הפוסל במומו פוסל: על עמדתו של החב' סנה בוויכוח הסיני-סובייטי – עקיבא אור

חבר הלשכה הפוליטית של מק"י, משה סנה, תקף לאחרונה מעל דפי "קול העם" את מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית בסדרה בת שלושה מאמרים ארוכים.

• 27.9.63  – "האופוזיציה הסינית למאמצי מניעת מלחמה".
• 2.10.63  – "מהפכה סוציאליסטית בלי מלחמת עולם ובלי מלחמת אזרחים".
• 4.10.63  – "מקור השגיאות ויסוד האחדות".

אין אדם בישראל אשר חשב כי ייתכן אחרת. כי אפשר שסנה, מיקוניס או וילנר ימתחו ביקורת על ברית המועצות או על המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות [מקב"מ]. היה ברור מראש, ללא כל קשר עם הוויכוח הענייני, באיזה צד הם יתמכו. אין זה מקרה כי ההנמקה העניינית של סנה נגד הסינים מופיעה שלוש שנים אחרי שמיקוניס יצא נגדם בכינוס סגור של המפלגות הקומוניסטיות. עמדתם של מנהיגי מק"י בוויכוח אינה נקבעת מתוך השיקולים הענייניים, אלא להיפך – כל השיקולים הענייניים נגזרים מתוך הנחת היסוד שנוסחה כה יפה על ידי סנה: "מוטב לשגות אלף פעמים עם מקב"מ, מאשר להיות צודק פעם אחת נגדה".

מאמריו של סנה, יותר משהם מופנים כלפי הסינים, מכוונים כלפי אותם חברי שורה במק"י אשר מתנגדים אמנם לטיעון הסיני, אך יחד עם זאת יש להם ספקות ביחס לנכונות הטיפול מצד הסובייטים בוויכוח זה.

המאמרים נועדו להסביר ולהוכיח בעזרת שיקולים היסטוריים, מדעיים ואובייקטיביים, מדוע העמדות הסובייטיות בוויכוח – כולן לבן, ואילו העמדות הסיניות – כולן שחור.

הדיון שלנו בחלק מהבעיות שהועלו על ידי סנה לא בא להגן על הסינים. ראשית – אין מנהיגי מ.ק.ס. [המפלגה הקומוניסטית הסינית] זקוקים להגנה מפני סנה, שנית – איננו יכולים להגן על טיעון אשר מתייחס בחיוב לסטאלין; באשר לדעתנו, סטאלין הוא האדם שגרם לסוציאליזם יותר נזק מאשר כל אדם אחר בעולם הסוציאליסטי.

הבעיות שהועלו על ידי סנה מעניינות אותנו משום שיש לנו עניין בשאלת הסוציאליזם בישראל, משום שלטיעון של סנה יש מסקנות ישירות לגבי כל פעילות פוליטית המכוונת להקמת משטר סוציאליסטי בישראל.

כדי לענות בפרוטרוט על כל הנימוקים, הטענות והבעיות שבמאמריו של סנה, יש צורך למלא דפים רבים מאוד. בחרנו לטפל כאן רק בארבע בעיות מרכזיות – ואף באלה רק בראשי פרקים; ואלו הן:

• שאלת המלחמה והשלום.
• שאלת פירוק הנשק הכללי והמוחלט.
• שאלת מקומה של מקב"מ בתנועה הקומוניסטית.
• שאלת המעבר השליו לסוציאליזם.
• על מלחמה ושלום.

כל העוקב אחר הוויכוח הגדול, כל הקורא בפרוטרוט את המאמרים הארוכים של כל הצדדים בוויכוח זה, נוכח מיד כי הטענות הענייניות הבודדות, שהן העיקר, אובדות בתוך ים של נימוקים, ציטוטים וניסוחים פילוסופיים, אידיאולוגיים והיסטוריים. זה נובע מכך שכל צד אינו מסתפק בטיפול ענייני בבעיות המעשיות, אלא טורח להוכיח שטענות יריבו מנוגדות לתיאוריה ולפרקטיקה של מרכס ולנין, ורק הוא עצמו הינו המרכסיסט-לניניסט הנאמן. כל זה מקשה מאוד ומאריך מאוד את הוויכוח.

אנו לא נבזבז מקום וזמן כדי להוכיח שטענותיו של סנה אינן עולות בקנה אחד עם שיקוליהם של מרכס ולנין. מי שמעוניין לעשות זאת, כדאי לו להשוות את מאמריו של סנה, במיוחד את מאמרו "מהפכה סוציאליסטית בלי מלחמת עולם ובלי מלחמת אזרחים – אשליה או סיכוי ריאלי" ("קול העם" 2.10.63). עם חיבורו הנפוץ של אנגלס, "מוצא המשפחה, הקניין הפרטי והמדינה" וכן עם מאמריו של לנין "המדינה והמהפכה", "הסוציאליזם והמלחמה", "התוכנית הצבאית של המהפכה הפרולטרית", אשר יצאו לאור בעברית בהוצאת ספריית פועלים; השוואה זו מאלפת.

אנו נביא כאן את הטיעון של סנה, אשר זהה – כמובן – עם הטיעון הסובייטי, בראשי פרקים בלבד. ואף נענה עליו בראשי פרקים בלבד.

הטיעון הסובייטי בתמצית הוא כזה:

הסכנה הגדולה ביותר לאנושות כולה בתקופתנו היא סכנת מלחמת העולם השלישית, האטומית, בין ארצות הברית לברית המועצות.

תפקידו הראשון והעיקרי של כל קומוניסט בכל מדינה שבעולם הוא לכוון את כל פעילותו כדי להקטין את סכנת מלחמת העולם הזאת (ראה למשל "קול העם" 15.7.63).

סנה מפרט כיצד יש לעשות זאת:

ראשית כל, לחזק את כוחם של כל הגורמים הנאמנים לשלום העולמי (מדינות הסוציאליזם, המאבק המעמדי של פועלי הארצות הקפיטליסטיות, תנועות השחרור הלאומי של העמים המשתחררים); שנית, לקרב את המדינות הנייטרליסטיות בעולם אל המדינות הסוציאליסטיות ולגייס את כל הכוחות הציבוריים הדמוקרטיים בעולם הקפיטליסטי למען המערכה המשותפת על השלום. שלישית, להשתמש בניגודים הקיימים בתוך המחנה האימפריאליסטי (בין מדינה למדינה וכן בין הקבוצות האימפריאליסטיות בכל מדינה פנימה) כדי להשיג הסכמים חלקיים שבהתרבותם ובהצטרפותם זה לזה, לבנה אחר לבנה, יקימו את חומות ה"דו קיום בשלום" ("קול העם" 27.9.63).

בכל הטיעון הזה נעלם לגמרי עניין אחד, אשר היה פעם העניין החשוב ביותר לכל קומוניסט – עניין תפיסת השלטון הפוליטי.

אילו נאמר כי התפקיד העיקרי של מדיניות החוץ של ברית המועצות ושאר הארצות הסוציאליסטיות היא מניעת מלחמת עולם אטומית, ותפקידם העיקרי של קומוניסטים בארצות קפיטליסטיות הוא לחתור בכל הדרכים אל השלטון הפוליטי כדי לבצע מהפכה סוציאליסטית, שכן שני הדברים הללו מסייעים זה לזה – כי אז לא היה מתעורר ויכוח בתנועה הקומוניסטית.

