בחודש שעבר נזכרו רבים מאזרחי המדינה בתקופת הצנע שנסתיימה לפני יותר מעשר שנים. עקרת הבית, שנכנסה לחנות המכולת וביקשה עשר או חמש-עשרה ביצים, נענתה במשיכת כתפיים: גם החנווני לא קיבל מהספק את כמויות הביצים הרגילות. במקרה הטוב יכול היה להציע לקונה ביצים קטנות, מסוג נמוך.

החודש שוב החלה האספקה להשתפר. אולם עצם התופעה של מחסור – ולו גם מחסור זמני - במצרך חיוני, היוותה הפתעה מדאיגה לרוב תושבי המדינה. יש לזכור כי כתוצאה מאיכותן המשובחת ומחירן הנמוך ביחס למזונות חלבוניים אחרים, מהוות הביצים אחד המרכיבים העיקריים בתפריט הישראלי. הצריכה הממוצעת בארצנו היא ביצה אחת לנפש ליום בקירוב – מספר שהוא מהגבוהים בעולם ומתקרב לצריכת הביצים בארצות הברית!

לגבי רבים מאנשי ענף הלול, שעקבו אחרי המתרחש בענף זה, לא היה המחסור בגדר הפתעה. הם ניבאו לו מזה חודשים אחדים, והזהירו מפני פזיזותם של האחראים על התכנון.

תפוקת ענף הלול – בדומה לרוב ענפי החקלאות – נתונה לתנועות עונתיות פחות או יותר חריפות. הטלת הביצים גבוהה יותר בחודשים הקרירים ויורדת בחודשי הקיץ החמים. אין גם אפשרות לאחסן את עודף הביצים החורפיות בכדי למכור אותן בקיץ; הצרכן הישראלי, הרגיל לביצים בעלות איכות טובה, מסרב -  ובצדק! – להעלות על שולחנו ביצה שאוחסנה בבית קירור במשך חודשים אחדים.

הפתרון היחידי הבא בחשבון הוא לתכנן את הענף כך, שבחודשי הקיץ תהיה התפוקה שווה, או כמעט שווה, לביקוש. באופן זה נוצרים בהכרח עודפי ביצים בחודשי החורף ועודפים אלה יש לייצא לחו"ל. ואמנם, ישראל מייצאת מדי שנה בשנה כמויות ניכרות של ביצים למדינות שונות; לאירופה המערבית והמזרחית ואפילו – לקובה. בשנה שעברה הגיע היצוא ל-300 מיליון ביצים.

הכל היה טוב ויפה, אלא שייצוא זה אינו מביא רווחים כי אם הפסדים, כי במשך רוב חודשי החורף מחיר השוק העולמי של הביצה הוא נמוך מהוצאות ייצורה והובלתה לחו"ל. את ההפרש מכסים מהמסים שמשלם אזרח המדינה.

לכן מכוון התכנון להקטנת עודף הביצים עד למינימום האפשרי. לפי הערכה, אותו היקף של ענף הלול, אשר יספק את הצריכה המקומית בעונת השפל, ייצור במשך השנה עודף של כ-150 מיליון ביצים. על כן הורו המתכננים לקצץ השנה את היקף הענף במידת מה, באופן שהעודפים יקטנו ב-50% ביחס לשנה הקודמת.

אך התכנון רצה להשיג השנה עוד מטרה – חיובית כשלעצמה. הכוונה היתה להעביר חלק גדול יותר של הייצור מידי ההתיישבות הוותיקה לידי ההתיישבות החדשה. לכן הוקטנו השנה המכסות של ההתיישבות הוותיקה בשיעור גדול – כרבע מהיקף הייצור. לעומת זאת, מכסות ההתיישבות החדשה לא הוקטנו אלא הועלו במידה ניכרת.

צעד זה נעשה בפזיזות וללא הכנה מספקת, בשיטת זבנג וגמרנו המפורסמת. לרבים מהיצרנים הוותיקים לא היה כדאי להפעיל את לוליהם עבור המכסה שהוקטנה באופן פתאומי והם נדחפו לסגור לולים שלמים. לעומת זאת, המשקים החדשים לא יכלו לקלוט בבת אחת את המכסות המוגדלות שהוקצבו להם.

באופן זה, הקיצוץ בענף הלול עלה במידה ניכרת על המתוכנן. את הבעיה החריף גם הגידול באוכלוסייה, שמתכנני הענף לא הביאוהו בחשבון די הצורך.

