מי מנהל את מדיניות החוץ הישראלית?
אדם תמים יענה, בוודאי, מבלי לחשוב הרבה: "משרד החוץ של ממשלת ישראל". אדם קצת פחות תמים יהסס במקצת; הוא שמע בוודאי על כך שבתקופתו האחרונה של בן גוריון שלח שמעון פרס את ידיו הארוכות גם לתחום יחסי החוץ. בגיליון הקודם הביא "מצפן" את הפסוק המעניין הבא, שנתפרסם באחד מעיתוני הערב:
"משרד החוץ השלים למעשה זמן ממושך עם העובדה שמערכת היחסים עם ארבע-חמש מדינות לא היתה נתונה לסמכותו אלא לסמכות משרד הביטחון" ("ידיעות אחרונות", 25.7.63).
ובכן, מסתבר כי שתי הדעות גם יחד מוטעות. הפוסק האמיתי והאחרון ביחסי החוץ של ממשלת ישראל אינו יושב בירושלים, וגם לא בקריית תל אביב.
מאז קום המדינה ועד עתה מנהלת ממשלת ישראל מדיניות של כפיפות לאחת מהמעצמות האימפריאליסטיות המערביות. במעגל סגור זה מתנועעת המדיניות הישראלית כמטוטלת. פעם מקבלת מדיניות זו את תכתיביה בבירה מערבית אחת – ופעם בבירה שנייה.
היום – כאשר הממשלה מגלה נטייה ברורה לזנוח את תפקידה כפילגש חצי-ידועה-בציבור של צרפת-גרמניה ושל השוק המשותף, ולחזור בתשובה שלמה אל בית הבובות האמריקאי – מעניין להיזכר בתקופה שקדמה ל-1955, לפני האינטרמצו הצרפתי של מדיניות החוץ הישראלית.
עוזר לנו להיזכר בכך ספרו של דויד הכהן, שיצא בחודש שעבר בהוצאת עם עובד. הספר – "יומן בורמה" – הוא לקט זיכרונותיו של המחבר, שנרשמו בתקופה מסוף 1953 עד אמצע 1955, כאשר היה שגריר ישראל בבורמה. דויד הכהן מצטיין בתכונה שגרמה לא פעם אי נעימות למפלגתו: הוא מדבר "דוגרי", באופן ספונטאני, ולא תמיד במונחים דיפלומטיים. דווקא משום כך יש עניין רב בזיכרונותיו.
חשובים במיוחד הם אותם קטעים העוסקים בגישושים שנערכו בבורמה לשם קשירת יחסים עם סין (אגב, קטעים אלה פורסמו, עוד לפני הופעת הספר, ב"מעריב" מיום 26.7.63). כדי לסלק מראש כל אי הבנה נקדים ונאמר כי העניין שאנו מגלים בפרשה אינו קשור דווקא בעובדה שסין היא מדינה בעלת שלטון סוציאליסטי, וגם לא בעמדתה האידיאולוגית הנוכחית. לצורך העניין הנדון, יש חשיבות רק לשתי העובדות הבאות:
- סין היא מדינה עצומה, הגדולה בעולם מבחינת מספר האוכלוסין, מעצמה קובעת ביבשת אסיה, אחד הכוחות העולים בזירה העולמית. על כן ברור שיש לישראל אינטרס מובהק לקשור איתה קשרי מסחר ומדיניות.
- ארצות הברית מסוכסכת עם סין, מנהלת כלפיה עמדה של כוח, מדיניות של אי הכרה וחרם כלכלי. כדי שמדיניות זו תהיה יעילה, מנסה ארצות הברית לכפות על גרורותיה ניהול מדיניות דומה.
על מנגנון המשיכה בחוטים מספר לנו בפרוטרוט דויד הכהן.
ימים אחדים לאחר הגיעו לבורמה, בדצמבר 1953, ביקר דויד הכהן אצל השגריר הסיני יאו צ'ו-מינג. זה האחרון היה זקן הסגל הדיפלומטי ברנגון, בירת בורמה, ולכן ביקור אצלו הוא חובתו של כל ציר או שגריר חדש המגיע למקום. בדרך כלל נושא ביקור כזה אופי רשמי ואינו אורך זמן רב; אולם במקרה זה הופתע השגריר הישראלי:
"חשבתי לסיים את ביקורי הרשמי לאחר כמה רגעים, אך השגריר (הסיני) שאל אם זמני פנוי וביקשני שלא אמהר ללכת".
אחרי שיחה קצרה מגיע הסיני ישר לעניין:
"הוא התעניין לדעת מדוע בחרנו לשלוח ציר לבורמה והאם חשבנו על הידוק קשרים כזה עם סין".