שורש הוויכוח הוא בכך, שגם הקומוניסטים בארצות בהן טרם הגיעו לשלטון נדרשים לראות בתפקידם הראשוני לא את תפיסת השלטון אלא את מניעת מלחמת העולם השלישית. יתר על כן, מתוך הטיעון של סנה מתברר כי אסור לנקוט צעדים אשר ירחיקו את המדינות הנייטרליסטיות, או את הכוחות הציבוריים הדמוקרטיים, או אותן קבוצות אימפריאליסטיות מסוימות המתנגדות למלחמת עולם, מן הקומוניסטים, מהמאבק למניעת מלחמת עולם שלישית. אולם ברור, כי אם במדינה קפיטליסטית כלשהי תבשיל, בתוקף משברים פנימיים, מהפכה סוציאליסטית ויתחולל מאבק על השלטון הפוליטי, הרי ששליטי אותה מדינה, אפילו הם נייטרליסטים, וכן אותן הקבוצות הקפיטליסטיות בתוכה וחלקים מסוימים מהציבוריות הדמוקרטית התומכים בדרך כלל במאבק למניעת מלחמה, עלולים בהחלט לשנות את עמדותיהם כדי להציל את משטרם החברתי. יתר על כן, ייתכן מאוד כי ממשלת ארצות הברית תאיים במלחמת עולם אטומית אם לא יופסק מיד המאבק לסוציאליזם באותה מדינה.

• האם חייבים המהפכנים הסוציאליסטיים בארצות הקפיטליסטיות לוותר על המאבק לתפיסת השלטון הפוליטי בארצותיהם כדי למנוע איום אמריקאי במלחמת עולם אטומית?
• כיצד ינצח הסוציאליזם בשני השלישים הנותרים של כדור הארץ בתקופה בה קיימת סכנת מלחמה אטומית?

על השאלות הללו אין סנה משיב במישרין; בשום מקום אין הוא קובע במפורש כי במקרה שאפשרות של מהפכה סוציאליסטית במדינה נוספת תגביר את נכונותה של ממשלת ארצות הברית לפתוח במלחמה אטומית יהיה הכרח לוותר על המהפכה, אולם אין הוא יכול להתחמק מבעיה מרכזית זו, לכן הוא עונה עליה בעקיפין, באלו המלים:

כתוצאה של הפוגת שלום ל-20-15 השנים הבאות ישתנו יחסי הכוחות העולמיים במידה כזאת לטובת מחנה הסוציאליזם והשלום, שהאימפריאליזם, על אף שנאתו לעולם הסוציאליזם ושאיפתו להתנפל, ייאלץ לוותר על מחשבתו זו ("קול העם" 27.9.63).

על טיעון זה ברצוננו להשיב, ראשית, כי הטיעון הוא בבחינת השערה; ומה יקרה אם גם בעוד 20-15 שנה לא יירתע האימפריאליזם מנכונותו לפתוח במלחמה אטומית? מדוע יהיה זה נכון להסתכן אז באפשרות כזו?

שנית, מהפכות חברתיות אינן פורצות כתוצאה משיקולים רציונליים, אלא כתוצאה ממשברים פנימיים, כלכליים, חברתיים, פוליטיים וצבאיים; מה יקרה אם תוך 15 השנים הללו ייווצר באופן טבעי מצב מהפכני במדינה קפיטליסטית, האם מתכוננים הקומוניסטים באותה ארץ לנצל הזדמנות זו, או שצריך במקרה זה להיכנע לאיום האמריקאי?

שלישית, בתקופת הפצצות האטומיות והטילים הבין-יבשתיים שוב אין חשיבות רבה לשאלה בידי מי נתונה העליונות המוחלטת. בתקופתנו יכול גם הצד שידו על התחתונה להשמיד את יריבו. זה יסוד "שיווי המשקל של הפחד" הקיים כיום בין ארצות הברית לברית המועצות.

לדעתנו תעמודנה מהפכות סוציאליסטיות נוספות על הפרק במדינות רבות עוד הרבה לפני שתחלופנה 20-15 "השנים הרעות", כיוון שמהפכות אלו הן תוצאה של משברים פנימיים ולא של שיקולים רציונליים. אם הקומוניסטים, כתוצאה מ"אחריותם לשלום העולם", כתוצאה מ"הבנתם את חומרת המצב הבינלאומי, את הסכנה הנוראה במלחמת עולם אטומית" יסרבו להנהיג מהפכה זו, הרי שהמהפכות הללו תונהגנה על ידי אנשים מסוגם של פידל קסטרו ובן בלה, אשר השקפת עולמם וחינוכם הפוליטי אינם מפריעים להם לחתור אל השלטון הפוליטי. אם אמנם תאיים ממשלת ארצות הברית במלחמה אטומית במקרה כזה, הרי שהסכנה באמת תהיה קיימת. למנוע לחלוטין סכנה כזאת אפשר רק על ידי מהפכה סוציאליסטית בארצות הברית; כל דבר אחר אינו מבטל את סכנת המלחמה אלא רק מקטין את האפשרות שהסכנה תתממש.

המציאות הפוליטית מאז תום מלחמת העולם השנייה מוכיחה, כי מהפכות סוציאליסטיות מתחוללות למרות העובדה שבידי ארצות הברית יש נשק אטומי, למרות העובדה שהיא מאיימת לא פעם להפעילו. כך אירע ב-1949 בסין, ב-1954 בהודו-סין, ב-1958 בקובה וב-1962 באלג'יריה. העובדות מלמדות כי המהפכות הללו בוצעו דווקא על ידי מנהיגים אשר אינם מקבלים את הטיעון הסובייטי אודות "20-15 השנה".

העובדות מלמדות, כי ממשלת ארצות הברית אינה ממהרת לאיים במלחמה אטומית בכל מקרה של מהפכה סוציאליסטית, וגם כשהיא מאיימת יש עדיין מרחק גדול בין האיום לבין מימושו. העובדות מלמדות, כי התהליך ההיסטורי של המהפכה הסוציאליסטית לא נעצר בעקבות המצאת הנשק האטומי. יהיה זה מוטעה, לכן, לפתח תיאוריה שממנה מתבקש ההיפך ממה שמתגשם במציאות. העובדות מלמדות, כי משטרים סוציאליסטיים בסין, בהודו-סין, בקובה ובאלג'יריה מהווים בסיס הרבה יותר איתן למדיניות של מניעת מלחמת עולם אטומית מאשר משטרים נייטרליסטיים, קפיטליסטיים, באותן ארצות. הסיוע הטוב ביותר למניעת מלחמת עולם שלישית הוא – במהפכות סוציאליסטיות נוספות. אין לדחות מהפכה שהבשילה באופן טבעי, כתוצאה ממשברים פנימיים במדינה מסוימת, לתקופה של 20-15 שנה, "עד שישתנו יחסי הכוחות העולמיים לטובת הסוציאליזם". בכל מהפכה היה סיכון ובכל מהפכה יהיה תמיד סיכון; מי שמחכה למהפכות שתתנהלנה ללא סיכון משלה את עצמו.

