"ההסכם בין שלוש המעצמות הגדולות – ברית המועצות, ארצות הברית ובריטניה – על הפסקת הניסויים הגרעיניים באטמוספירה, בחלל ומתחת לפני המים, הוא חשוב כשלעצמו, אך עיקר חשיבותו במגמה שזה יהיה אך צעד ראשון, אשר אחריו יבואו צעדים נוספים לפתרון מוסכם של הבעיות הבינלאומיות השנויות במחלוקת, לכיבוי המוקדים של סכנה מלחמתית בזה אחר זה. בלב כל העמים מקננת התקווה כי הסכם מוסקבה יהווה נקודת מפנה לחיסול המלחמה הקרה, למניעת מלחמות כאמצעי לפתרון סכסוכים בין מדינות, לפירוק נשק כללי ומלא, לביצור דו הקיום בשלום" ("קול העם", 8.8.63) – כך קבע משה סנה בכנסת.
נדמה כי הולכת ומתקיימת הנבואה "וכיתתו חרבותם לאתים".
ואכן, רעיון זה הנחה גם את עורך "אתגר".
מתחת לתמונה גדולה של נשיא ארצות הברית על שער הדו-שבועון כתב את הפסוק "וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ".
אין בדעתנו להעריך כאן את משמעותו של ההסכם. ניתן לזמן לעשות את שלו, במשך הזמן תתבהר משמעותו ההיסטורית של ההסכם, כפי שקרה כבר בעולמנו בעבר.
אולם אם מדינאים מנוסים מצהירים כי כעת תיפתח שרשרת הסכמים שתסתיים בפירוק נשק כללי ומלא, דהיינו: השמדת כל מלאי הנשק הגרעיני וכל מלאי הנשק הרגיל, כמו מטוסים ואוניות מלחמה, טנקים, תותחים, מרגמות, רובים וכו', הרי שזו צביעות.
אין פוליטיקאי בר דעת בעולם אשר סבור כי ייתכן פירוק נשק כללי ומוחלט, כל עוד קיים מוסד המדינה.
מהעולם הגדול – לאזורנו. מנהיגי מק"י מילאו החודש בהצלחה את תפקידם ההיסטורי כמתווכים בין משרד החוץ הסובייטי לבין ממשלת ישראל. הם הציעו לאשכול בשם גרומיקו (מבלי שגרומיקו עצמו יתחייב) להכריז על מדיניות של הסכמה לביטול כל משלוחי הנשק למזרח התיכון. אשכול יתחייב שלא לקבל נשק מהמערב וברית המועצות תתחייב שלא לשלוח נשק למדינות ערב. לא ברור עדיין אם גם בון, פריז, לונדון ווושינגטון יסכימו להימנע ממשלוחי נשק למזרח התיכון בעתיד. אפילו נניח שתקווה קלושה זו תתגשם, אפילו נניח שכל המעצמות זנחו לחלוטין את האינטרסים שלהן ומעוניינות אך ורק בהשכנת שלום במזרח התיכון, עדיין איך בכך כדי להביא שלום בין ישראל למדינות ערב. יתר על כן, אסור להשלות את הציבור בישראל כי הסכסוך הישראלי-ערבי ייפתר על ידי לחץ חיצוני. בצורה כזאת רק משתקים את הדחף לפעילות פוליטית אצל אנשים רבים בישראל.
המעצמות הגדולות, במיוחד מעצמות המערב, מסוגלות בהחלט ללחוץ על ישראל ולסחוט ממנה כל ויתור למדינות ערב שרק יעלה על דעתן. לא כן ביחס למדינות ערב. עליהן קשה הרבה יותר ללחוץ, לכן מותר להניח כי התמורה ללחץ אמריקאי על ישראל לא תהיה ויתורים מצד מדינות ערב לישראל, אלא ויתורים מצד מדינות ערב לוושינגטון.
מתוך העיתונות מתברר כי ממשלת ארצות הברית מפעילה כעת לחץ על ממשלת ישראל למען תעשה ויתורים למדינות ערב.
"הזקן" ו"צעירי מפא"י" מתכוננים כנראה לנצל את הקשיים שאליהם תיקלע ממשלת אשכול, אשר תאולץ להיכנע ללחץ אמריקאי. הולך וקרב הזמן שבו יצטרכו תושבי ישראל לאכול את הדייסה שב.ג. במדיניותו בישל במשך חמש-עשרה שנה. יהיה זה צחוק הגורל אם דווקא ב.ג. ואנשיו ינצלו את ההזדמנות, יפילו את אשכול "הוותרן" ויקפצו אז "להציל את המדינה".
כדי להגיע לשלום עם מדינות ערב חייבת ממשלה ישראלית לעשות שינויים רציניים במדיניות החוץ שלה, ללכת לקראת מדינות ערב, לגלות נכונות לוויתורים בשאלת הפליטים והגבולות; אך הוויתורים הללו חייבים להיעשות באורח עצמאי לחלוטין, לא תחת כפייה מבחוץ. רק אז קיים סיכוי לשלום של ממש.
כפייה ולחץ חיצוניים אין בכוחם ליצור שלום אמת ישראלי-ערבי.
הסכמים בין מדינות אינם מסוגלים להביא לפירוק נשק כללי ומוחלט.
רק מדיניות ישראלית עצמאית, התואמת את מגמות האיחוד והסוציאליזם בעולם הערבי תוכל לייסד יחסי ידידות בין יהודים לערבים.
רק ביטול מוסד המדינה מסוגל להביא לפירוק נשק כללי ומוחלט.
