גם פרברים רוצים לחיות – י. דינר

שח לי ידידי, שחזר לא מכבר לארץ לאחר היעדרות של שנתיים: יודע אתה, תל אביב נשתנתה כל כך מאז שעזבתי; בתי פאר צצו בכל מקום, הכבישים עמוסים במכוניות מפוארות מהדגמים החדישים ביותר – איזה שפע! ממש קשה להכיר.

ואמנם, כזהו הרושם הכללי המתקבל מסיור במרכז העיר ובאזוריה הצפוניים. אך נפנה נא מספר צעדים מאותם מרכזי פאר (נורדיה – ליד כיכר דיזנגוף, סומייל – ליד אבן גבירול-ארלוזורוב) ולנגד עינינו יתגלו מראות שונים לחלוטין. כאן שוכנות עדיין אותן "שכונות" – או יותר נכון גושים – של צריפים ופחונים החסרים תנאים סניטריים אלמנטריים, הנתונות למחנק בשרב הלוהט והטובלות ברפש במי הגשמים.

כאן כמעט שלא נשתנה דבר – על אף ה"פרוספריטי" הגדול.

וכי מה קרה? האם אין קיומם של מרכזי עוני בליבה של תל אביב מפריע לחוש האסתטי של אזרחיה אניני הטעם? האין הוא מפריע ל"אבות" העיר?

מתברר שהדבר מפריע אף מפריע וראשי העיר גם עושים רבות כדי לחסל את משכנות העוני. הצרה היא שהם רוצים לחסל את המשכנות – אך לא את העוני. להיפך, הם מבקשים לעשות את התושבים עניים ודלים עוד יותר על ידי נישולם מדירותיהם ומכירת הקרקעות, עליהן שוכנות השכונות, לחברות "ציבוריות" ולקבלנים פרטיים – מבלי להבטיח את זכויות התושבים בתמורה מתאימה.

תושבי השכונות לא השלימו עם צעדים אלה. הם אינם מוכנים לכך שספסרים מפוקפקים יגרפו מיליונים על חשבון קרקעות המדינה – שעליהן נמצאות שכונותיהם – מבלי שהם יקבלו את התמורה המתאימה של דירה תמורת דירה.

אנשי השכונות קמו למאבק. תחילה נשא המאבק אופי פרטיזני, כשכל שכונה נאבקת בנפרד, אך הניצוץ היה ללהבה ופרשת מאבקה האמיץ של איווט חמדני – שזכה לפרסומת סנסציונית (ואפילו זולה) עקב פרשת היומן המצונזר – לא היה אפיזודה חולפת. השכונות הבודדות הקימו אירגון משותף הנושא את השם אירגון ועדי שכונות העוני בתל אביב-יפו, שהספיק כבר, על אף פעולתו הקצרה יחסית, לרכוש ניסיון (מר לעיתים) בניהול המאבק.

"מאבק שכונות העוני"

למערכת "מצפן" הגיעה בימים אלה חוברת שהוצאה בעזרת תרומות תושבי השכונות, מטעם האירגון, בשם "מאבק שכונות העוני". מטרת החוברת, לדברי עורכיה, לשמש כלי שייתן ביטוי לשכונות העומדות בפני חיסול ואמצעי הסברה לקהל הרחב ולמוסדות השונים בכל הנוגע לחיסולן ושיקומן של שכונות העוני במרחב תל אביב-יפו.

עיקרה של החוברת מוקדש לדוברי השכונות עצמם. כל שכונה ושכונה מפרסמת רשימה קצרה המסבירה את בעיותיה המיוחדות.

נוסף על דברי השכונות מתפרסמים עוד מספר מאמרים: מאמר על מהות האירגון, מבנהו ותפקודו; דו"ח מפעילות האירגון וכן מאמר גדול המביא עובדות ושופך אור על עסקות הקרקע המפוקפקות שנעשו בין מינהל הקרקעות לבין ספסרי קרקע שונים על חשבון תושבי שכונות העוני.

מהות האירגון

המאמר "מהות האירגון, מבנהו ותפקודו" מסביר מדוע קם האירגון, מהן מטרותיו וכיצד הוא פועל.

בעל המאמר מסביר, כי שכונות העוני בתל אביב-יפו קמו ברובן, מלבד מכבי הישנה, מחלול ונורדיה, כתוצאה ממלחמת השחרור ומגלי העלייה שבאו לאחריה. פרברי תל אביב-יפו נתפסו ושוקמו על ידי תושבים יהודים, בעיקר עולים חדשים, לאחר שתושביהם הערבים ברחו מהם. בעלי היכולת עקרו למשכנים אנושיים יותר ואילו מעוטי היכולת נשארו באותן "חורבות" עלובות.

