלא הערכה הלוקה בקוצר ראות ובטיפוח אשליות והרואה את העולם רק מזווית הראייה הצרה של היחסים האמריקאיים-סובייטיים, והמפריזה באורח חד צדדי ב'ראפרושמנט' האמריקאי-סובייטי הנוכחי. דבר זה ברור לגמרי כאשר מביטים על יחסם של האימפריאליסטים האמריקאים כלפי הארצות הסוציאליסטיות סין, וייטנאם, קוריאה וקובה".
מנהיגי המפלגה הקומוניסטית היפנית אומרים גלויות: מדיניות ה"דו קיום בשלום", בפירושה הסובייטי, כוונתה לשמור על ה"סטטוס קוו" בעולם, בגלל חששותיה של ברית המועצות מפני הסתבכות במלחמת עולם גרעינית ומתוך רצון ל"הסדר" עם המערב. מדיניות זו לא רק שאינה מתיישבת, לדעתם, עם גישה מהפכנית, אלא עומדת בניגוד לכל התמורות המתחוללות היום בעולם – ועל כך הם אומרים בסיומה של האיגרת:
"בחשבון האחרון, מדיניותכם של 'דו קיום בשלום' מתמצית בכך, שברצונכם להפוך את המצב הנוכחי, בו האימפריאליזם מבצע את מדיניותו התוקפנית והמלחמתית, למצב של 'דו קיום בשלום' בתוקף הדיבור בלבד, ולקבלו. מדיניותכם אינה יותר מאשר מדיניות של שמירה, בדרך זו או אחרת, על המצב הקיים, שאותו אתם מכנים בעדינות 'דו קיום בשלום', ללא מאבק חיוני וחיובי נגד האימפריאליזם, וכן ייפוי מדיניותם התוקפנות והמלחמתית של האימפריאליסטים, הזדנבות אחריה והתפשרות איתה. למעלה מכל ספק הוא, שמדיניות זו של 'דו קיום בשלום' היא בלתי נכונה והיא מוכרחה לפשוט את הרגל לנוכח המציאות של המצב הבינלאומי בקלחת המאבקים העולמיים".
עצמאות ועקביות מהפכנית
הקומוניסטים היפנים מגלים, כמו כן, התנגדות עזה למגמה של ברית המועצות, "לכוף את מאבק עמי העולם למדיניות משתנה". הדבר מזיק, לדעתם, "ליוקרתן של התנועות המהפכניות, בעיקר בגלל חוסר עקביות במדיניות החוץ של ארצות סוציאליסטיות ותפניות חדות במדיניותן – מקיצוניות אחת לשנייה". כדוגמה הם מביאים קוריוז מעניין: ב-1962 – בעת משבר קובה – קיבל ועד הנשיאות של מועצת השלום העולמית הצעת החלטה המביעה תמיכה בהצהרה הראשונה, שאותה פירסמה הממשלה הסובייטית בימי המשבר ובה נאמר, כי היא (זאת אומרת ברית המועצות) תפנה את הטילים הגרעיניים שלה מקובה תמורת פינוי הבסיסים הצבאיים של ארצות הברית בתורכיה. מיד בתום מושב זה, חזרה בה ברית המועצות מההצעה הקודמת ופירסמה הצהרה חדשה, שבה נאמר כי הטילים הגרעיניים יוצאו באורח חד צדדי מקובה. כך נשארה תלויה באוויר הצעת ההחלטה של מועצת השלום העולמית, ואילו הנציגים הסובייטיים, שהשתתפו במושב הנ"ל, החלו מיד "לעבד" משתתפים אחרים ופתחו במאמצים כדי להשפיע על מועצת השלום העולמית לקבל הצעה אחרת, שתהיה תואמת את העמדה הסובייטית החדשה.
ועל כך מוסיפים מצידם מחברי האיגרת: כיצד אפשר להתייחס אחר כך ברצינות להכרזתם של הסובייטים ש"תנועת ההמונים בארצות הקפיטליסטיות עצמן והלחץ הפוליטי המופעל על ידי הארצות הסוציאליסטיות מבחוץ על המעמדות השליטים של ארצות אלה (לא פחות ולא יותר – י.ד.) – כל אלה מתמזגים לשלמות אחת ועוזרים זה לזה אהדדי".
* * *
לסיכום יורשה לנו להעיר, שהדברים שנמסרו כאן, ושנכתבו על ידי חברי הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית היפנית, מורים בבירור מהי המדיניות הסובייטית כיום (ולמעשה, מה היתה גם בתקופה הסטאליניסטית – אם כי היפנים אינם אומרים זאת). הצרה היא, שאין מחברי האיגרת מבינים, שאין ברית המועצות – בתוקף אינטרסים לגיטימיים שלה כמעצמה – מסוגלת כיום להוות מרכז לתנועה המהפכנית הבינלאומית. קיומה של תנועה קומוניסטית כגוף מונוליטי מסביב למוסקבה יביא בהכרח לכך, שכל עמדה עקבית ומהפכנית מצד כל תנועה כזאת המשתייכת לאותו נוף בינלאומי תיראה כ"איום סובייטי". לכן הדרך הנכונה, לדעתנו, היא פעולה עצמאית של כל תנועה מהפכנית – תוך סולידריות עם המחנה הסוציאליסטי כולו – אך ללא כפיפות אליו. ואילו תפקידה של כל תנועה מהפכנית לעסוק פחות בביקורת על ברית המועצות ויותר בהכשרת התנאים למהפכה סוציאליסטית בארצה.