התפקיד העיקרי של מהפכן סוציאליסטי במדינה קפיטליסטית נשאר, כבעבר, להגיע לשלטון הפוליטי בארצו כדי לבצע בה את המהפכה הסוציאליסטית.

על פירוק נשק כללי ומוחלט

סנה, כמנהיגים אחרים בעולם הקומוניסטי, רואה את האפשרות לפירוק נשק כללי מלא – כאפשרות ריאלית; כלומר, כדבר אשר יכול להתגשם בתקופתנו, למרות קיומן של מעצמות קפיטליסטיות. אין הוא טוען כי זה מוכרח להתגשם, אך הוא קובע כי זה יכול להתגשם.

בשום אופן איננו יכולים להסכים לכך. לדעתנו, המדינה הקפיטליסטית היא המכשיר באמצעותו שולטים על הפרולטריון. זהו מכשיר לשלטון מעמדי, לדיכוי מעמד אחד על ידי השני, ליצירת הסדר המשווה אופי חוקי לדיכוי ומייצבו, בהמתיקו את התנגשות המעמדות. צבא ומשטרה הם מכשיריו העיקריים של השלטון המדיני. הייתכן בכלל אחרת? לדרוש מהמדינה הבורגנית להתפרק לגמרי מנשקה פירושו לדרוש ממנה לחדול מלהיות. לכפות עליה פירוק נשק כללי ומוחלט אפשר רק על ידי מהפכה או על ידי מלחמה. רק לאחר שהסוציאליזם ימגר, ינצח סופית, ויפקיע את נכסי הבורגנות בעולם כולו, ולא בכמה ארצות בלבד, רק אז ייעשה פירוק הנשק הכללי והמלא לאפשרות ריאלית. הזדיינותה של הבורגנות נגד הפרולטריון ועמי הקולוניות היא אחת העובדות היסודיות החשובות ביותר של החברה הקפיטליסטית בימינו.

בכל חברה מעמדית – בין אם היא מיוסדת על עבדות, צמיתות או על עבודה שכירה – המעמד השליט הוא מזוין. לא רק הצבא, אלא גם המשטרה, אפילו ברפובליקות הבורגניות הדמוקרטיות ביותר, הם ביטוי ומכשיר של זיון הבורגנות נגד הפרולטריון. זוהי אמת יסודית

וידועה כל כך, שפלא הוא כי יש צורך לחזור עליה מחדש; די להזכיר את השימוש במשטרה ובצבא נגד שובתים בכל הארצות הקפיטליסטיות.

"מהפכן" סוציאליסטי, אשר סבור כי פירוק הנשק הכללי והמוחלט עשוי, בתנאים מסוימים, להתגשם במציאות עוד לפני שהמהפכה הסוציאליסטית ניצחה בכל העולם כולו, זונח למעשה את כל התיאוריה של הסוציאליזם המהפכני ומחליף אותה בפציפיזם, זונח את הניתוח המדיני של המדינה הבורגנית ומחליף אותו במשאלות לב.

הסיסמה לפירוק נשק כללי ומוחלט מבליטה את אופיו שוחר השלום של המשטר הסוציאליסטי ובכך היא מהווה נשק תעמולתי חשוב. אך  אסור בשום אופן לראות אותה כאפשרות ריאלית אשר עשויה להתקבל למעשה על ידי המעצמות הקפיטליסטיות ולהתגשם – לפני שהסוציאליזם ניצח בעולם כולו.

מקומה של מקב"מ בתנועה הקומוניסטית

מקומה הבכיר של מקב"מ בתנועה הקומוניסטית הוא למעשה העיקרון הראשוני של סנה. ממנו נגזרות כל המסקנות האחרות. את הנחתו היסודית הזאת הוא מבסס כיום בנימוקים הבאים:

לברית המועצות, למקב"מ, שפרצה לראשונה את חומת האימפריאליזם, יש לא רק זכות הבכורה במשפחת המדינות הסוציאליסטיות והמפלגות הקומוניסטיות ולא רק זכות המיגור של ההיטלריזם והחלשה של האימפריאליזם וזכות התרומה המכרעת לעצם כינונה של השיטה הסוציאליסטית העולמית… (אלא) ברית המועצות נמצאת בשלב הגבוה ביותר של התפתחות החברה האנושית, במעבר מסוציאליזם לקומוניזם, ומאחר שמרכס ואנגלס גילו את החוקיות ההיסטורית האובייקטיבית שבהתפתחות אופן הייצור ואת ההשפעה המכרעת שנועדה לה על כל שאר הצדדים של חיי החברה, הרי מקומה האוונגרדי של ברית המועצות הוא עובדה אובייקטיבית שאין לחלוק עליה ("קול העם" 4.10.63).

הערעור הסיני על מקומה האוונגרדי של ברית המועצות ומקב"מ הוא פסול לא בעיקר משום שהוא "בלתי נאה", "בלתי חברי", אלא מפני שהוא נוגד את האמת האובייקטיבית ואת הניתוח על פי המטריאליזם הדיאלקטי ("קול העם" 4.10.63).

הכל מגויס – מרכס ואנגלס, המטריאליזם הדיאלקטי, הניתוח הקר, האובייקטיבי, החוקים האובייקטיביים המדעיים של התפתחות החברה – הכל נקרא לסייע בהוכחת הנחת היסוד של השקפת עולמו של סנה. דהיינו: למקב"מ ישנה הסמכות המכרעת בכל השאלות הנוגעות לתנועה הקומוניסטית הבינלאומית.

אולם הוכחה זו היא כוזבת: ה"טריק" באמצעותו היא מבוצעת הוא טשטוש ההבדל בין המדינה הסובייטית לבין המפלגה הסובייטית, הסקת מעמדה הבכיר של מקב"מ בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית מתוך עובדת מעמדה הבכיר של המדינה הסובייטית בגוש הסוציאליסטי.

אפילו נקבל את הטענה שברית המועצות נמצאת בשלב המעבר מסוציאליזם לקומוניזם – טענה שהיא, למעשה, כוזבת – הרי מכאן עדיין אינה משתמעת שום מסקנה לגבי מעמדה הבכיר של מקב"מ בתנועה הקומוניסטית הבינלאומית.

לפי הטיעון של סנה יוצא למשל, כי אחרי פרוץ מהפכת אוקטובר הגיעה למפלגת הס.ד. הגרמנית – או לאגפה השמאלי לפחות – מעמד הבכורה בתנועה המהפכנית הבינלאומית, שכן גרמניה נמצאה אז בשלב התפתחות של החברה האנושית שהיה גבוה לאין ערוך מן השלב בו נמצאה רוסיה. אולם עובדה היא, כי למרות ההבדל המכריע שברמת ההתפתחות של שתי המדינות לטובת גרמניה, דווקא המפלגה הרוסית זכתה אז למעמד המנהיג של התנועה. זה נבע מהסיבה הפשוטה שהיא הצליחה להגשים את התיאוריה במציאות. שהיא הצליחה לתפוס את השלטון הפוליטי בארצה. המפלגות האחרות באו לבקש ממנה יעוץ והדרכה כיצד לבצע אותו דבר בארצותיהן.

