אחרי מערכת בחירות משעממת, תוך אדישות הציבור, הצליחה מפלגת הלייבור הבריטית לזחול אל השלטון.
לזחול – וגם זאת בקושי רב; כי ברור שעם רוב של ארבעה צירים בפרלמנט (המונה כ-630 חברים) לא יצליח מר הרולד וילסון להישאר זמן רב ברחוב דאונינג מס' 10. בחירות חדשות צפויות תוך שנה.
כמעט כמו באמריקה…
בגיליון הקודם של "מצפן" הוסבר כבר הרקע לאדישות הציבור. נסכם כאן בקצרה. על פני השטח קיים בבריטניה כרגע מצג של "פרוספריטי". על כל פנים, אבטלה אין, מצוקה חמורה אין, והאדם ברחוב מרגיש שמצבו שופר במידה ניכרת ב-13 השנים של שלטון השמרנים. הוא אינו נותן דעתו על כך שהתקדמות זו היתה איטית מאוד, ושמצבו אינו כה מזהיר בהשוואה לארצות אחרות במערב אירופה. במצב זה היה, אולי, מגלה עניין כלשהו אילו היה הלייבור מעמיד בפניו איזו אלטרנטיבה השונה לחלוטין מן המשטר הנוכחי, אך לא – הלייבור לא העלה כל סיסמה סוציאליסטית, אלא התחייב למעשה להמשיך בקיום המשטר הרכושני תוך שינויים קלי ערך. לאדם הפשוט קשה היה בכלל להבדיל בין תוכניות שתי המפלגות העיקריות – שתיהן כה דומות זו לזו…
מכאן נבעו שתי תוצאות.
- ראשית, כאשר אין הבדל פוליטי ניכר בין המתחרים על השלטון, יש תמיד יתרון מסוים למפלגה שהחזיקה בו עד עתה. הלייבור לא הצליח (ואף לא ניסה) לשלהב את דעת הקהל לתמוך במפנה מהפכני. התוצאה אפוא: הבוחר היסס לתת יד לכל שינוי שהוא. רבים ביטאו את היסוסיהם בהצביעם בעד המפלגה הליברלית הקטנה. בקנה מידה קטן יותר ניכר אותו תהליך באזורי בחירה שבהם גרים מהגרים צבעוניים רבים. מפלגת הלייבור הביעה למעשה תמיכה בתחיקה שיזמו השמרנים להגבלת ההגירה לבריטניה. תוצאה: באזורים בהם קיימת בעיית גזעים הצביעו הגזענים הלבנים בעד השמרנים. המהגרים עצמם נשארו אדישים. אילו היה הלייבור מופיע בסיסמה אנטי גזענית אמיצה, היה עשוי לזכות בתמיכה של המהגרים. באופן כזה, למשל, היה שר החוץ החדש, פ. גורדון-ווקר, עשוי להיבחר במחוזו – מחוז סמיתוויק, שבו מתגוררים המוני מהגרים. אולם למעשה הוא נכשל ונשאר לעת עתה מחוץ לפרלמנט. מוסר השכל: הניסיון להתחרות בשמרנים בסיסמאות שמרניות אינו יכול להביא לניצחון מפואר עליהם…
- התוצאה השנייה: כאשר אין הבדל פוליטי חותך בין המפלגות, נוטה הקרב לעבור למישור האישי. האזרח בוחר באישיות זו או אחרת ולא במצע פוליטי. כך קרה הפעם. אמנם הבחירות בבריטניה היו תמיד בחירות אישיות, אולם – שלא כמו בארצות הברית – היה משקל רב מאוד לתוכניות הפוליטיות שהעלו המועמדים. הפעם נשברה מסורת זו. הבחירות הללו דמו – עד כדי להדאיג – לבחירות לנשיאות ארצות הברית.
נטייה זו, להפוך את הבחירות לדו קרב בין אישים, הוגברה מאוד על ידי הטלוויזיה. בעבר היתה תעמולת הבחירות מתרכזת בעיקר באסיפות פומביות, ברדיו ובעיתונות. הקורא – ואפילו המשתתף באסיפה – אינו נוטה להתרשם אך ורק מאישיותו של הכותב והנואם. כותב המאמר אינו מופיע כלל לעיני האזרח. ואפילו לאדם היושב באולם אסיפות, או עומד בהתקהלות רחוב סביב נואם פומבי, קשה לעקוב בדייקנות אחרי כל ניע עפעף של הדובר.
בטלוויזיה המצב הפוך. פני הדובר ממלאים את המסך והאזרח הופך משומע לצופה. נוסף לכך, הטלוויזיה נוטה להתרכז בסיקור נאומיהם של המנהיגים הראשיים, כך שהאזרח עוקב במיוחד אחרי האישים המרכזיים. המאבק הפוליטי נסוג אל הרקע. הקרב הופך להיות תחרות בין שני (או שלושת) כוכבי מסך הזכוכית הקטן.
