אם עקבת בעיון אחר הגיליונות של "מצפן" מאז הופעתו שמת ודאי לב לעובדה שבעיית האיגוד המקצועי בארץ היא מהשאלות המרכזיות שהעיתון מטפל בהן. בעניין זה השמענו דברים שאף גוף ציבורי בארץ לא השמיע לפני כן.
הדעות שבאו לידי ביטוי בעיתון היו תוצאה – א. של דיונים ארוכים בחוגי האירגון הסוציאליסטי הישראלי; ב. של שיחות רבות עם פועלים ושכירים שונים. הדעות הללו "נתגלגלו ברחוב" ואנו נטלנו על עצמנו את התפקיד של השמעתן מעל במה ציבורית.
אישור מזהיר להנחות שלנו בנוגע להסתדרות מצאנו במאמר שנתפרסם ב"הארץ" ביום 31.7.63. שם המאמר: "על תוספת היוקר וקבלת הכרעות כלכליות". לדברי העיתון, "מחבר מאמר זה הוא עובד בכיר באחד ממשרדי הממשלה הכלכליים המרכזיים".
מחבר המאמר, המכיר בתוקף עבודתו את "המטבח" שבו מבשלים [ראש הממשלה, לוי] אשכול ו[מזכ"ל ההסתדרות, אהרון] בקר את הזיופים השונים המכוונים נגד ציבור השכירים בארץ, חזקה עליו שיודע הוא במה דברים אמורים. לא נותר לנו אלא להביא לפניך, ידידי הקורא, את תוכן המאמר.
* * *
תפקידה של תוספת היוקר הוא לשמור על הכנסתם הריאלית של השכירים בתקופות של עליית מחירים. יש המתנגדים לתוספת היוקר, מי מתוך אינטרסים אישיים ומי מתוך שנראה לו כי הדבר פוגע ביציבות המשק, אולם נדמה לי שאין חולקים על מהות התפקיד שנועד לתוספת היוקר. לפיכך, אם נתקבל העיקרון של תשלום תוספת היוקר ולאחר שכבר הוחלט באיזה פיגור של זמן היא תשולם, מן הראוי היה להטיל על גוף אובייקטיבי של שניים או שלושה מומחים – כלכלנים וסטטיסטיקאים – לנסח את התנאים שיבטיחו שהסכם תוספת היוקר ימלא את תפקידו – הווה אומר ישמור על רמת השכר הריאלי של שכירים.
לאחר הניסיון הרב שלנו בשנים האחרונות ביחס לתוספת היוקר, ספק אם ועדת מומחים היתה נזקקת ליותר ממספר שעות כדי לעשות עבודה זו, תוך בדיקה של כל האספקטים והאימפליקציות הסטטיסטיים הכרוכים בכך. וכדי לנסח הסכם שיהיה הוגן, כלומר ימלא בדיוק את תפקידו – הוא לא יוריד את השכר הריאלי ולא יעלה אותו אלא ישמור עליו, אם אף בפיגור מסוים. קשה להניח שלוא היה בידי ההסתדרות הסכם כזה היא לא היתה מצליחה ללחוץ על התאחדות בעלי התעשייה לחתום עליו ולקיימו.
לכאורה פשוט, אך כנראה פשוט מדי. הסכם תוספת היוקר האחרון נחתם ב-28.1.59 ותוקפו פג בסוף 1960. ההסכם עצמו נקרא כחלום בלהות. אם יוטל על אנשים שונים לחשב תוספת יוקר רק לפי הניסוח המילולי של ההסכם, חזקה עליהם שמספר התוצאות יהיה לפחות כמספר האנשים. מלבד זה יש כמה תכונות מעניינות אחרות באותו הסכם, המכיל סעיפים שאמנם ניתן פחות או יותר להבין את ניסוחם, אך בשום אופן לא את ההיגיון שבהם. למשל, אחד מסעיפים אלה קובע שאת עליית המחירים מחשבים לפי נקודות מדד שבסיסן הוא ינואר 1959, בעוד שאת תוספת היוקר משלמים לפי נקודות מדד שבסיסן ינואר 1957, דבר המביא לנטייה שיטתית כלפי מטה בתשלום תוספת היוקר.
לזכותו של אותו הסכם ניתן רק לומר שהוא הכניס לראשונה את עקרון הממוצע, המונע השפעת תנודות מחירים מקריות וקצרות מועד על המדד הקובע לצורך תשלום תוספת היוקר. אולם עקרון הממוצע הוכנס, בשלב זה, רק לגבי מחירי פירות וירקות, ובמקום לנקוט בשיטה הפשוטה של חישוב ממוצע אחת לכל שישה חודשים, הוחלט להתעלם לגמרי ממחירי הפירות והירקות פעם אחת בשנה – ולחשב בפעם השנייה ממוצע לכל השנה. וכי למה לפשט את מה שאפשר לסבך?
