לקראת סוף שנת 1962 התנבאו משקיפים רבים להתפתחות שפל מחזורי חדש בכלכלה האמריקאית. לפי חשבונם, היתה שנת 1963 צריכה להיפתח – בדומה לשנת 1961 – בסימן משבר כלכלי.
ברור, לא היו אלה נבואות בעלמא, אלא תחזיות המבוססות על נתונים מסוימים.
ראשית, מאז מלחמת העולם השנייה מתנועעת הכלכלה האמריקאית בתנועה מחזורית די מהירה, כשאורך המחזור (בין שתי תקופות שיא סמוכות) הוא כשנתיים (על סיבת התקצרות אורך המחזור בהשוואה לתקופה שלפני המלחמה, וכן על מגמות ההתפתחות בהווה, עמדנו במאמרנו "על סיכויי הסוציאליזם בארצות המפותחות", בגיליון מס' 13 של "מצפן"). היות והשפל הקודם התחיל להתפתח לקראת סוף שנת 1960, ניתן היה לצפות לתהליך דומה גם בסוף 1962.
שנית, באותו זמן, כלומר בסתיו של שנת 1962, הופיעו כמעט כל הסימנים האופייניים המבשרים משבר כלכלי והמלווים את תחילת התפתחותו: ירידת שיעור הרווחים, האטת קצב הצבר האינוונטארים, הקטנת ההזמנות לתעשייה, עלייה מיוחדת באבטלה.
שלישית, הנפילה החדה והפתאומית של שערי ניירות הערך בבורסה של ניו יורק באביב של אותה שנה רמזה על כך שעולם העסקים האמריקאי עתיד להגיב בעצבנות מיוחדת על כל סימן של משבר – ועצבנות כזו עשויה, כידוע, להחריף ולהאיץ עוד יותר את התפתחות המשבר.
"תגובות שרשרת"
אולם הפעם נתבדו התחזיות. למרות כל הסימנים שנזכרו לעיל, התאושש המשק האמריקאי בסביבת תחילת שנת 1963 והשנה האחרונה נסתיימה בשיא ללא תקדים של שערי הבורסה הניו יורקית, ובאווירה כללית של "פרוספריטי".
באחד הגיליונות האחרונים של הירחון השמאלי האמריקאי "מאנת'לי רביו" מנתח אחד מעורכי הירחון, הכלכלן המרכסיסטי הידוע, פאול סוויזי, את הסיבות להתבדות התחזיות. אנו נתבסס כאן בעיקר על מסקנותיו וניתוחיו של ה"מאנת'לי רביו".
לפי הניתוח המקובל מורכבת המערכת המשקית מחלקים הקשורים זה בזה והפועלים זה על זה פעולת גומלין. החלוקה יכולה להיעשות באופנים שונים. אפשר, למשל, להסתכל על המשק מבחינת חלוקתו לפי ענפים (תעשייה כבדה על כל סוגיה, תעשיות קלות, חקלאות וכו'). אם בענף אחד – נאמר בתעשייה הקלה – מתרחב הייצור, מסיבה זו או אחרת, אז הדבר יביא, בדרך כלל, לעליית הייצור גם בענפים אחרים; למשל, בענפים המייצרים חומרי גלם לתעשייה הקלה. וכך נוצרת תגובת שרשרת של התרחבות הייצור, אפילו בענפים שאינם קשורים קשר ישיר לענף שהתחיל את השרשרת. התרחבות זו מצריכה העסקת פועלים נוספים והשכר המשתלם להם גורם להגדלה מסוימת של הביקוש למוצרי התעשייה הקלה. כלומר, נוצרת כאן השפעה חוזרת: שוב דרושה התרחבות נוספת של התעשייה הקלה, כך מקבלת תנועת ההתרחבות תאוצה חדשה, הולכת וגוברת. אופיו האנרכי, הבלתי מתוכנן, של המשק הקפיטליסטי גורם לכך שהתרחבות הייצור נעשית לבסוף מהירה יותר מהתרחבות הביקוש, עד שמתהווה "עודף ייצור", מצטברות במחסנים סחורות ללא קונים – ומתחילה תנועה בכיוון ההפוך, בכיוון צמצום הייצור, עד להתפתחות שפל כלכלי. (במסגרת מאמר זה לא נוכל, כמובן, לבאר בפרוטרוט את המנגנון המחזורי של הכלכלה הקפיטליסטית ונסתפק איפוא בתיאור הקצר שהובא לעיל).
למטרת חישוב הגודל הנקרא "התוצר הלאומי הגולמי" נהוגה חלוקה אחרת של המשק; התוצר הלאומי הגולמי בתקופה נתונה מחושב כסכום של שלושה מרכיבים ראשיים: א. ערכי הסחורות שנצרכו באותה תקופה על ידי כלל הצרכנים הפרטיים (צריכה אישית); ב. ערכי ההשקעות שהושקעו בתקופה זו על ידי חברות ההון הפרטי (השקעות פרטיות); ג. הוצאות הממשלה על סחורות ושירותים שנרכשו על ידיה באותה תקופה (אנו מתעלמים כאן מגורמים נוספים בחישוב התוצר הלאומי. השפעתם של אלה על התמונה הכללית – בעיקר במשק האמריקאי – אינה גדולה ביותר).