בשנות העשרים של המאה הזאת שימשה המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה כמשאת נפש לעמלי אירופה, כשם שבתקופתנו משמשת המהפכה הסוציאליסטית בסין כמשאת נפש לעמי אסיה והמהפכה הסוציאליסטית בקובה כמשאת נפש לעמלי דרום אמריקה. קל מאוד לסנה להביא ציטטות מלנין, אשר מאשרות עובדה זו, אך להסיק מכאן כי מה שהיה נכון לפני 43 שנה "על אחת כמה וכמה" שהוא נכון כיום, זוהי הונאה אידיאולוגית.

כאשר הגיעו הבולשביקים לשלטון ברוסיה ב-1917 עמדה לפניהם הבעיה הבאה: כסוציאליסטים מהפכניים החושבים במושגים כל-עולמיים בינלאומיים, שאפו לסייע ככל יכולתם לניצחונות נוספים של מהפכנים סוציאליסטים במדינות אחרות; כשליטי מדינה אשר ביסוסה היה יקר להם שאפו לקיים יחסים תקינים עם המדינות השכנות ועם רוב המדינות בעולם ללא הבדל משטר. ברור כי ישנה התנגשות בין שני התפקידים. אי אפשר, למשל, לעודד ולסייע לקומוניסטים הסינים במאבקם נגד הבורגנות הלאומית בסין, המונהגת על ידי צ'אנג קאי-שק ובאותו זמן לקיים יחסים טובים עם ממשלת צ'אנג קאי-שק. מנקודת ראות היסטורית כוללת נדמה כאילו לא ייתכן ניגוד בין האינטרס של ברית המועצות כמדינה לבין ניצחונה של מהפכה סוציאליסטית במדינה אחרת. אולם במדיניות המעשית, היומיומית, התברר כי הדברים אינם כה פשוטים. צ'אנג קאי-שק איים על סטאלין בניתוק היחסים עם ברית המועצות ובנקיטת צעדים נגדה בגבולה המזרחי אם יעודד את הקומוניסטים הסינים (וזה אירע פעמיים: ב-1927 וב-1948). ואמנם, סטאלין הפעיל את מלוא סמכותו כדי להניא את הקומוניסטים הסינים מתפיסת השלטון.

לנין, לעומת זאת, אמר פעם, כי אילו נאלץ היה להקריב את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה למען הצלחת המהפכה הסוציאליסטית בגרמניה, היה עושה זאת, שכן למהפכה סוציאליסטית בארץ מפותחת כגרמניה היתה נודעת השפעה חוזרת על הפרולטריון האירופי – רבה לאין ערוך מאשר למהפכה סוציאליסטית בארץ נחשלת כרוסיה. בסופו של דבר, היה ניצחון הסוציאליזם בגרמניה מקצר בהרבה את התהליך ההיסטורי של ניצחון המהפכה הסוציאליסטית בכל אירופה ובעולם כולו. לנין ראה תמיד את המהפכה הסוציאליסטית כתהליך כל-עולמי, וחשב תמיד במושגים עולמיים. רוסיה היתה קרובה לליבו יותר לא משום שהיה רוסי בעצמו, אלא משום שראה בה את החוליה החלשה ביותר בשרשרת הקפיטליסטית שניתן לנתקה. לנין כפף את עניין המדינה הסוציאליסטית האחת לעניין המהפכה הסוציאליסטית העולמית, את האינטרסים של ברית המועצות כמדינה לאינטרסים של הצלחת המהפכה במדינות נוספות. אצל סטאלין, לעומת זאת, הפכו כל המהפכות הסוציאליסטיות בעולם כפופות לאינטרס של המדינה הסובייטית. הוא הקריב את המהפכה הסינית ב-1927 ואת המהפכה היוונית ב-1946; הוא ניסה להניא את הו צ'י מין מתפיסת השלטון בהודו-סין ואת מאו צה טונג מתפיסת השלטון בסין.

כיום הגיעו זמנים חדשים: חרושצ'וב פועל אמנם במדיניות החוץ בהתאם לעקרונות שהותוו על ידי סטאלין (דהיינו, כל פעילות התנועה הקומוניסטית הבינלאומית כפופה לעניין שמירת הסטטוס קוו שבין הסוציאליזם לקפיטליזם), אך שוב אינו נוקט בשיטותיו של סטאלין ואין לו אותה סמכות שהיתה לסטאלין.

ברית המועצות ממלאת גם כיום שני תפקידים בעלי חשיבות היסטורית עצומה: ראשית, היא מנהלת מדיניות חוץ אשר מכוונת למניעת מלחמת עולם אטומית, ובכך היא יוצרת את הקרקע שעליה יכולות לצמוח מהפכות סוציאליסטיות נוספות. שנית, לאחר שמהפכנים סוציאליסטים תפסו את השלטון הפוליטי במדינה כלשהי, והאימפריאליזם מנסה להחניק מהפכה זו באמצעים צבאיים וכלכליים, מסייעת ברית המועצות למהפכנים בנשק, במזון, בדלק, בידע וכו' ומאפשרת להם לבסס את שלטונם; היא גם מקטינה בעזרת מדיניותה את סכנת האינטרוונציה הצבאית נגד המהפכה.

לכן, לא תהיה זו מליצה לומר כי ברית המועצות היא "מבצר הסוציאליזם" בעולם כולו, במובן זה שהמדינה הסובייטית מסייעת לבצר את המשטרים הסוציאליסטיים בהם תפסו מהפכנים את השלטון. אולם יהיה זה מוטעה לחלוטין להסיק מכאן כי המפלגה הסובייטית יכולה לשמש מדריך למהפכנים אשר טרם הגיעו לשלטון, אשר עדיין נלחמים על השלטון הפוליטי בארצותיהם.

המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות נמצאת במצב הבינלאומי הנוכחי בעמדה אשר ממנה אין היא מסוגלת לעודד יוזמה מהפכנית במדינות קפיטליסטיות; שכן כל יוזמה כזו פירושה יהיה הפרה גלויה של הסטטוס קוו העולמי בין שתי השיטות. לכן ברור, כי מקב"מ עושה כל שביכולתה כדי להניא את המהפכנים מתפיסת השלטון. למדינה הסובייטית די בהקמת משטר נייטרליסטי (בעיראק ב-1958, למשל) – בעוד שהקמת משטר סוציאליסטי ביוזמתה היה מזמין מיד אינטרוונציה אמריקאית.

לדעתנו, חייב מהפכן להבין מצב זה כהלכה: מותר לו בהחלט להניח כי אחרי תפיסת השלטון הפוליטי יזכה למלוא התמיכה מצד המדינה הסובייטית, אולם לפני תפיסת השלטון תפעיל המפלגה הסובייטית את כל סמכותה כדי להניאו מצעד "הרפתקני" כזה. המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות שוב איננה מסוגלת כיום, בתוקף מצבה המיוחד, לשמש יועץ ומדריך למהפכנים החותרים אל השלטון. במקום לראות בעובדה זו טעם לגנאי, צריך פשוט להבין אותה ולהתחשב בה.