"הליברלי הנחמד"
אכן, במידה גדולה נקבעו תוצאות הבחירות על ידי הרושם האישי שעשו המנהיגים בהופעותיהם המשודרות בטלוויזיה. כאן היתה ידו של וילסון על העליונה. בעוד שמנהיג השמרנים (וראש הממשלה לשעבר) הוא בעל הופעה בלתי מרשימה, יצור אפור, יבש, חסר כל ברק, שאר רוח או קסם אישי, הרי מצטיין וילסון באישיות דינאמית, הופעה בוטחת ואירוניה עוקצנית. הוא לא רק תכססן ערמומי אלא גם שחקן טוב.
בניגוד למנהיג השמרנים בעל המוצא האריסטוקרטי, הרי וילסון מוצאו מן המעמד הבינוני הנמוך. באישיותו הוא מגלם את האופי הסולידי של מעמד זה ושאיפתו העצומה להתקדם בסולם החברה, להידמות לבורגנות האמידה יותר. בהופעתו יש שילוב מוזר בין חתול תכססני לבין בולדוג הדבק במטרתו. אין פלא שבתחרות הטלוויזיה היכה הוא את מתנגדו השמרני.
אגב, לזכות הטלוויזיה אפשר לזקוף – לפחות באופן חלקי – את עליית כוחם של הליברלים. למנהיגם ג'ו גרימונד יש הופעה סימפטית ונעימת הליכות עד מאוד… המפלגה הליברלית, הנאבקת על החלל הריק (שאינו קיים כלל) בין השמרנים והלייבור, היא חסרת כל בסיס פוליטי שהוא – למרות זאת הצליחה לצבור כ-11% מהקולות. לפי שיטת הבחירות הבריטית אין אחוז זה משתקף כהלכה בהרכב הפרלמנט; אך במצב הנוכחי, כאשר ללייבור יש רוב כה זעום, עשויים תשעת הצירים הליברליים להוות את לשון המאזניים ולשמש משענת הכרחית לממשלה.
ניצחון שהוא מפלה
כל ניסיון לנבא את העתיד הפוליטי חייב, כמובן, להיות זהיר ומסויג. תיתכנה הפתעות ותפניות, אולם כבר עתה מסתברת ההנחה שמפלגת הלייבור עלולה להצטער מאוד על ניצחונה בבחירות.
כי למרות התמונה החיצונית של פרוספריטי, נתונה בריטניה במשבר עמוק וחמור מאוד. ממרכז העולם הרכושני הפכה היא עתה להיות ארץ קטנה, בעלת טכנולוגיה מפגרת (באופן יחסי) ופער מחריד בין יבוא ליצוא. הממשלה החדשה תיאלץ להתמודד בקרוב עם בעיות אלה.
במערכת הבחירות הדגיש וילסון פעמים רבות את הצורך במודרניזציה של המשק הבריטי, ועתה אף יצר משרה חדשה – שר הטכנולוגיה – ומינה אליה את מנהיג האיגוד המקצועי, פראנק קאזינס. כמובן, איש לא ציפה מן הלייבור לפתור את הבעיה הכלכלית בדרך סוציאליסטית. אולם עם רוב כה זעום יקשה על הממשלה להעביר אפילו רפורמות הכרחיות ביותר במסגרת המשטר הקיים. התוכנית לחידוש הטכנולוגיה – אם היא ניתנת בכלל לביצוע בתנאים אלה – תיקח זמן רב מאוד, ובינתיים יהיה וילסון נאלץ – תחת לחץ הליברלים, שתמיכתם נחוצה לו עתה – לנקוט צעדים של "ריסון השכר" ו"הידוק החגורה".
במילים אחרות: שוב ייאלצו פועלי בריטניה לאכול – תחת ממשלה "פועלית" – את הדייסה שבישלו השמרנים. העתיד הקרוב אינו מבשר איפוא טובות לעם הבריטי. אם ייערכו בחירות חדשות תוך תקופה זו, יש כל הסיכויים שהלייבור יפסיד את הרוב הזעיר שזכה בו והשמרנים ישובו לשלטון – ושוב לתקופה ארוכה.
הסיכוי היחיד שנשאר לפני וילסון הוא – לדחות את הבחירות החדשות עד כמה שאפשר, תוך תקווה שבטווח זמן ארוך יותר יוכל לשפר שוב את המצב הכלכלי. אך ספק אם אפילו תכססן מובהק כמוהו יוכל לבצע זאת, כאשר כל בחירות משנה, כל מחלוקת פנימית במפלגתו, כל סכסוך עם הליברלים עלולים להפיל את הממשלה.
דומה שהרפורמיזם הבריטי עומד שוב בפני מבוי סתום. בהעדר תוכנית סוציאליסטית מהפכנית ממש עלול ניצחון של הסוציאל-דמוקרטיה להפוך למפלה של מעמד הפועלים ולחזק עוד יותר את כוחו של הימין השמרני.