לפי עדותו הוא, חשש ד. הכהן להיכנס ל"שדה מוקשים" זה ועל כן הסתפק ברמזים:
"הדגשתי את היעדר עדות יהודיות בארצות אסיה, את ההיקף המצומצם מאוד של קשרי המסחר, שכמעט אינם קיימים לפי שעה, את מצבה הכספי הקשה של מדינת ישראל, הקולטת עלייה, ואת הבעיות התקציביות הכרוכות בפתיחת צירויות בארצות נוספות".
במלים אחרות, ד. הכהן העלה את הטענה המוזרה כי פתיחת צירות ישראלית בארץ נוספת יכולה להיות מוצדקת רק מתוך אחת משתי הסיבות הבאות: או שבארץ זו קיים ציבור יהודי, או שישראל מקיימת עם ארץ זו קשרים מסחריים. לגופו של עניין, טענה זו מגוחכת לחלוטין, משום שהיא מתעלמת מן התועלת המדינית הנובעת מקיום קשרים דיפלומטיים – בייחוד עם מדינה חשובה כסין. עם זאת, יש להודות כי ביסוס קשרים דיפלומטיים על יחסי מסחר הדוקים הוא רעיון בריא ביותר. השגריר הסיני, מכל מקום, היה יכול להבין את דברי הישראלי רק באופן אחד: ישראל מעוניינת קודם כל ביחסי מסחר ובעקבותיהם יבואו גם קשרים מדיניים. את מסקנתו זו הוא מיהר להודיע לפקין, וכבר ב-18 בינואר היתה בידו תשובה. באחת המסיבות הדיפלומטיות ניגש אל ד. הכהן יאו בלוויית מזכירו.
"מלה במלה תירגם לי המזכיר הודעה רשמית של ממשלתו מפי השגריר לאמור: 'ממשלת סין… מקדמת בברכה את העובדה שמדינת ישראל פתחה צירות בבורמה, ורואה זאת כהזדמנות להודיעך, כי רצונה להתקשר בקשרי מסחר עם ישראל. כוונתנו לייבוא מישראל לסין ונבקשך להודיענו אלו סחורות ובאלו כמויות ומחירים תהיו מוכנים למכור לנו'. הוא הוסיף, כי בייחוד מעוניינים הם בדשנים".
כידוע, סובלת ישראל מקשרי מסחר חד צדדיים. מסיבות פוליטיות מייבאת ישראל סחורות בעיקר ממדינות המערב המפותחות. קבלת הסיוע האמריקאי והשילומים הגרמניים, למשל, היתה מותנה בכך שבכספים אלה תשתמש ישראל לקניית סחורות בארצות הללו. אולם לישראל, מצידה, כמעט שאין מה למכור לארצות תעשייתיות מפותחות. היא נאלצת איפוא לחפש שווקים בארצות אחרות. אולם רוב המדינות אינן מוכנות לקנות סחורות ישראליות ולשלם תמורתן בכסף; הן דורשות שישראל תקנה אצלן מצרכים, כך שהסחר ההדדי יתאזן, פחות או יותר.
קושי כרוני זה בסחר החוץ הישראלי הוא אחת הסיבות הנכבדות לגירעון המסחרי הגדול שלנו, אחת המגבלות לפיתוח יצוא ישראלי נרחב (אגב, המשא ומתן האומלל שהתנהל לאחרונה עם השוק המשותף הבליט את הקושי ביצירת קשרי מסחר הדדיים עם מדינות תעשייתיות מפותחות).
והנה מציעים לישראל שוק – ואיזה שוק! – לתוצרתה. "כוונתנו ליבוא מישראל לסין"; אימרו לנו רק מה אתם מוכנים למכור לנו, ובאלו תנאים. בייחוד מעוניינים הסינים בדשנים. ישראל מייצרת דשנים, אך למי תמכור אותם? לארצות הברית?
לא נגזים אם נאמר, כי אפשר היה לבסס תעשייה ישראלית רבת היקף על השוק הסיני בלבד. על כל פנים, ישראל איננה במצב כזה שתוכל לבטל במחי יד מאות מיליוני קונים.
הוסכם, שמשלחת מסחרית ישראלית תבקר בסין לבדיקת המצב. מאחר שאישורה של פקין לביקור המשלחת השתהה במקצת, מזמין יאו את ד. הכהן בכדי להסביר לו שאין בהשהיה זו משום הסתלקות מהרצון לקשירת קשרים:
"הוא מבקשני, שלא אוציא מסקנות מן העובדה שהתשובה של המשלחת משתהה. אין מקום ליצירת הרושם שהעניין שיש לסין בקשירת יחסים מסחריים ודיפלומטיים (כך אמר בפירוש) איתנו חדל להיות חיוני".