*     *     *

במבט ראשון, יש לפנינו כישלון טכני חד פעמי של משרד החקלאות, אך למעשה העניין עמוק הרבה יותר. האם גזירה מן השמים היא שביצינו לא יוכלו להתחרות בשוקי העולם ולהימכר במחיר רווחי? – בהחלט לא! הצרה היא בכך ששיטות הייצור בישראל מתחילות לפגר אחרי התקדמות הענף בארצות אחרות, בהן ענף זה מפותח. ארצות אלה עוברות במהירות לתיעוש גמור של הלול. במקום לולים בינוניים מופעלים עתה לולי ענק של מאות אלפי עופות, על בסיס הטכניקה המודרנית ביותר.

הכנסת שיטות אלה בארצנו היתה מוזילה את הייצור בשיעור ניכר – ברבע או בשליש מהוצאות הייצור הנוכחיות – ופותרת את בעיית העודפים, בכך שהיתה עושה את שיווקם למכניס. כך היה הצרכן הישראלי זוכה לביצים זולות בשפע בכל חודשי השנה והמשק כולו – להכנסה כדאית במטבע זר.

יתר על כן, בארץ כמו שלנו, בה אין תנאים טבעיים נוחים לרוב ענפי החקלאות (למשל חוסר מקורות עצמיים של מספוא לענף בעלי החיים) יש הצדקה משקית לחקלאות רק אם היא מבוססת על הטכניקה המשוכללת ביותר, על השיטות המודרניות ביותר. אכן, עד עתה היתה החקלאות הישראלית אחת המשוכללות בעולם ובענפים מסוימים עומדת ישראל בראש מבחינת ההישגים. אגב, זהו אחד מקווי הייחוד הרבים והאופייניים לכלכלה הישראלית. בעוד שברוב מדינות העולם החקלאות מפגרת ביחס לתעשייה, אצלנו המצב הוא הפוך. כל נסיגה בעניין זה היא הרת אסון; פירושה, בטווח ארוך: הרס החקלאות הישראלית.

אך המודרניזציה בחקלאות הישראלית נתקלת עתה בקשיים הולכים ומתרבים – לאו דווקא טכניים, אלא חברתיים.

מבחינה עקרונית, יכול תיעוש החקלאות להתבצע בעיקר בשתי דרכים: או על ידי הכנסת ההון הפרטי הגדול לייצור החקלאי – כמו בארצות הברית, או על ידי הרחבת והעמקת הקואופרציה בחקלאות בישראל, בה החקלאות היא ברובה שיתופית מלכתחילה. באה בחשבון בעיקר הדרך השנייה.

אלא שכאן אנו עומדים בפני תופעה מדאיגה. החקלאות הישראלית הולכת עתה לא בדרך של הגברת השיתופיות, אלא בכיוון ההפוך. המדובר בעיקר במושבים – ובענף הלול המושבים הם היצרנים העיקריים. הקפיטליזם חודר למושב – לא הקפיטליזם הגדול, העשוי גם לקדם את הייצור, אלא הקפיטליזם הבינוני, הקולאקי, המפגר מבחינה משקית וריאקציוני מבחינה חברתית. ברוב המושבים הוותיקים, פרט ליוצאים מהכלל, כמו כפר חיים ונהלל, מתגבשים משקים בינוניים של מספר "חמולות" המהווים יחידה מתבדלת בתוך המערכת השיתופית של המושב.

יתר על כן, תופעה זו הולכת וחודרת גם ליישובים החדשים. תוך כדי התבססותם קמה בתוך תוכה של ההתיישבות השיתופית בארץ שכבה חברתית של קולאקים בעלי משק בינוני, החיים על ניצול עבודה שכירה והמהווים מכשול להעמקת והרחבת הקואופרציה בחקלאות, כלומר מכשול למודרניזציה מתמדת של הייצור החקלאי.

יתר על כן, שכבה זו היא הנותנת את הטון בהנהגת תנועת המושבים, ובאמצעותה – גם במשרד החקלאות. ובכך אין כמובן שום פלא. ישראל היא מדינה קפיטליסטית, בה השלטון הוא "פועלי" רק כביכול, על גבי הנייר; למעשה משרת שלטון זה את האינטרסים של הבורגנות – בכל השטחים.

מסתבר כי גם לחקלאות הישראלית יכולה לבוא ישועה אמיתית רק בעקבות מהפכה חברתית ומדינית עמוקה.