כשם שסנה מסיק מתוך מצבה של המדינה הסובייטית את התפקיד המדריך של המפלגה הסובייטית, כך הוא מסיק מתוך מצבה של המדינה הסינית את נחשלותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית.

בארץ כה נחשלת וכה איכרית ברובה המכריע, כמו סין, לנוכח הקשיים ולנוכח המפנה החד ביחסי הכוחות העולמיים בין האימפריאליזם, גברה ההשפעה הזעיר בורגנית במגמתה השנייה והיא מצאה את השתקפותה בהנהגה בצורת אופורטוניזם שמאלי, אולטרא-מהפכני כביכול ("מקור השגיאות – ויסוד האחדות", "קול העם" 4.10.63).

שוב אותו ה"טריק" – ניתוח מדעי, חברתי-מרכסיסטי, אובייקטיבי כביכול, אשר מבסס "בצורה שאיננה ניתנת לערעור" את העובדה שהסינים טועים ומקב"מ צודקת. אולם, בתוך הקטע המצוטט לעיל, די להחליף את המלה "סין" במלה "רוסיה ב-1917" כדי לראות עד כמה מופרך ניתוח "מדעי" זה. כל הניתוח הזה משכיח לחלוטין את הלקח החשוב ביותר, ההיסטורי, של כל המהפכות הסוציאליסטיות – הן אלה שניצחו והן אלה שנכשלו – והוא, כי בתקופות מסוימות, במיוחד בתקופות קריטיות, יש למנהיגי המפלגה המהפכנית יכולת השפעה מכרעת על כל מהלך המהפכה.

השוני העקרוני בין הנהגת מקב"מ להנהגת מ.ק.ס. אינו נובע רק ובעיקר מהשוני ברמת ההתפתחות של ארצותיהם, כפי שרוצה להוכיח סנה, אלא בעיקר מהעובדה שהמנהיגים הסינים הם מחוללי ומנהיגי מהפכה מנצחת. הם מהפכנים, ואילו המנהיגים הסובייטיים הם יורשים; הם מנהלי מדינה אדירה, הם קודם כל מדינאים. מרכסיסט, אשר משנן השכם והערב את התפקיד המכריע שיש לגורמים האובייקטיביים על התפתחות ההיסטוריה, נוטה לזלזל בחשיבות הגורמים הסובייקטיביים.

לא תהיה זו גוזמה לומר כי בלעדי לנין היתה מתבצרת ברוסיה ב-1917 מהפכה בורגנית-דמוקרטית ולא מהפכה סוציאליסטית. לא תהיה זו גוזמה לומר כי אלמלא פידל קסטרו היתה יכולה לקום בקובה רפובליקה בורגנית-דמוקרטית ולא משטר סוציאליסטי וכך גם ביחס לבן בלה באלג'יר.

הגורמים האובייקטיביים יוצרים את הרקע ההכרחי. את המעשה עצמו מבצעים הגורמים הסובייקטיביים והללו מעצבים אותו במידה רבה בכיוון הנראה בעיניהם. רק מהפכן שמוכן להעיז יוכל לנצל את ההזדמנות שההיסטוריה נותנת לו. אי אפשר לבצע מהפכה אם התנאים האובייקטיביים אינם יוצרים מצב מהפכני, אבל אפשר ואפשר להחמיץ הזדמנות שההיסטוריה העניקה, להימנע מניצול מצב מהפכני.

סנה מדגיש, כי לאור כל מה שאירע בתקופת סטאלין אי אפשר לדבר אך ורק על תפקידה המדריך, המנהיג, של מקב"מ, אלא צריך להדגיש גם את העובדה שגם לה יש חובות כלפי מפלגות אחרות.

איוולת או סתם רשעות היא לחשוב כי הכרה במקומה האוונגרדי של ברית המועצות ומקב"מ (שימו לב לזהות בין השתיים!) פירושה "כניעה" או "כפיפות" ל"יומרה השלטונית" הסובייטית כפי שמעלילים מחברי הפרסום הסיני האמור על כלל המפלגות הקומוניסטיות, שהרי להנחה על היות ברית המועצות, מקב"מ אוונגרד (בעברית: חלוץ) יש צד שני והוא החובה המוטלת עליה להתחשב באינטרסים, בצרכים ובדעות של כל שאר המפלגות הקומוניסטיות ("קול העם", 4.10.63).

נבדוק נא ניסוח תקיף, נמרץ והחלטי זה לאור העובדות.

הנה אירע מעשה בהיסטוריה של התנועה הקומוניסטית, שהיתה לו השפעה עצומה על כל מפלגה קומוניסטית בנפרד ועל התנועה הקומוניסטית כגוף; כוונתנו לוועידה ה-20 של מקב"מ.

האם התחשבו מנהיגי מקב"מ "באינטרסים, בצרכים ובדעות של כל שאר המפלגות הקומוניסטיות" כשניגשו לערוך ועידה זו?

האם התייעצו מנהיגי מקב"מ עם איזשהו מנהיג מפלגה קומוניסטית אחרת לפני שניגשו לערוך את הוועידה ה-20?

האם, מבלי להתייעץ, לפחות הודיעו מנהיגי מקב"מ לאיזשהו מנהיג קומוניסטי אחד בעולם מה עתיד להתרחש בוועידה זו?

לא זו, אף לא זו. לא התייעצו ולא הודיעו.

יתרה מזו, הנאום הסודי של חרושצ'וב לא אושר רשמית גם אחרי הוועידה. עד היום ישנם קומוניסטים בעולם אשר מקבלים אמנם את גילויי הוועידה ה-20, אך סבורים כי "הנאום הסודי" הינו אמצאה של הבולשת האמריקאית. אכן, התחשבות למופת "באינטרסים, בצרכים ובדעות המפלגות הקומוניסטיות".

כך נוהג חרושצ'וב כמזכיר המפלגה, כך הוא נהג גם כראש ממשלה.

תהיה דעתנו על מדיניותה של ברית המועצות בשעות המשבר הקובני בסוף 1962 אשר תהיה, הנה לכל הדעות חייבת היתה הממשלה הסובייטית להתייעץ עם ממשלת קובה לפני שהגיעה להסכם עם ממשלת ארצות הברית.

עובדה היא, שממשלת ברית המועצות לא התייעצה עם ממשלת קובה לפני שהגיעה להסכם עם ממשלת ארצות הברית ואף לא הודיעה לה מראש מה תהיה עמדתה, על מה היא נכונה לוותר ועל מה לא. אין זה מקרה, כי מיקויאן נשלח מיד לאחר שהושג ההסכם ל"ביקור נימוסין" בקובה, ושהה שם כמה שבועות, כיוון שקסטרו היה מלא חימה על שעניינים הנוגעים לקובה מוכרעים מבלי להתייעץ עימו ומבלי להודיע לו על כך מראש.