בסוף יוני 1954 ביקר ראש ממשלת סין, צ'ו אן לי, ברנגון. התברר כי צ'ו – שהוא אגב ידידו האישי של השגריר יאו – מעודכן היטב בפרשת המשא ומתן הסיני-ישראלי. מספר ד. הכהן מה שהתרחש באחת מקבלות הפנים שנערכו לכבוד צ'ו:
"כאשר הוצגתי לפני האורח, אמר לי שהוא יודע עלי מידידו השגריר ושמח שנעניתי להזמנה… כאשר עמדתי רגע יחיד בפינה, ניגש אלי השגריר וביקשני להיכנס לחדר הסמוך, שם התייחד צ'ו אן לי עם אחד ממזכיריו. הוא צעד לקראתי, כאילו המתין לי, ושאל אם ביקרתי בפקין; כשעניתי בשלילה, אמר שהוא מקווה שאבקר, ולאחר שובו הביתה יתפנה לטפל בביקור משלחת ישראל ומקווה לראותני שם".
מסתבר, כי דבריו של ראש ממשלת סין לא נאמרו מן השפה ולחוץ; הוא התכוון להם ברצינות גמורה. מוסיף ד. הכהן:
"צ'ו אן לי (הזכיר) בנאומו הגדול על בעיות חוץ לפני הקונגרס העממי (בית הנבחרים בסין) כי ייעשו צעדים להחלפת נציגים דיפלומטיים עם אפגניסטן וישראל. הודעתו זו השמיע לאחר פגישתו אתי ברנגון… ברור ללא ספק שבהכרזתו הפומבית לפני נבחרי עמו ביטא את רצונם של הסינים לצעד זה".
הלך רוחה זה של ממשלת סין מצא את ביטויו גם בהתנהגותו של יאו, שגילה ידידות אישית מופגנת לד. הכהן, ביקש את חברתו והרבה לשוחח איתו.
בחודש פברואר 1955 ביקרה בסין המשלחת המסחרית הישראלית. הביקור, שנמשך כעשרים יום, התנהל באווירה לבבית וידידותית ביותר, כשהנציגים הסינים מדגישים "כי העם הסיני וממשלתו אוהבי ישראל והעם היהודי הם". בסיכום הרשמי של השיחות נאמר כי הונח היסוד "לפיתוח יחסי מסחר הדוקים יותר בין שתי הארצות". כמו כן הביעה ישראל תקווה שמשלחת סינית תערוך ביקור גומלין בישראל.
המשלחת הישראלית חזרה לרנגון מלאת רשמים מהביקור ותקוות לעתיד.
וכאן מתחיל הסוף העצוב של הסיפור. בעיני מושכי החוטים בוושינגטון לא מצאה חן ההתקרבות הישראלית-סינית. מיד התחילו האמריקאים להפעיל את לחצם, לא רק על ממשלת ישראל בירושלים, אלא גם באופן הישיר והגס ביותר על השגריר בבורמה; הם התנהגו כאילו היה דויד הכהן פקיד אמריקאי זוטר, החייב לדווח להם ולא לממשלת ישראל. קובל ד. הכהן:
"ביום החמישי בערב הגענו לרנגון, ושלשום, ביום השישי, טילפן אלי מיופה הכוח האמריקאי, בירכני לשובי, ותוך הדברים שילב אפשרות של פגישה, אצלם בשגרירות [!] או בארמון הנשיא, עם מזכיר המדינה דאלס, אשר הגיע עם מלוויו מוועידת סיאט"ו ושוכן בארמון הנשיא. 'בוודאי יש לך דברים מעניינים לספר'[!]".
ד. הכהן התמרמר על לחץ גס זה והתחמק מן השיחה. אולם כעבור רבע שעה נתבקש לקבל לשיחה את בואי, אחד מעוזרי דאלס. לכך כבר לא יכול ד. הכהן לסרב; אך בשיחתו עם בואי הדגיש, לפי דבריו, את התרשמותו החיובית מסין, ואף הטיף לבן-שיחו מוסר על היחס המזלזל שמגלה ארצות הברית כלפי סין.
הפעלת הלחץ נמשכה וקיבלה גוון קומי במקצת, כאשר האמריקאים רודפים אחרי הישראלי:
"אמש, בקבלת הפנים… שמרתי את נפשי שלא לעמוד בכפיפתו של דאלס, אך עם סיום ההצגה… ניגש לכורסתי מיופה הכוח [האמריקאי] והציג לפני את מר רוברטסון, סגנו של דאלס, הממונה במחלקת המדינה על המזרח הרחוק, ואילצני [!] להיכנס איתו לשיחה. סרנו הצידה לפינה חשוכה יותר בגן [!]… עניתי על כמה משאלותיו אשר מהן הוברר שכבר קיבל דו"ח מלא, אולי אפילו בכתב, מבואי חברו".