בשלהי שנות ה-50 החל לגאות במדינה גל של ספקולציות קרקעיות. קבלנים פרטיים ורשויות ציבוריות (עיריית תל אביב, מינהל הקרקעות, משרד השיכון ועוד) החלו לחמוד את הקרקע הנושאת רווח ועשו ככל יכולתן כדי לנשל את התושבים באמצעות צווי פינוי.

התושבים, כאמור, אינם מתנגדים לעצם הפינוי; הם רק תובעים את זכותם – הקבועה גם בחוק – ולשם כך הקימו את אירגונם.

מהו מבנה האירגון, כיצד הוא פועל? בעל המאמר משווה את האירגון לבית מידות שיסודותיו הם תושבי השכונות שחרב הנישול תלויה מעל ראשם, שעמודיו וקירותיו הם ועדי השכונות שנבחרו באורח דמוקרטי על ידי תושביהם ושהגג המאחד אותם ומדריכם במאבקיהם הנפרדים והמשותפים הוא אירגון ועדי השכונות. לאירגון מועצה, שבה מיוצגים שני חברים מכל ועד שכונה ומזכירות מבצעת, הכפופה להוראות המועצה.

"כבשת הרש"

במאמר נרגש בשם "הקרקע והמדינה" מספר שלום מדינה כיצד מכר מינהל מקרקעי ישראל לספסרים שונים את הקרקע שעליה בנויות השכונות במחירים סמליים – מבלי להבטיח כלל את זכויות היושבים עליה.

בעל המאמר מספר, שכאשר פנו לפני כשנה כמה מתושבי השכונות למינהל הקרקעות בבקשה לקנות את הקרקע, זכו הם בתשובות חמקניות כגון: חכה עד המכרז… ובינתיים נמכרו הקרקעות לאנשים שהם, כביכול, "בעלי כלים מתאימים לפיתוח". הללו הצליחו להשיג צו פינוי ולנשל את התושבים – תמורת פיצויים עלובים – ולמכרם אחר כך לספסרים אחרים עבור רווח של מיליונים. המחבר מביא עובדות נוספות על "עסקות" מעין אלו. דוגמה: קרקע של 3.5 דונם השווה כיום מיליונים ברחוב ארלוזורוב פינת אבן גבירול נמכרה לחברת היכלי בידור בסכום של 80 אלף ל"י. דוגמה נוספת: 80 דונמים נמכרו בג'מוסין בסכום של 22 אלף ל"י לדונם, בעוד שערכו של כל דונם בשוק הוא קרוב לחצי מיליון ל"י.

בעוד שספסרי הקרקע זוכים ל"יד רחבה", נתקלים תושבי השכונות המתריעים על קיפוחם באגרוף קמוץ והם מתרוצצים בכל הערכאות וזוכים ל"טיפול מיוחד" של "לך ושוב".

"עברתי מדינות רבות ונאורות", אומר בעל המאמר, "אך זלזול באזרח כמו שנתקלתי בו אצל פקידי מדינתי לא מצאתי בשום מדינת חוק נאורה בעולם".

דבר השכונות

החלק האחרון והעיקרי של החוברת מוקדש, כפי שאמרנו, לסקירות תמציתיות על בעיותיה של כל שכונה ושכונה. הרשימות סוקרות את תולדות השכונה, תנאיה הסוציאליים ובעיות אירגון המאבק שלה נגד הנישול.

החוברת מסתיימת בפנייה לציבור תושבי שכונות העוני הקוראת ל"אחדות וליכוד במאבק".

אכן, זו הדרך היחידה – אין זולתה.

*     *     *

כדוגמה ל"דבר השכונה" נביא לקט ממכתביהם של ועדי שכונות אחדות, כלשונם.

שכונת "שיך מוניס"

על הגבעה שוכנת השכונה שיך מוניס, שכונת העוני.

בזמן מלחמת השחרור, כשתל אביב על פרבריה עמדו בפני התקפות הערבים, אשר הרסו ושרפו בתים, נאלצו תושבי הספר לחפש להם מקלט וקורת גג עבור משפחותיהם. כמובן שהעירייה בתל אביב נתנה את עזרתה לפליטים אלה אשר הועברו לשכונה הנ"ל. אחריהם באים חיילים משוחררים מצה"ל, הורים שכולים אשר הקריבו היקר על מזבח העם ומשרד הביטחון נתן להם את השיכון.