על כן: לאט לך סנה כשאתה בא לקבוע בפסקנות כי ברית המועצות ומקב"מ (שבעיניך חד המה) מתחשבות תמיד באינטרסים, בצרכים ובדעות של כל שאר המפלגות הקומוניסטיות והמדינות הסוציאליסטיות. ובעצם, מי כמוך יודע…

מעבר שליו לסוציאליזם

כותב סנה:

בזמננו אנו, עקב החלשת הריאקציה הבינלאומית, עקב חולשתו של האימפריאליזם מכדי לדכא מהפכה בהתערבותו, עקב עוצמתה של השיטה הסוציאליסטית העולמית, נהפך המעבר השליו מאפשרות רצויה אך נדירה ומוטלת בספק לאפשרות מצויה ריאלית ובעלת סיכויים. ככל שבניית הסוציאליזם והקומוניזם במדינות הסוציאליסטיות תתקדם, והמופת של השפע והחופש ילהיב את כלל העמלים בארצות שלטון ההון, כן תתגבר ותתגבש אחדותו של מעמד הפועלים במאבק לסוציאליזם, כן יתרכזו סביבו המוני העם, כן יגדל ויאדר הרוב המהפכני בעם, כן המעבר השליו ייעשה מציאותי יותר ("קול העם", 2.10.63).

סנה מניח כאן, למעשה, שתי הנחות שונות:

• לדוגמה של בניית הסוציאליזם בברית המועצות תהיה נודעת השפעה מכרעת לגבי המעבר לסוציאליזם; לא משברים כלכליים וחברתיים פנימיים יהוו את המניע העיקרי למהפכות סוציאליסטיות – אלא הדוגמה של ברית המועצות.
• המעבר השליו לסוציאליזם הפך מאפשרות נדירה בתקופתו של לנין – לאפשרות מצויה, ריאלית, ובעלת סיכויים בתקופתנו.

כדי  לחסוך לקורא מאמצים ול"מצפן" נייר וכסף, לא ניכנס כאן לוויכוח על שתי הנקודות הללו, למרות שאנו חולקים עליהן נמרצות, ורואים אותן כמוטעות ומטעות, כסם מוות לכל יוזמה מהפכנית.

נעשה כאן ויתור לצורך הוויכוח ונניח לרגע כי הן נכונות. משתמע מכאן כי קיימת אפשרות ריאלית ונפוצה למעבר שליו לסוציאליזם ללא מלחמת אזרחים. אולם גם במקרה זה קיימת עוד אפשרות "נדירה" אחת, דהיינו האפשרות שהמעבר לא יהיה שליו, שהבורגנות לא תוותר על שלטונה ללא מאבק מזוין. אמנם, אליבא דסנה זוהי כיום אפשרות לא כל כך מצויה, אך אפילו סנה אינו קובע כי היא ירדה לגמרי מן הפרק.

אולם השאלה איננה כלל איזו אפשרות היא מצויה ואיזו נדירה; השאלה היא: לאיזו אפשרות חייב מהפכן להתכונן. והנה כאן ישנה תשובה מיידית ופשוטה: לאפשרות היותר גרועה.

הרי הכל יסכימו כי משוללת תבונה ואפילו פושעת היא התנהגותו של אותו צבא שאינו מכשיר עצמו מראש לשלוט בכל אמצעי המלחמה ודרכיה, המצויים או העלולים להימצא בידי האויב. האם מותר לצבא להתכונן מראש דווקא לאפשרות אחת, אשר רצויה לו יותר, ולזנוח את ההכנות לאפשרות אחרת, גרועה בהרבה? מפקד אשר מכין את חייליו לקראת מצב מתקבל על הדעת ולא לקראת המצב הגרוע ביותר האפשרי – פושע הוא. בפוליטיקה נכון הדבר יותר מאשר במלחמה. במידה פחותה מזו ניתן כאן לדעת מראש איזה אמצעי של מאבק יהיה בר שימוש בתנאים העתידיים להיות. כל עוד אין המהפכנים שולטים בכל אמצעי המאבק, עלולים הם לנחול תבוסה עצומה, לפעמים גם מכרעת, במקרה שהתמורות במצבם של המעמדות האחרים, שאינן תלויות ברצון המהפכנים, יעמידו על סדר היום את צורת הפעולה בה המהפכנים חלשים ביותר. רק מי ששולט בכל אמצעי המאבק ומכין עצמו מראש דווקא לקראת האפשרות הגרועה ביותר, מסוגל לנצח. להתכונן מראש לקראת האפשרות המתקבלת יותר על דעתו של סנה, פירושו להסגיר את גורל המאבק לתפיסת השלטון לידי היריב המעמדי.

הוכחותיו של סנה

עד כאן ענינו, בראשי פרקים, על חלק קטן מטענותיו של סנה. בטרם נסיים את הדיון הקצר הזה, עלינו לטפל קצת, על קצה המזלג, בצורת ההוכחה של סנה.

משה סנה ידוע כפובליציסט מזהיר, כנואם מבריק, כבן שיחה שנון; ניסוחיו ידועים בארץ כולה בהגיונם הפנימי, בבהירותם, בהיותם עשויים מקשה אחת, מעשה ידי אמן לתפארת. אין ספק כי סנה הוא אמן במלאכת הכתיבה והנאום. אנו מודים בזאת ללא אירוניה, אפילו בצער. שכן לדבריו של סנה, לניסוחיו ולהוכחותיו ישנו כוח שכנוע אשר נובע לא מתוכן הדברים אלא מצורתם. הניסוחים של סנה הם כה מסנוורים, עד שהם מסתירים לעתים את התוכן, את הרעיון, את גוף העניין.

כדי שלא יאשימונו בהתקפות אישיות, וכדי להפיג במקצת את הסוגסטיה שיש לאמן הניסוח הזה, נטפל כאן בדוגמה אחת או שתיים מההוכחות הרבות בהן רצופים מאמריו.

כאשר סנה יוצא להתקיף את מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית על שהם מתנגדים להעלות על נס דווקא את האפשרות השלווה של המעבר לסוציאליזם, הוא כותב את הדברים הבאים:

באיגרת הוועד הפועל של מ.ק.ס. מיום 14.6.63 נאמר: "למעשה, בתולדות העולם עד היום הזה אין אף דוגמה אחת למעבר שליו מקפיטליזם לסוציאליזם". האומנם? האומנם?

הנה הוצא בפקינג, בהוצאה רשמית ובמהדורות אחדות, ספר בשפה האנגלית: "היסטוריה של המהפכה הסינית החדשה". ובפרק המסכם, בעמודים 613–614 של המהדורה משנת 1960 אנו קוראים את הדברים הבאים, החוזרים בכל המהדורות: "המהפכה הסוציאליסטית בבעלות כל אמצעי הייצור, רובה ככולה הושלמה בארץ. כך הוגשמה המהפכה לחיסול הקפיטליזם  באמצעי שלום. תרומה רבתי זו היתה הדגמה של שימוש מזהיר על ידי המפלגה הקומוניסטית הסינית בתיאוריה המרכסיסטית-לניניסטית בדבר מעבר שליו".

ובכן, החברים הסינים בעצמם התפארו בכך שביצעו בארצם הגדולה מעבר שליו מקפיטליזם לסוציאליזם – ולפתע , "אין אף דוגמה אחת", לפתע זה "בלתי אפשרי", לפתע זה "בלתי מתאים", לפתע זה "קונטר-מהפכני"!!!