את מחצית השעה של שיחה זו ניצל רוברטסון בעיקר להסתה גלויה וגסה נגד סין.
השגריר הישראלי ניסה לעמוד על דעתו, אך ממשלת ישראל קיבלה את התכתיב האמריקאי. כתירוץ לנסיגתה טענה הממשלה כי העובדה שהסינים בוששו לשלוח משלחת לביקור גומלין בישראל מעידה שכוונתה אינה רצינית.
דויד הכהן סותר טענה צבועה זו בפרוטרוט אך מציין: "כל המכתבים והמברקים שלי לא הועילו".
אחרי ועידת בנדונג הוסיפה ממשלת ישראל תירוץ נוסף: הסינים הצטרפו להחלטות בנדונג בשאלת ארץ ישראל, שתוארו על ידי הממשלה כ"אנטי ישראליות". אולם ד. הכהן מציין כי גם אחרי בנדונג הזמין אותו השגריר הסיני לשיחה, הדגיש את הופעתו המתונה של צ'ו בוועידה וציין כי התקרבות סין לערבים לא תהיה על חשבון יחסה לישראל. מדברי הסיני הסתבר בפירוש כי ארצו עדיין מעוניינת בהידוק קשרי המסחר והמדיניות עם ישראל.
אך עמדת ממשלת ישראל לא נקבעה על ידי הנימוקים שהיא ניסתה להעלות, אלא על ידי הלחץ האמריקאי. בסופו של דבר הביא לחץ זה לפיטוריו של ד. הכהן מתפקידו כשגריר בבורמה.
* * *
עד כאן העובדות, כפי שנתפרסמו לאחרונה. אפשר היה להניח, כי פרסום הדברים יחולל סערה אדירה בעיתונות הישראלית – הרי כמעט מעולם לא הוצגה התלות המדינית של ישראל בכל הבהירות המכאיבה כמו בסיפור זה.
אולם למעשה נתקבלו הדברים בקול דממה דקה. בשבועות האחרונים הגיבו עליה רק מאמרים בודדים ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" – עיתונים המרבים לשרת את "צעירי" מפא"י, והדוגלים, משום כך, בהמשך הקו הצרפתי ומתנגדים לאוריינטציה האמריקאית המחודשת של ישראל.
אולם היכן היו עיתונים כמו "קול העם" ו"אתגר"? האם גם הם מצאו לנכון להגן על הממשלה בחומה של שתיקה כמעט מוחלטת?
אשר ליומון הקומוניסטי, מסתבר שיחסו העוין לסין מפריע לו לדון בשאלה זו בהרחבה מנקודת ראות של האינטרסים הישראליים. אחרי הכל, מדיניותו של עיתון זה מתואמת עם פיתולי הדיפלומטיה הסובייטית ועובדה זו מונעת בעדו לתקוף בשעה זו בחריפות את משרד החוץ האמריקאי ולהעלות על הפרק את עניין היחסים עם סין.
מצד שני, "הפעולה השמית", שאנשיה עורכים את "אתגר", אחוזה כל כך בהתלהבותה התמימה מקנדי, עד שעיניה סונוורו, כנראה לחלוטין. למקרא "אתגר" נדמה כי מתקרבים פעמי המשיח: על אשכול רק להתמיד בקו האמריקאי, להכיר בזכותו של קנדי לבחוש בסכסוך הישראלי-ערבי… ובא לציון גואל ונאמר אמן. אנשי "הפעולה השמית" עסוקים עתה בחלוקת שבחים לקנדי ולאשכול. אל נטריד אותם בזיכרונות עגומים מן העבר.
אך לדעתנו, עצם העובדה שהאוריינטציה האמריקאית המחודשת באה במקום הקו הפרו-צרפתי-גרמני של בן גוריון, עדיין אינה מחייבת איש לתמוך בה. איך הפחת טובה מן הפח.
עצם העובדה שקנדי מנסה עתה לכפות על ממשלת ישראל ויתורים מסוימים בעניין הישראלי-ערבי עדיין אין פירושה שכניעה ללחץ זה תקרב את פתרון הסכסוך.
לא נלאה מלחזור בכל הזדמנות על האמת הפשוטה: ישראל חייבת לוותר ויתורים מסוימים בסכסוך הישראלי-ערבי; אך מי שמציג את העניין כאילו ויתורים כאלה כשלעצמם פירושם קירוב השלום – טועה ומטעה את הרבים.
ויתורים – אפילו מרחיקי לכת – אם ייעשו מתוך כניעה ללחץ אימפריאליסטי ולא מתוך יוזמה עצמית חיובית, לא יקדמו את עניין השלום, אלא רק את האינטרס האימפריאליסטי במזרח התיכון ויעמידו את ישראל לפני שוקת שבורה.