האוכלוסייה מורכבת מוותיקים בארץ, [ו]עולים חדשים אשר הגיעו עם התחלת מלחמת השחרור מכל העדות.

עלינו לציין שרוב האוכלוסייה הינם בני עדות המזרח, [משפחות] מרובות ילדים, אשר ביניהם חלק גדול של מקרים סוציאליים.

אמנם, רוב התושבים הם אנשי עמל ועבודה החיים על משכורות צנועות, וחלק מהם מתקיימים מעבודות דחק.

רוב המבנים בנויים מאבני כורכר אשר הערבים בנו אותם. אמנם, ישנם כמה עשרות בתים הבנויים מאבנים ומצבם טוב, אולם רוב הבתים רעועים ומצב הדיור מתחת לכל ביקורת.

סחנה ג'

מאבקם של תושבי סחנה ג', וועד השכונה בראש, הביא להם הישגים רבים. ראשון ההישגים היה בשנת 1950, כאשר נסללה דרך כורכר המובילה לגבעת עלייה. ב-1953, מאבק התושבים אילץ את חברת החשמל לחבר את השכונה לרשת. עד אז חברת החשמל סירבה לבצע את החיבור. אף על פי שהתושבים כבר אספו את הכסף הדרוש חברת החשמל לא רצתה לקבל אותו.

קודם היו ילדי סחנה ג' צריכים לכתת את רגליהם כל בוקר עד לגבעת עלייה, כיוון שלא היה בית ספר בשכונה. ב-1957 אירגן ועד השכונה יחד עם התושבים פעולה נמרצת וסוף סוף הוקם בית ספר בשכונה שלנו.

עכשיו שנת 1963, משכונה מוקפת חולות סחנה ג' הלכה וגדלה והפכה לשכונה מפותחת עם תחבורה מסודרת.

וכעת, אחרי שסחנה ג' הפכה ממדבר שומם למרכז סואן, ואחרי שסבלנו כל כך, באים ושולחים לנו מכתבים ובהם תביעה שנמסור את כל זה לידי חברת עמידר. רובם של תושבי השכונה התייצבו במלוכד מאחורי ועד השכונה ועומדים בתוקף על מילוי דרישתם הצודקת: "דירה תמורת דירה".

סחנה דרויש (גבעת התמרים)

בסחנה דרויש מאז ומתמיד זורמים בה מי ביוב, כמעט במשך כל ימות השנה. ילדים רבים ורעננים משחקים על יד המים או בתוכם, סופגים לתוך ריאותיהם את הריח, או נעקצים על ידי זבובים ויתושים.

השכונה נמצאת בין השכונות שעומדות להריסה. בעיה זו נוספת לכל הבעיות שקיימות. בגלל כל הבעיות הללו, ואי רצונם של כל הגורמים האחראים לשכונות העוני לדאוג דאגה אמיתית, החליטו כל השכונות וביניהן סחנה דרויש להקים ועד שכונתי הקשור עם אירגון שכונות העוני, שהוא מייצג את כל השכונות ושידאג לשכונות דאגה אמיתית וכנה.

מאז קום ועד השכונה הוא טיפל ומטפל בכל הבעיות הקיימות. לשיא ההזנחה הגיעו החודשים האחרונים. באחד מרחובותיה של השכונה החליטו לבנות. בלי בעיות הורדו עמודי חשמל. על רחוב 397 התחיל הבולדוזר לעבוד. הונחו חומרי בניין על הרחוב. קרשים מסומרים, חלודים וכו'. נשלח מכתב לעירייה ובו הוסבר על חומרת המצב, עקב זה שהרחוב ללא חשמל ועקב זה קרו מספר מקרים של נפילות ופציעות על ידי מסמרים חלודים, והוסבר בפעם העשרים או השלושים על המצב ההיגייני החמור. המכתב נשלח על ידי עובד העירייה שגר בשכונה. עד היום מחכים אנו לתשובתם של מנהלי העיר. את המים מפסיקים מתי שרוצים ליום שלם או ל-24 שעות ויותר ללא הודעה מוקדמת.

מאחר שבכתיבת מכתבים לא פתרנו את בעיותינו ניגש חבר ועד השכונה לעירייה בדרישות. אחר שהצרות הגיעו עד נפש בקשר לבעיותינו מצא את עצמו בין שוטרים שרצו לעצרו. זה שהעירייה בונה את העיר אין זה אומר ששכונתנו צריכה לסבול עקב הבנייה.