כל סימני הקריאה, המירכאות, סימני השאלה, התחלת הפסקאות החדשות, המקפים וכו', הם של סנה, לא הוספנו ולא גרענו מהם מאומה. זוהי מלאכת מחשבת של כתיבה, שימוש באמצעי פיסוק, בהיגיון. לכאורה – הוכחה מוחצת: אצל הסינים נתגלתה סתירה פנימית, כל המבנה ההגיוני של טיעונם התמוטט.

נצא לבחון את הדברים בעיון, מקרוב. נניח תחילה כי כל הוכחתו של סנה היא בסדר, הכל אמת ויציב; ובכן מה? הלוגיקה של הטיעון הסיני איננה בסדר. אבל פוליטיקה איננה לוגיקה. נניח, שספר היסטוריה שנדפס ב-1960 ואפילו ב-1963 סותר לטענה שהופיעה במכתב הוועד המרכזי של מ.ק.ס. ב-1963. ובכן מה? זה רק מוכיח שלפחות אחד מהשניים הוא מוטעה. אבל מדוע האחד הזה הוא דווקא הפיסקה של הוועד המרכזי? הרי ייתכן שהליקוי הוא דווקא בספר ההיסטוריה.

דא עקא, שכל הטיעון של סנה בנוי בצורה כזאת שהקורא נדחף להניח, מבלי שהוא מרגיש בכך, כי דווקא הטיעון של הוועד המרכזי הסיני הוא המוטעה.

הלאה. נניח לרגע שהסינים טועים גם בספר ההיסטוריה וגם במכתב הוועד המרכזי, אף זו אפשרות. מה הוכח כאן? שהסינים טועים. אבל מכאן לא הוכח כלל שייתכן במציאות הפוליטית מעבר שליו לסוציאליזם. סנה מבצע להטוט זול של ניסוח. הוא מוכיח סתירה פנימית בטיעון הסיני, ומכאן הוא מסיק – הפלא ופלא! – כי ההיסטוריה הוכיחה שייתכן מעבר שליו לסוציאליזם. זהו "המטריאליסט" אשר גרס וימשיך לגרוס כי ההיגיון נגזר מן המציאות האובייקטיבית ולא המציאות האובייקטיבית לפי ההיגיון. אכן – פלאי ניסוח; האיש הזה הוא אמן.

אחרי שהוא מצטט את המשפט הסיני "בתולדות העולם אין אף דוגמה למעבר שליו מקפיטליזם לסוציאליזם", הוא מוסיף: "האומנם? האומנם?" בעקבות השאלה הזו מסיק הקורא כי הנה יביא סנה דוגמה לסתירת הטענה הסינית, כי הנה הוא יאמר "אבל הרי בהודו-סין, בקובה, באלג'יריה, דווקא התרחש מעבר שליו לסוציאליזם". אך משפט כזה אינו מופיע. סנה משאיר את הקורא בציפייה, ובמקום להביא לו הוכחה חותכת בצורת עובדה מהחיים, הוא מוכיח לו כי הסינים כתבו פעם דבר הסותר את המשפט הנ"ל. בכך מסתיימת ההוכחה. הקורא שוכנע כי אכן כל מה שהסינים אומרים בקשר לעניין המעבר השליו לסוציאליזם הוא הבל ורעות רוח…

עד כה הנחנו כי הסינים באמת סתרו את עצמם; אולם למעשה אין זה כך כלל ועיקר.

מהפכה סוציאליסטית פירושה שינוי כל יחסי החיים החברתיים והכלכליים בארץ נתונה. סימן ההיכר העיקרי שלה הוא בהעברת אמצעי הייצור למיניהם מן הבעלות הפרטית לבעלות החברה כולה, אולם שום ביטול של זכות הקניין הפרטי על אמצעי הייצור עוד לא בוצע בהיסטוריה בטרם תפסו המהפכנים את השלטון הפוליטי. כל מהפכן סוציאליסטי – מלנין ועד בן בלה – יכול לבצע הלאמת בתי החרושת, הבנקים, המסחר והקרקעות רק אחרי שהגיע לשלטון. עד שהגיע לשלטון יש להכרזות ערך תעמולתי בלבד. אחרי שהגיע לשלטון הן הופכות לחוק המדינה. כל הוויכוח בדבר המעבר השליו הוא אודות האפשרות לתפוס את השלטון הפוליטי ללא מאבק מזוין. סנה מערבב כאן (במקרה?) את השאלה בדבר תפיסת השלטון הפוליטי עם השאלה בדבר ביצוע הרפורמה הכלכלית.

השאלה העיקרית של כל מהפכן שטרם הגיע לשלטון היא כיצד להגיע לשלטון. סנה והסובייטים אומרים – "בתקופתנו אפשר להגיע לשלטון הפוליטי ללא מאבק מזוין". הסינים אומרים – "אפילו דבר זה אפשרי, הרי שחובה להתכונן מראש דווקא למקרה הגרוע יותר, ולא למקרה האפשרי יותר". אולם כשהוא יוצא לסתור את הטיעון הסיני מביא סנה ציטוט בו נאמר כי "המהפכה הסוציאליסטית בבעלות על אמצעי הייצור רובה ככולה הושלמה בארץ (בדרך שלווה)".

כלום לא ידוע לסנה כי הסינים ניהלו מאבק צבאי מזוין משך עשרות שנים נגד היפנים, נגד צ'אנג קאי שק, נגד שליטים פיאודליים שונים. כלום לא שמע סנה על "המסע הגדול" של הצבא העממי הסיני בהנהגת מאו צה טונג, הרבה שנים לפני שהם הגיעו לשלטון? כלום לא קרא את כתבי המלחמה של מאו? על מה התחולל המאבק המזוין הזה? על תפיסת השלטון הפוליטי בידי המפלגה הקומוניסטית, כלומר שום מעבר שליו לא היה ולא נברא. ואם יבוא סנה לטעון כמו כל הסטליניסטים, כי המהפכה הסוציאליסטית מבוצעת רק כאשר הבעלות על כל אמצעי הייצור עוברת מידי הפרט לידי המדינה, הרי שלפי זה גם מהפכת אוקטובר לא היתה מהפכה סוציאליסטית, שכן העברת הבעלות הפרטית של הרבה אמצעי ייצור, לרבות הקרקע, בשלמותם לידי המדינה לא בוצעה כלל באוקטובר 1917, אלא הרבה לאחר מכן. בכלל, לפי טיעון כזה יתברר כי המהפכות בקובה ובאלג'יריה היו "מעבר שליו לסוציאליזם" כיוון שקסטרו ובן בלה הכריזו על ההלאמות הגדולות זמן רב אחרי תפיסת השלטון הפוליטי.

ראשית קובעים כי "המהפכה הסוציאליסטית" פירושה אקט העברת הבעלות על הרכוש, ומכיוון שאקט זה יכול להתבצע ללא שימוש באלימות מסיקים כי "המהפכה הסוציאליסטית" – והפעם מתכוונים לתפיסת השלטון הפוליטי בידי המהפכנים – יכולה להתרחש ב"דרך שלווה".