הסכם שאינו הסכם
מאז לא נחתם הסכם תוספת יוקר חדש. אולם, עם חידושי הסכמי העבודה הקיבוציים בין ההסתדרות לבין התאחדות בעלי התעשייה ב-26.4.61, התחייבו הצדדים לחתום על הסכם כזה עד ה-5 במאי של אותה שנה והסכימו ביניהם שבהסכם החדש יורחב עקרון הממוצע לכל המצרכים. על אף זאת נרשם בפרטיכל של אותה ישיבה שהצדדים ינהגו "לפי הכללים שחייבו ביניהם בעקבות ההסכם הקיבוצי הכללי שבוטל ביחס לצירוף או אי צירוף של המדד השנתי הממוצע של פירות וירקות".
מי יכול עכשיו לחשב את תוספת היוקר לפי ההסכם ולפי הנחיות אלה? בתחילה עברו משיטה של חישוב אחת לשלושה חודשים לחישוב של אחת לשישה חודשים – בין השאר כדי למנוע תנודות. אחר כך עברו משיטת חישוב של אחת לשישה חודשים לשיטה משולבת של שישה חודשים לכל המחירים ושנה שלמה למחירי פירות וירקות – כדי למנוע תנודות. אחרי כן עברו במה שנוגע למחירי פירות וירקות משיטה של חודש קובע אחד בשנה לשיטת הממוצע השנתי – כדי למנוע תנודות. אחרי כן עברו משיטה של חודש קובע פעמיים בשנה במחיריהם של מרבית המוצרים לממוצע חצי שנתי של אותם מחירים – כדי למנוע תנודות, תוך שילובו עם ממוצע שנתי של מחירי פירות וירקות, שגם כוונתו כמובן למנוע תנודות.
התוצאה מכל התיקונים ומשילוב השיטות היא שאין כיום אינטרפרטציה חד משמעית להסכם-לא-הסכם של תוספת היוקר, שנוסף לכל מגרעותיו גם אינו מחייב למעשה איש, כיוון שלא חתמו עליו.
למצב הקיים בקשר להסכמי תוספת היוקר יש רק אחד משני הסברים – או שמנסחי ההסכמים בוועד הפועל בעזרתם של חוגים באוצר הם בורים בעניין, אינם יודעים או לא מסרו לעצמם דין וחשבון על תפקידה של תוספת היוקר, על אופיין של תנודות מחירים ועל מהותם של ממוצעים, או שהם סיבכו את הדברים בכוונה תחילה כדי שלא תהיה נוסחה פשוטה והגיונית, כדי שאפשר יהיה להיכנס למשא ומתן מחודש פעמיים בשנה, כדי שאפשר יהיה תמיד להשתמש באינטרפרטציה המבוקשת: לשלם אם עומדים לפני בחירות או מנהלים משא ומתן על הקפאת שכר; לא לשלם אם מנסים אותה שעה להגיע להסכמים עם יצרנים – בדבר יצוא, ליברליזציה וכיוצא באלה, דברים שבהם דרוש שיתוף פעולה מצדם. בקיצור – לסבך, כדי לאפשר "גמישות".
שיטה עקבית
אין אני בא לטעון שמקח וממכר וויתורים הדדיים אינם לגיטימיים כשלעצמם. אולם הם אינם לגיטימיים כאשר הם מוסווים בארגומנטים מדעיים ואובייקטיביים כביכול. זכותם של האוצר, ואפילו של ההסתדרות, להתנגד לעקרון תוספת היוקר, בעיקר בטענה שהיא גורם אינפלציוני. ניתן להתווכח עם גישה זו. לדעתי אינה מתאימה לתנאי המשק הישראלי ועל זה יורחב הדיבור בפעם אחרת. אולם, אם נתקבל עקרון תוספת היוקר, אם הוחלט שמשלמים תוספת יוקר פעמיים בשנה, כאשר עולים המחירים ביותר משלושה אחוזים – יש לכבד החלטה זו ויש לחשב את האחוזים לפי שיטה מתוקנת ועקבית.
ההסכם לפיו נוהגים עכשיו הוא מעורפל ומסובך ללא תקנה. נכון, אם נשארים צמודים למלה הכתובה ניתן לחשב את הממוצעים כמעט בכל שיטה העולה על הדעת ולהגיע כמעט לכל תוצאה שנקבעה מראש. אמרתי "כמעט", כי אפילו אז ספק גדול אם השיטה בה חושב הממוצע הפעם עומד בדרישה של אותו סעיף בהסכם (שפג תוקפו, אך המשמש עדיין בסיס למשא ומתן), האומר שתוספת היוקר תשולם "כשמדד המחירים לצרכן יעלה… במספר נקודות שערכן הכספי מהווה 3% לעומת מדד המחירים לצרכן, שלפיו שונה שיעור תוספת היוקר האחרונה".