אנו מוכנים להמשיך לחיות בבתינו ונהיה שמחים בחלקנו, אך אם יצטרכו להוציאנו מבתינו בגלל שצריכים את השטחים לבנייה, אז עומדים אנו בדרישתנו ל"דירה תמורת דירה".

שכונה ושמה נוזהה א'

עכשיו, את השכונה שלנו חילקו ביניהן חברות גדולות, אשר כידוע אינן סובלות מחסרון כיס… החברות האלו, "הכשרת היישוב", "עמידר" וכן העירייה קנו את אדמות השכונה. הן פנו לחלק מהתושבים והציעו לקנות מהם את בתיהם תמורת סכומים זעומים, ביודען היטב כי העיסקה לא תצא לפועל. חברת "הכשרת היישוב" הצליחה לחסל מספר בתים בשטח שהוקצה לה, על ידי תשלום סכום אפסי לדיירים – 4,000 [ל"י] בסך הכל! – בעד סכום עלוב זה בנו להם הדיירים בתים ומזה אפשר להסיק באיזה תנאים גרועים הם היו. כעת העירייה מנהלת מסע לפינוי כמה משפחות הגרות בשכונתנו, אך הן עומדות איתן כנגד האיום לערוך משפטים נגדן ודורשים שיספקו את תביעתם הצודקת: "דירה תמורת דירה".

לנו, תושבי נוזהה א', אין כל התנגדות להריסת הבתים הישנים ולבניית בתים חדשים שופעי אוויר ושמש, שהם כה דרושים לבריאות משפחותינו. אך בשום פנים ואופן לא נסכים לכך שאחרי 15 שנות סבל נתחיל בפרשת סבל חדשה: השגת ופירעון החובות לרכישת דירה. נודע לנו, כי חברות ההון הגדולות מתכוונות לסדר גן ציבורי, לסלול כביש מרכזי ולבנות בתים משותפים ואנו שואלים: למה תושבי השכונה לא ייהנו מזה גם הם?

תולדות שכונת נוזהה ב'

תושבי שכונת נוזהה ב', המשתרעת משמאל לשדרות ירושלים, זוכרים עדיין את יום השתכנותם בשכונה עלובה זו, שנעזבה על ידי דייריה הערבים. ולפי מראה הבתים והדירות ניכר היה שדייריה הקודמים לא מעשירי העם היו.

הבתים היו סדוקים ורעועים, הגגות דולפים ועכברושים ומקקים שרצו בכל פינה. לא היו במקום תנאים סניטריים הכרחיים. והנה המשתכנים החדשים במקום השקיעו עמל ויזע ואת מיטב חסכונותיהם המעטים בשיפוץ הדירות, לבל יפרוץ הרוח, לבל ידלוף הגג, והמבנה לא יתמוטט, אלא שלא נסתייעו על ידי המוסדות הנוגעים בדבר בשיפור סביבתם הקרובה.

המבנים נשארו אותם המבנים והחדרים הקטנים לא גדלו. גדלה המשפחה המשתכנת ועמה הצפיפות. לצערנו התנאים הסניטריים הוחרפו וההזנחה מכוונת מצד המוסדות במטרה לאלצם לנטוש את בתיהם, ואת השטח שעליהם הם בנויים מכרו או מוכרים בפרוטות ממש לכל מיני חברות קבלניות סחטניות, השולחות אנשיהן לשכונה במסווה של מתווכים פרטיים. אותם מתווכים מנסים לשכנע תושבים לעזוב את השכונה עכשיו, בעד מה שהם מציעים (וזה מעט מאוד) ומפיצים שמועות על בניית בתי חרושת בתוך תוכה של השכונה, ובכך מפחידים את התושבים שלא יוכלו לנוח אחרי יום עמל בגלל הרעש והעשן. החברות מזה ומוסדות העירייה מזה, אלו ואלו מטילים לחץ בעקיפין על התושבים, שכן גידול הילדים בתנאים אלה מהווה בעיה חמורה, לאחר שהשכונה מוזנחת, בקיץ – אבק ולכלוך ואילו בחורף – בוץ ורפש ויתושים לרוב. אם כי מצב הדירות מצריך תיקונים מדי שנה בשנה, הגיעו התושבים לכלל הכרה שמוטב לתקן לבד או בעזרת קבלן פרטי את הדירה, מאשר לשתף את חברת "עמידר", שהיא חברה ממשלתית ואשר מגישה חשבון מנופח העולה על המשוער. מחוסר תקציב מתאים למטרה הנ"ל נשארים בתים רבים מוזנחים ורטיבות ועובש עולים מהקירות וגורמים למחלות, בפרט בקרב הילדים. נוכח מצב זה נאלצו תושבי שכונתנו להתארגן. בחרו בוועד, שלחו משלחות ומשלחות-מחאה למוסדות הנוגעים בדבר ולאחר מאבק קשה הושגו חלק קטן מאוד מהדרישות. הבתים חוברו לרשת ביוב, אך נסלל כביש צר באמצע רחוב רחב, גבוה מעל לבתים, כתוצאה מתכנון גרוע או בכוונה. משני צידי הכביש זורמים מי הגשמים הישר לבתי המגורים. נוסף לכך התברר שלא את תושבי השכונה התכוונו לשרת בכביש זה, אלא להופכו לעורק תחבורה מקשר תל אביב–חולון, במטרה להמאיס עלינו את חיינו בשכונה.