גם כאן יש קשר גומלין בין שלושת הגורמים. למשל, מגמת גידול בצריכה אישית תדרבן את בעלי ההון להגדיל את השקעותיהם לשם הרחבת הייצור ולשם צבירת מלאי מוגדל של סחורות מוגמרות במחסניהם – מלאי הדרוש להם בכדי לעמוד בדרישות הביקוש השוטף. מאידך, הגדלת ההשקעות מזרימה לשוק משכורות נוספות (ורווחים נוספים) ומרחיבה את הצריכה האישית.
שנה טובה למכוניות
אם כי, כאמור, שלושת הגורמים הללו פועלים פעולת גומלין זה על זה, נחשבות ההשקעות הפרטיות לגורם הדינאמי והפעיל יותר, ולכן מקובל לראות בגורם זה את הכוח המניע לתנועות המשק, את גלגל השיניים הראשי של המנגנון הכלכלי. ההשקעות עצמן מתחלקות לשני סוגים ראשיים: א. השקעות ברכישת ציוד נוסף וכדומה; ב. השקעות באינוונטאר – כלומר הגדלת מלאי הסחורות המוגמרות.
מבין כלל ההשקעות, החלק השני הוא הדינאמי ביותר, ונתון בקלות לשינויים מהירים וחריפים. אם בעל מפעל מצפה לעליית הביקוש, הרי הדבר הראשון שיעשה הוא – להגדיל במידה ניכרת את האינוונטאר שלו, את מלאי הסחורות המוגמרות במחסניו. בכך הוא מקווה לקדם את פניהן של ההזמנות המוגדלות שהוא מצפה להן. להיפך – אם מסתמנת מגמה של ירידת הביקוש למוצריו, יקטין מיד בעל המפעל את מלאי הסחורות שלו ויעמיד אותו על המינימום האפשרי.
לכן נהוג להניח שתנועת האינוונטארים היא הגורם הראשוני שתנועתו משתקפת ביתר חלקי המשק (אם כי קיימות, כאמור, גם השפעות-חוזרות).
זו, כמובן, הנחה פשטנית במקצת – אך בקווים כלליים היא מתאשרת על ידי הניסיון. למשל, ברבע השני של שנת 1962 היה התוצר הלאומי הגולמי גדול ב-10.3% לעומת הרבע הראשון של שנת 1961. המספר המקביל לגבי השקעות פרטיות הוא 28.4% ומזה כחצי – השקעות באינוונטאר.
והנה, תנועת הגדלת האינוונטארים באה לקיצה בקיץ של שנת 1962. אולם, שלא כרגיל, לא השתקף הדבר בכל חלקי המשק. תנועת הבנייה ורכישת מכוניות חדשות המשיכה בקו עלייה, במקום לרדת.
שנת 1963 היתה שנת שיא בייצור המכוניות (ביתר דיוק צריך לדבר לא על שנה במובן המקובל – מינואר עד דצמבר – אלא על "שנת מודל" המתחילה בערך בספטמבר, כאשר יוצאים לשוק המודלים החדשים ומסתיימת באוגוסט הבא. לגבי מכוניות שנת 1963 פירושה, לכן, השנה המתחילה בספטמבר 1962 ומסתיימת באוגוסט 1963). בהשוואה לשנה הקודמת, גדל ייצור המכוניות ב-1963 בעשרה אחוזים בערך והגיע ל-7.3 מיליון יחידות! במונחים של ערך המכירות של מכוניות חדשות, בולט הגידול עוד יותר: 15%.
גם תנועת הבנייה והוצאות הממשלה עלו בשנת 1963 – כל אחת ב-7% בערך.
האם נתבטלו המחזורים?
לגבי ההוצאות הממשלתיות ידוע היטב כי הן מהוות גורם עצמאי יחסית, והתלות שלהן בגורמים אחרים במשק אינה כה רבה. אולם לגבי רכישת המכוניות ובניית בתי מגורים יש לפנינו תופעה חדשה. מסתבר שגם אלה הם גורמים עצמאיים (שוב, באופן יחסי) וגם מידת התלות שלהם במגמות של גורמים אחרים אינה כה גדולה כבעבר. אחת הסיבות לכך היא התופעה הנפוצה – בייחוד בזמן האחרון – של רכישת מכוניות ודירות באשראי. באופן כזה אין הביקוש למכוניות, למשל, מוגבל באופן כה חריף על ידי רמת ההכנסות הנוכחית של הצרכנים.
בהתחשב עם העובדה שרכישת מכוניות, בניית דירות והוצאות הממשלה מהוות יחד כשליש מהתוצר הלאומי הגולמי של ארצות הברית, אין איפוא משום פלא בכך שכאשר שלושת הגורמים הללו נמצאים בקו עלייה, יכול הדבר למנוע התפתחות שפל כלכלי, גם אם סקטורים אחרים נמצאים באותו רגע בקו ירידה.