אותו חישוב מסובך שנעשה באוצר, נתקבל כנראה בוועד הפועל של ההסתדרות והצליח להגיע ל-2.7 אחוזים, לא לקח כבסיס את "מדד המחירים לצרכן לפיו שונה שיעור תוספת היוקר לאחרונה". הוא לקח משהו אחר, השונה אמנם רק במקצת, אך ה"במקצת" מסתכם ב-0.6 אחוזים, וזהו ההבדל שבין עלייה של 2.7 אחוזים לעלייה של 3.3 אחוזים. ההבדל שבין תשלום לאי תשלום תוספת היוקר.
אם סבורים חוגים באוצר שתשלום תוספת יוקר יפגע במצבנו הכלכלי מן הראוי שיקומו ויטענו כך בפומבי ויתנו הזדמנות למתנגדיהם להשמיע את דבריהם, יביאו את הדבר להכרעה פוליטית ויצליחו או ייכשלו בהשגתו. אולם לא ייתכן להשיג את המטרה על ידי תחבולות, כגון שינוי שיטת החישוב. השיטה שבה השתמשו למעשה לשם החישוב – אף אם יש לה סימוכין באותו מסמך שמרוב תסבוכות ודאי אפשר למצוא בו סימוכין לכל דבר – נוגדת את השכל הישר אם לוקחים בחשבון את החישובים שנעשו בעבר. נכון שאפשר להשתמש בשיטות חישוב שונות לחישוב ממוצעים; אולם יש תכונה אחת המשותפת לכל השיטות הנכונות וההוגנות והמבדילה אותן מן האחרות: שיטה היא הוגנת אם היא מבטיחה שלא יהיה קיפוח – ודבר זה מובטח אם, לאחר שמאמצים שיטה, משתמשים בה תמיד. במקרה זה תבאנה שיטות שונות לכל היותר לפיגור שונה של תוספת היוקר אחרי המחירים, אולם בסופו של דבר, על פני הזמן הארוך – היא תיתן לשכירים פיצוי נאות ואף תשחרר את העיתוי של התשלום משיקולים אופורטוניסטיים פוליטיים תחת מסווה של צדקנות. מבחינה זו השיטה בה השתמשו לחישוב עליית המחירים במחצית השנה האחרונה אינה נכונה ואינה הוגנת, היא שונה מהשיטות שבהן השתמשו בעבר ושימוש בה כבסיס לתשלום או אי תשלום תוספת יוקר גובל בהונאה.
תמיהה על ההסתדרות
עד כאן עניין הצדק. אבל לגופו של עניין, אם עוד ניתן להבין את גישת האוצר מתוך כוונה להגן על מה שנראים לו האינטרסים שלו, אף אם הדבר פוגע בצדק וביושר, הרי עוד פחות ניתן להבין את גישת ההסתדרות. תפקידה של ההסתדרות הוא להגן על האינטרסים של ציבור הפועלים והשכירים, תפקידה צריך להיות להילחם בעד ולא נגד תשלום תוספת יוקר.
לרשות ההסתדרות עומדים כלכלנים וסטטיסטיקאים, שחזקה עליהם שהם יודעים שהשיטה שלפיה חושבה עלייה של פחות מ-3 אחוזים אינה נכונה והיא מקפחת את השכירים. כיצד, ומתוך שמירה על איזה אינטרסים, מסכימה ההסתדרות לתת יד לעוול זה הנעשה למרות אלפי השכירים הנותנים בה אמון ושהיא כביכול מייצגת אותם?
בעיקר נשמעים תמוהים אותם קולות בהסתדרות הטוענים שידרשו תשלום תוספת יוקר "למרות שהמחירים עלו בפחות מ-3 אחוזים". זאת, שעה שברור להם שלא תשולם תוספת יוקר אם החישוב יראה עליית מחירים של פחות מ-3 אחוזים, ושכל חישוב מתקבל על הדעת יראה עלייה של יותר מ-3 אחוזים. הצהרה זו אינה יכולה להתפרש אלא כצביעות וכמס שפתיים שמשלמים אנשים בוועד הפועל לציבור שאותו הם צריכים לייצג, כאשר למעשה אין הם אלא נסחפים אחרי דעותיהם ודבריהם של חוגים אחרים.
יורשה לי לסיים בהפיכה מכוונת של ציטטה ידועה: לא מספיק שייראה כי נעשה צדק, צריך גם לעשות צדק.