העירייה דוחה את בקשותינו לסלול כבישי גישה לרחובות השכונה, ולו גם מכורכר. אינה נוקפת אצבע לנטיעת גן ציבורי לילדים, אינה בונה מועדון נוער כלשהו בשכונה ואינה דואגת לתאורה נאותה, אינה מספקת די פחי אשפה. בקיצור, אין המוסדות המתאימים עושים דבר להקלת מצוקתנו, אלא להיפך, דוחים אותנו בלך-ושוב ותמיד בתירוץ הנצחי "תוכניות הפיתוח".

אנו פונים באמצעות עלוננו, עלון השכונות, לכל המוסדות הנוגעים בדבר: אל תפקירו אותנו ואת ילדינו!

לו יכלו תושבי שכונתנו לעבור לדירה וסביבה אנושית יותר, היו עושים זאת ללא כל לחץ מכל צד שהוא, אלא אך ורק מרצונם לחיות טוב יותר ויפה יותר.

בקשתנו, הושיטו את עזרתכם לאזרחי עיריית תל אביב-יפו. תושבי השכונות. הבו לנו דיור אנושי ובינתיים שיפור תנאי סביבתנו.

המצב במחלול

שכונת מחלול א' וב' משתרעות על שטח של 37 דונם לאורכו של חוף הים התל אביבי, אשר קצהו הדרומי מתחיל במלון "דן" וקצהו הצפוני מסתיים ליד מלון "שרתון". העירייה קבעה כי עתה על שטחה של שכונת מחלול, ששוויה עשרות מיליוני לירות, יבנו רשת של בתי מלון מפוארים.

אנו, תושבי השכונה היושבים במקום זה עשרות בשנים, דורשים פיצוי מתאים ומוצדק! זאת אומרת: לקבל דיור נאות, לפי ערכה של האדמה עליה אנו יושבים. כמו כן תושבי השכונה מודיעים ששום כוח לא יכריחנו לעזוב את מקום מגורינו בלי פיצוי מתאים ואנושי.

שכונת נמל עג'מי

בשכונת רציף נמל עג'מי גרות כ-1,400 משפחות בצפיפות רבה, רובן מרובות ילדים. כ-30% מהן מתגוררות במבנים שסומנו על ידי מהנדסי העירייה כמסוכנים. בדו"ח סטטיסטי שערך הוועד לאחרונה בשכונה הוברר כי רוב תושבי השכונה הם אנשים עמלים, ביניהם עולים חדשים וותיקים בארץ הנמצאים זמן רב בשכונה. ראשי המשפחות הם בעלי עבודות קבועות באזור, עומדים בקיומם הכלכלי. אלה מביניהם אשר יכלו לעשות זאת עברו לגור במקומות נוחים ומרווחים, באזורי בנייה חדישים. נשארו במקום רק מעוטי היכולת, שאין ביכולתם לחסוך ומוכנים הם להמשיך בדרך חיים זאת בלי שיטרידו אותם, ותוך קיום מאבק בלתי פוסק להטבת התנאים הסניטריים והמוניציפליים בכלל בשכונה, שייתכן והם כה ירודים מתוך כוונה ללחוץ על התושבים לעזוב את השכונה בכל מחיר.

מאבק השכונה העיקרי הוא: הפסק הנישול, מניעת סכנת המבנים המסוכנים, הטבת תנאי חייהן של משפחות מחוסרי היכולת ודאגה לנוער המקומי המוזנח.