האם פירוש הדבר שהמשק האמריקאי נפטר אחת ולתמיד מתופעת המחזורים? התשובה לשאלה זו היא שלילית. ראשית, הצבר האינוונטארים, שהוא עדיין חלק נכבד מאוד בכלכלה של ארצות הברית, ממשיך לנוע בתנועה המחזורית הרגילה. יש מקום להניח שהביקוש למכוניות מתקרב במהירות לנקודת רוויה – וזאת מסיבות אובייקטיביות, כגון הריבוי העצום של מכוניות הקיים בארצות הברית וההופך את המכונית (ובעיקר באזורים מאוכלסים בצפיפות) לכלי תחבורה יעיל פחות מבעבר, אולם גם כל עוד נמצא הביקוש למכוניות במגמה כללית של עלייה, הוא עצמו נתון בתנועה מחזורית, אם כי פחות תלויה בגורמים אחרים מאשר בעבר. כאשר ביקוש זה נמצא בשיאו ובאותו זמן קיים שפל בשטחים אחרים, מבטלות התופעות זו את זו והשפל עשוי להימנע.
אולם באותה מידה קיימת גם האפשרות ההפוכה – ששפל בביקוש למכוניות יבוא בעת ובעונה אחת עם ירידה בשטחים אחרים. במקרה כזה ייגרם שוב משבר "קונבנציונאלי", בייחוד אם באותו זמן יהיה הקונגרס נתון באחד ממצבי הרוח הידועים של "חסכנות" ויצמצם את הוצאות הממשלה.
מכונות במקום אנשים
אם כי במנגנון של התנודות קצרות הטווח של כלכלת ארצות הברית חלו, כנראה, לאחרונה שינויים מסוימים, הרי בתהליכים ארוכי הטווח לא חל כל שינוי רציני. מאז אמצע שנות החמישים נמשכת המגמה הכללית של עליית רווחי הקורפורציות המונופוליסטיות. כדי לתת מושג על הקצב של עלייה זו נזכיר רק, שאת גידול הרווחים מתחילת 1962 עד אמצע 1963 מעריכים ב-20% בקירוב. זהו צד אחד של המטבע.
הצד השני הוא מגמה מתמדת של גידול האבטלה. שתי תופעות אלה הן בעלות מקור משותף: כפי שהסברנו במאמרנו הקודם ("על סיכויי הסוציאליזם בארצות מפותחות", גיליון 13 של עיתון זה), נמצאת עתה ארצות הברית בתוך "מהפכה תעשייתית שנייה" – מהפכת האוטומטיזציה, מהפכת "המוחות האלקטרוניים". תהליך זה עדיין נמצא בשלביו ההתחלתיים והוא רחוק משיאו; אך אותותיו ניכרים היטב: עלייה עצומה בפריון הייצור עקב הכנסת שיטות אוטומטיות בתעשייה – ובאותו זמן ירידה יחסית בביקוש לידיים עובדות שנעשו "מיותרות".
אופייני הדבר לכלכלה הקפיטליסטית, שהעלייה הכללית בפריון הייצור ובצבירת הנכסים מביאה באותו זמן לאבטלה ולתופעות אחרות של מצוקה.
הנה, לדוגמה, תעשיית המכוניות. בשנת השיא הקודמת, שנת 1955, יצרו 718,000 פועלי ענף זה 7.1 מיליון מכוניות. בשנה שחלפה, שנת 1963, יוצר בארצות הברית מספר עוד יותר גדול של מכוניות – 7.3 מיליון; אך מספר הפועלים המועסקים בענף ירד עד 556,000! כי במשך שמונה שנים ירדה כמות כוח העבודה הדרושה לשם ייצור מכונית אחת ב-20% בערך.
פרט מעניין נוסף: מאמצע 1962 עד 1963 עלה התוצר הלאומי הגולמי של ארצות הברית ב-5%, אך למרות שהמדובר בשנת פרוספריטי עלה מספר המועסקים רק ב-1%. אם נזכור שכוח העבודה הפוטנציאלי (מספר הרוצים ומסוגלים לעבוד) עלה גם הוא באותה תקופה (עקב הריבוי הטבעי של האוכלוסייה וכו') יתברר, כי גם הפרוספריטי האחרון לא הוריד את שיעור האבטלה.
כאמור, מגמה זו נמשכת בהתמדה, ואף הולכת וגוברת. רק בחודש אוקטובר הודיע ה"ניו יורק טיימס" מפי אחד מאילי התעשייה של ארצות הברית כי האוטומציה מבטלת 40,000 משרות לשבוע, כלומר יותר מ-2 מיליון לשנה.
אכן, כיום עולה עוד מספר הנהנים מפירות האוטומציה על מספרם של אלה הנפגעים ממנה. אך כל הסימנים מעידים כי מאזן זה עומד להתהפך בעתיד הלא רחוק, ואז יתהוו בחברה האמריקאית לחצים העשויים אף להוליד זעזועים חברתיים רציניים.