האמת היא, כי אצל הסינים אין, במקרה הנדון, שום סתירה. במכתב הוועד המרכזי הם קובעים כי שום סוציאליסט לא הגיע לשלטון הפוליטי ללא מאבק מזוין, ובכך הם צודקים. את הטיעון הזה מאשרות העובדות של כל המהפכות הסוציאליסטיות שאירעו בעולם. מזה צריך ללמוד לקח. בספר ההיסטוריה הם קובעים כי העברת הבעלות הפרטית על אמצעי הייצור בוצעה ללא שימוש בכוח, דהיינו, שהבורגנות לא המשיכה להילחם אחרי שהפסידה את המאבק על השלטון. זה יפה ומעניין, אך בשום אופן לא משתמע מכל העניין כי תפיסת השלטון אפשרית ללא שימוש בכוח.

דבר אחר שיש להעיר ביחס למאמרי סנה הוא הציטוט שלו מלנין. עצם העובדה שלנין מצוטט על ימין ועל שמאל ואילו את "המורה הגאוני" סטאלין הס מלהזכיר, אומרת דרשני. אפשר להבין את [המנהיגים] הסובייטים שהחליטו לזהות את עצמם עם לנין, כיוון שאין להם פרסטיז'ה כמו למאו שהנהיג מהפכה מנצחת, והם טוענים שלנין והם זה היינו הך. הם אפילו הגיעו לממדי קריקטורה כשגייסו מאתיים זקנים אשר היו חברי המפלגה בימי לנין ובאורח פלא לא נרצחו על ידי סטאלין, והללו חתמו על מסמך בו נאמר כי לפי דעתם חרושצ'וב הוא הממשיך העקבי של לנין. אבל מדוע חייב סנה להוסיף לכל טענותיו, אשר מסוגלות בהחלט לעמוד בזכות עצמן, ציטטה מלנין?

יתר על כן, סנה אינו מציין היכן ומתי אמר לנין מה שאמר, כלפי מי אמורים הדברים, באיזה מצב נאמרו וכו'. "לנין אמר" וזהו. דבריו של לנין הפכו לדברי קודש, בדומה לדברי הקדושים בכנסייה הקתולית, שאין להרהר אחריהם. כל הציטוט מלנין נועד לא כדי להבהיר את הבעיה הנכונה אלא כדי להשתמש בשמו, בסמכותו, במוניטין שלו. הכל בנוי במתכונת "הנה אני אומר דבר אשר לנין אמר בשעתו". אפילו נניח כי באמת דברי סנה ודברי לנין הם בעלי אותה משמעות בעניין הנדון, האם מכאן נובע כי טענותיו של סנה הוכחו?

ראשית, ייתכן שלנין טעה. האם אין זה אפשרי? לפי סנה זה בלתי אפשרי. שנית, ייתכן כי דבר שהיה נכון בשעתו שוב אינו נכון. לפי סנה האפשרות הזאת קיימת בעיקר במקרים שהסינים מצטטים את לנין. במקרה שלו כל הטענות הן "לנין אמר כך אז – על אחת כמה וכמה שדברים אלה נכונים היום".

לדוגמה, סנה יוצא להוכיח כי הסינים אינם מבינים את ההבדל בין תקופת מלחמת העולם הראשונה, מלחמת העולם השנייה ותקופתנו. הוא אומר:

הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית אינה רוצה במלחמת עולם שלישית, אלא היא רואה אותה כהכרח פאטאליסטי בעטיו של האימפריאליזם. היא צופה להשלמת המהפכה הסוציאליסטית אחריה, כשם שאחרי מלחמת העולם הראשונה ניצחה המהפכה בחלק השישי של כדור הארץ ואחרי מלחמת העולם השנייה בחלק השלישי של כדור הארץ ("קול העם", 2.10.63).

לפני כחודשיים תירגם הביטאון העיוני של מק"י – "זו הדרך" – את המסמך הסיני החשוב והמוסמך ביותר בוויכוח הגדול, את "25 הנקודות". נאמר שם בין השאר:

לא היה עוד מרכסיסט-לניניסט ולעולם לא יהיה כזה, אשר יטען כי למהפכה מוכרחים להגיע דווקא על ידי מלחמת עולם… למנוע מלחמת עולם חדשה, זוהי תביעת עמי כל העולם ואפשרי למנוע מלחמת עולם חדשה ("זו הדרך", אוגוסט 1963, עמוד 26).

ובכן, כל הניסוחים היפים של סנה על כך שהסינים אמנם אינם רוצים במלחמת עולם שלישית, אך רואים בה הכרח פאטאליסטי, והם צופים להשלמת המהפכה הסוציאליסטית בעקבות מלחמה בלתי נמנעת זו – כל הדיבורים הללו הם זיוף, פשוטו כמשמעו. זוהי אונאה רעיונית ללא כחל ושרק. אפשר בהחלט לחלוק על הסינים, אבל לזייף את דבריהם? להתעלם מהדוקומנט המוסמך ביותר שלהם?

לחיזוק טיעונו מגייס סנה את לנין ומביא את הציטוט הבא:

לעתים תכופות למדי קרה כי בעת שההיסטוריה עושה מפנה חד, אפילו מפלגות קדמיות אינן יכולות במשך זמן די ארוך להתרגל למצב החדש. הן חוזרות על סיסמאות שהיו נכונות אתמול, אך איבדו כל משמעות היום, והן איבדו משמעותן "לפתע פתאום", בה במידה ש"פתאומי" היה המפנה החד של ההיסטוריה (לנין, כרך 25, עמ' 164).

אפילו מגוף הציטטה עצמה אפשר לראות כי אין היא מוכיחה ולא כלום. לנין מדבר על מפנה "חד" ו"פתאומי" בהיסטוריה, ואילו הטענה שתקופתנו שונה מתקופות קודמות אינה נובעת משום מפנה חד ופתאומי.

סנה לא מגלה מתי, באיזו הזדמנות וכלפי מי אמר לנין את הדברים, אולם מי שיפתח את "כתבים נבחרים" של לנין בהוצאת "ספרית פועלים" בכרך ד', עמ' 387, ימצא שם את המאמר "על הסיסמאות" שנדפס בחודש יולי 1917 ברוסיה, בו טוען לנין כלפי חבריו בהנהגת מפלגת הבולשביקים, אשר בסערת המצב המהפכני לא החליפו במהירות מספקת את הסיסמאות הפוליטיות. לנין קובע, כי עד ה-4 ביולי צריך היה להשתמש בסיסמה אחת, ואחרי אותו תאריך בסיסמה אחרת.

בעזרת הציטוט הזה יוצא סנה להוכיח כי הסינים אינם מבינים את החידוש שביחסי הכוחות העולמיים בתקופתנו!

כל צורת ההסתייעות של סנה בתיאוריות של מרכס ולנין היא דוחה. הוא "שוכח", מקצץ ומסרס את הצד המהפכני של התורה, את רוחה המהפכנית, ומפריש ממנה, בעיקר מעלה על נס, את כל מה שמתקבל, או נראה כעשוי להתקבל על דעת הבורגנות.

מי שמעוניין באמת להבין את הבעיות, אל לו לסמוך על הציטוט של סנה. מוטב ילך אצל המקור עצמו.

באשר לסנה עצמו, אנו תוהים: האם באמת מאמין האיש בכל מה שהוא כותב ומנסה להוכיח בכשרונו – או שמא הוא מוכן בהכרה צלולה להוכיח דברים שאין הוא מאמין בהם בעצמו?